סוף הדרך / האופרה הצפה

דרום אמריקה, חמישה חודשים וקצת.
ראיתי הרבה, אכלתי הרבה, צילמתי הרבה, שתיתי הרבה.
כמובן, היה ממש כיף.
אבל כמו שאומרים – טוב לנסוע וטוב לחזור.

…

ובקשר לבלוג…
"אוכל למחשבה" שינה את פניו בחודשים האחרונים, והפך לשילוב (די הגיוני, כשחושבים על זה) של בלוג אוכל ובלוג טיולים. בתחילת הטיול, לא הייתי בטוח איך יעבור השינוי. הרי מבחינתי זאת הייתה כתיבה שונה למדי, שמתרכזת בלראות ולחוות, במקום בליצור ולחשוב. ומבחינתכם, הקוראים היקרים, גם כן, כמובן, כי בעצם מדובר בבלוג קצת אחר. אז זה המקום להודות על הסבלנות (הבלוג יחזור למתכונתו הקודמת בקרוב), לספר שאני דווקא מרוצה ממה שיצא לי בסוף, ולקוות שגם אתם נהניתם.
וכדי לחתום את הפרק הזה, שני עניינים…

…

הראשון – כל הפוסטים מהטיול.
או, "חוויות אוכל בדרום-אמריקה", אם תרצו.

לחיות נכון (הקדמה)
ארגנטינה: ריבת חלב ומוצ'ילרים (ארגנטינה)
מיץ פטל, וראש של אינדיאני (ארגנטינה)
כל המקומות האלה (מהורהר)
סודות הסטייק המושלם (ארגנטינה)
רחוק (בוליביה)
תמונות ומחשבות (כל מיני)
פרו, או: ארוחת שישי (פרו)
הדברים המרירים שבחיים, או: קינוח ב-60 שניות (פרו אקוודור קולומביה)
בי-סיידס (כל מיני)

…

ואחר כך, בלי קשר לאוכל, התמונות שצילמתי ואני אוהב במיוחד (לחצו על התמונה כדי להגדיל).
סתם ככה, בשביל הכיף.

אז שוב, תודה על הסבלנות,
ומקווה שנהניתם,
אני.

…

בי-סיידס

מכנסי הטיולים שלי כבר מלאות קרעים. איבדתי את כרטיס הזיכרון שלי. ואחד ממקלות ההליכה שלי נשבר.
כנראה שהגיע הזמן לחזור הביתה.
ואחרי חמישה חודשים של טיול, הימים האחרונים בהחלט מרגישים מוזר.

…

אני כותב מקולומביה היפה והמהבילה, שבהיותה קאריבית בהרבה משכנותיה הדרום אמריקאיות, היא בהחלט מסקרנת. אבל את דעתי (בקצרה) על קולומביה כבר העליתי פה, ובנושא האוכל, ניימן כבר עשה עבורי את העבודה, עם שני פוסטים טובים מאוד – אחד, ושני.

ומכיוון שעוד לא הגעתי לשלב הסיכומים, אנצל את הפוסט הזה להשלמת פערים – כל אותם דברים שרציתי לכתוב, אבל שכחתי, או שפשוט לא מצאו את דרכם לאף פוסט. נקראתי לזה, "עוד לא כתבתי על".

…

אז…

עוד לא כתבתי על הפיסקו, ברנדי ענבים שמקורו בצ'ילה (בעיר פיסקו, כמה מפתיע). הוא כנראה האלכוהול הכי פופולרי בבוליביה ובפרו, ונלגם נקי, או בקוקטייל טעים שנקרא "פיסקו סאוור", ובגירסתו המקורית מכיל גם חלבון ביצה. כך או כך, זה פשוט דופק את המוח מ-מ-ש מהר.

עוד לא כתבתי, שלמרות שהדרום אמריקאים לא ידועים בתור שתייני בירה גדולים, יש להם היצע מפתיע ברוחבו של בירות. בארגנטינה, למשל, לכל מחוז יש בירות משלו, וזה עוד לפני שדיברתי על בירות בוטיק למיניהן. למרבה האכזבה, כמעט כולן בינוניות מינוס.

עוד לא כתבתי על החידה הארגנטינאית הגדולה – איך הם מכינים סטייקים כל כך מדהימים, אבל המבורגר אצלם דומה יותר לחביתת בקר מתובלת ודקה?

עוד לא כתבתי על כך שהאוכל היחיד שלא הסכמתי לאכול פה, היה סביצ'ה שמכינים פה בדוכנים ברחוב, מדגים, שרימפס או אפילו צדפות. יש גבול למה שאני מסכים לאכול בלי קירור.

ועוד לא הראיתי פה את הדוגמה הזו להבדלי התרבויות:

זהו שרקן צלוי, שמהווה חיית מחמד ברוב העולם המערבי.
לא בפרו ובאקוודור.

עוד לא כתבתי על נדירותו של אוכל הרחוב בארגנטינה (מקסימום, דוכני צ'וריסוס נהדרים). ההסבר שאני קיבלתי הוא שהארגנטינאים מאמינים במוסד "הארוחה", ולכן לא יאה להם לאכול "תוך כדי". הסברים אלטרנטיביים יתקבלו בברכה.

ואם כבר ארגנטינאים, אז קל לראות שהם חיים כמה שעות טובות אחרי שאר העולם, בפרט כשזה קשור לאוכל. בכל פעם שהארגנטינאים ראו אותי נכנס למטבח בשמונה, להתחיל לבשל, הם היו צוחקים שאנחנו אוכלים מוקדם. יש אפילו מסעדות שלא לפני עשר לארוחת ערב.

וגם לא כתבתי על אוכל לא דרום-אמריקאי.
הלונלי-פלנט כתב על "המקום של צ'ו" כך: "כנראה שמצאנו את המזללה היפנית הטעימה והזולה בעולם". אחרי כמה ארוחות במקום, אני חותם על המילים האלו. אז אם אתם מגיעים במקרה למזרח בוליביה, תוכלו לקבל את כל המגש הנפלא הזה:

בעשרה שקלים.

וגם לא כתבתי על פסטה אסיאתית, במסעדה איטלקית, בקולומביה. פסטה ברוטב שמנת עם קארי, ג'ינג'ר, טריאקי, בצל, פלפל אדום, בשר, ופרמזן. טעים בצורה מופלאה (ונטרף לפני שנזכרתי לצלם). אשתדל לנסות ולשחזר את המתכון ולפרסם… תחי הגלובליזציה!

ולא כתבתי על געגועיי הרבים לחומוס, שווארמה, סביח, וטחינה על כל נגזרותיה. והסטייה שלי, געגוע חזק ביותר לכבד בבצל של אמא וסבתא. ורבות מספור השיחות שניהלתי פה על כל הנזכרים לעיל. השיחה שחזרה הכי הרבה פעמים: "האם עובד מהסביח הוא גאון או שרלטן?"

…

אבל חוץ מאלו, כבר כתבתי לא מעט על דרום אמריקה, וראיתי הרבה.
אז אז לסיום, אשאיר אתכם עם התמונות שצילמתי בדרום אמריקה (אחרי הלינק, לחצו על התמונה כדי להגדיל) – התמונות שאני אוהב במיוחד.
תבלו.

…

הדברים המרירים שבחיים, או: קינוח ב-60 שניות

[מאיפה מגיע הקפה שאתם שותים? מתי פולי קקאו מתוקים? ומה הקשר של כל זה לבירה?]

…

קולומביה, עמק הקפה, ובו שיחי קפה שמפרנסים מחוז שלם.
פרו, עצי קקאו מתפרעים לצד שבילי אינקה עתיקים.
אקוודור, עצי בננה מלווים אותך לאורך שעות של נסיעה.
רק צריך לדעת לקטוף את הדברים הנכונים.

…

(אם לא בא לכם לקרוא על קפה וקקאו, אתם מוזמנים לדלג לסוף הפוסט – יש שם יותר תמונות!)

בואו נדבר קצת על קפה.

• ברזיל מייצרת 40% מהקפה בעולם. שנייה אחריה, תאמינו או לא, וייטנאם. אז למה אף אחד לא שמע על קפה וייטנאמי?
  הפעם, אין במה להאשים את האמריקאים. פשוט, בעולם מגדלים שני זנים עיקריים של קפה. הראשון נקרא "רובוסטה", ומהווה שליש מהגידול העולמי. מדובר בזן שקל יחסית לגדל, עמיד ולא מפונק, וגם, מה לעשות, פחות טעים. מתשמשים בו לתערובות קפה שונות, וגם לרוב הקפה הנמס שאתם שותים (ולא משנה כמה "מיובש בהקפאה" הוא). וייטנאם מגדלת רק קפה מזן "רובוסטה", שהוא בעצם הפועל השחור של התעשייה, ולכן לא שמעתם עליה בהקשר הזה.
  הזן השני נקרא "ארביקה", והוא הארומטי והטעים, אבל גם זה שדורש יותר. גובה מסויים מעל פני הים, כמות משקעים, חשיפה שונה לשמש. מכאן שהוא הרבה יותר יקר לייצור, ולכן גם לרכישה. ואם כבר, שמעתי פה איזו שמועה שטוענת, שהריח הנפלא שאתם מריחים בעת פתיחתה של צנצנת קפה חדשה, מגיעה מתערובת הרבה יותר איכותית שמפוזרת בראש הצנצנת. אבל על הסיפור הזה לא הייתי חותם.
• בניגוד ליין, המודעות לאיכות הקפה צצה רק בעשורים האחרונים. שוק הקפה הגולמי עוד לא הספיק להסתגל לחיפוש הזה אחר האיכות, ולכן נמצא במצב אבסורדי, שבו מחירם של פולי הקפה נקבע בעיקר על פי הזן וגודל הפולים, ולא על פי איכותם. דמיינו בעלי כרמים אשר מוכרים ליקבים ענבים להפקת יין, ומקבלים תשלום על פי זן הענב וגודלו, ולא על פי איכותו – זה מה שקורה בעולם הקפה היום.
• תהליך גידול הקפה הוא ידני כמעט לחלוטין – בעיקר כי עוד לא נמצאה שיטה יותר יעילה לקטיפת הפולים מהעץ באופן ידני. גם ברירת הפולים הפגומים, ויש רבים כאלו, נעשית בעיקר על ידי בני אדם.
• על אף שכאמור רוב הקפה בעולם כיום מגיע מדרום אמריקה – מקורו בעצם מאתיופיה, והוא הגיע ליבשת רק עם בוא הספרדים, לפני קצת יותר מ-500 שנה. הספק לא רע, אפשר לומר.

…

בואו נדבר קצת על קקאו.

• בניגוד לפולי הקפה, שגרים בזוגות בתרמיל, פרי הקקאו הוא גדול יחסית, ומכיל כמה עשרות גרעינים לבנבנים וריריים. באופן מפתיע, טעמם הוא לא רק מתוק, אלא גם ריחני מאוד, קצת כמו צ'רימויה, למי שמכיר. אותם גרעינים עוברים "תסיסה" במים, בו הם מאבדים את המעטפת הרירית, וייבוש, בו הם מאבדים את הנוזלים ומתקשים. אלו הם פולי הקקאו המרירים שאתם מכירים.
• אותם פולי הקקאו נטחנים לעיסה ממרחית. רוב השוקולד שאנחנו מכירים הוא ערבוב ארוך מאוד עם סוכר, ומשחק עדין עם הטמפרטורה של הנוזל שנוצר. לכן שוקולד מריר הוא בעצם פרווה – הוא מכיל קקאו וסוכר בלבד. והאחוז שמצויין על האריזה הוא פשוט אחוז הקקאו בתערובת.
• ושוקולד חלב הוא בעצם שוקולד מריר שעורבב עם שמנת.
• ושוקולד לבן? מה עם האמרה שהוא בעצם "לא שוקולד"?
  בואו נחזור לשלב הטחינה של הפולים לעיסה חלקה. בשלב זה, ניתן לפרק אותה לשומן, ולאבקה. האבקה היא בעצם אבקת הקקאו שאנחנו מכירים. השומן משמש לפעמים לתעשיית הקוסמטיקה, ולפעמים, מעורבב עם סוכר, הוא הופך לשוקולד לבן.
  כלומר, שוקולד לבן מופק גם הוא מהקקאו, אך לא נושא את הטעם האופייני לו.

…

ועכשיו, עוד פסקה על בישול בטיולים.

בישול בהוסטלים הוא חגיגה לטבח המאלתר. כי תמיד מדובר במטבח חדש שאתה לא מכיר, שלא מאובזר כמו המטבח בבית, וגם לא כולל את כל החשודים המיידים שתצפה למצוא במטבח – תבלינים, שמן, חומץ, סויה, ו… נו, הבנתם.
אז אני מוצא את עצמי מבשל הכי פשוט שאפשר, עם הרבה ירקות שנותנים את הטעם, במקום התבלינים או הנוזלים למיניהם.

[פסטה עם שמנת, שום, בצל ירוק, שעועית ירוקה, אפונה, בוטנים, כוסברה, פרמזן. שום בישול מתוחכם, רק היגיון קולינרי בסיסי, והרבה נחת בצלחת.]

ואחרי שאני מסיים להיאבק פה במטבחים הלא-מאובזרים, מודה, אין לי יותר מדי עצבים להשקיע בקינוח. אז עד עכשיו, יצא לי לא מעט פעמים להכין את הקינוח הכי פשוט בעולם, ואחד הכיפיים שבהם – בננה בשוקולד.

[לחתוך בננה באמצע, לדחוף לתוכה כמה קוביות שוקולד, ולתנור לכמה דקות עד שיימס. הפנים השמחות יגיעו אחר כך.]
זה טעים ממש וגם כיף לאכול, אבל בואו נודה, זה לא נראה סקסי במיוחד.

אז הלכתי על גרסה מיוחדת לפוסט הזה – הדברים המרירים שבחיים.

מוכנים? למדוד זמנים.
לקלף בננה, 5 שניות.
לחתוך בננה לפרוסות, 10 שניות.
לשבור קוביות של שוקולד מריר, 5 שניות.
לסדר על צלחת, ולזרות פולי קפה גרוסים מעל השוקולד, 10 שניות.
לבשל במיקרוגל (!), 20 שניות.
בזמן הזה, פותחים בקבוק בירה, ונותנים לו מכה קטנה על הצוואר, כדי לייצר יותר קצף.
להביא לשולחן , ולפזר מעל הצלחת קצף בירה באמצעות כפית, 10 שניות.
נו? דקה?

(אגב, העניין עם המיקרוגל נולד כי, פשוט, בהוסטל לא היה תנור, רק מיקרו. אבל זה עבד נפלא!)

…

אז אם אחזור רגע לתחילת הפוסט…
קקאו? יש. קפה? יש. בננות? יש.
רק על הבירה, שנותן את הטוויסט המריר לכל הקינוח המתוק הזה, עוד לא כתבתי.
אבל גם ככה הפוסט הזה התארך יותר מדי, אכתוב על בירה בקרוב.
בינתיים, אסיים עם תמונה.

[זה מה שקורה כשמספיק אלכוהול מעורב.]
תבלו.

…