ארכיון חודשי: דצמבר 2012

חומוס פול 2.0

כמה כבר נכתב על חומוס,
ספרים, כתבות, בלוגים שלמים.
אז הפעם לא אכביד במילים.

hummus ful - top

אתם צודקים, אין לזה שום סיבה פרקטית. ניסיתי למצוא נימוק לצלחת הזו, אבל לא הצלחתי.
אז למה לעזאזל עשיתי את זה?
כנראה, כי, אני יכול.
וכי כל המרכיבים כבר המתינו במקרר ועשו לי עיניים.

אז מה יש פה?

החלק הכי בהיר זה חומוס, ביתי וטעים, כזה מחומוס של חורף שהושרה 24 שעות, ובושל שעתיים לתוך רכות פסיכית. טחינה ומלח לימון וקצת שום. והרכות הפסיכית גרמה לכך שתוך שלוש הקפצות במסננת ביתית, החומוס הפך לתלוליות הקצת פחות בהירות שבתמונה, במרקם של פירה גס בערך.
ויש גם פול גדול, שבישלתי זמן רב, והולך יופי גם סתם ככה, עם מיץ לימון ושמן זית והמון כמון מעליו. הוא מונח פה כי הצורה שלו כמו שהוא פשוט יפה ומרשימה.
ובסוף הבישול של הפול, המים הופכים סמיכים וכמעט שחורים, אז הייתי חייב לנסות. צמצמתי אותם ברתיחה עדינה עד לסירופ שחור וסמיך, עם טעם קצת יותר קליל של פול, לכדי שוס רציני שאני חייב לנסות בשילובים אחרים.
ועוד פלחים של עגבניה, ובצל קצוץ דק, ופטרוזיליה, וזרעים של עגבניה ושמן זית, כל החשודים המוכרים.
ולסיום, תוספת שמקורה מחומוס אשכרה, פרוסות צנון, שנותן פריכות, חריפות עדינה ורעננות.

בקיצור, היה טעים,
אבל גם סתם ככה בקערה (ולא פרוש על צלחת) זה היה טעים באותה מידה.
אני מודה.

ולמרות זאת, כאמור,
כנראה, כי אני יכול.

hummus ful - close

2 תגובות

מתויק תחת עיצוב

בחירות, או: פתיתים ושומר


[הקדמה: ממש בקרוב אחזור לכתוב יותר אוכל ופחות סיפורת, אז תודה על הסבלנות שאתם מפגינים כלפי שינויי הכיוון התכופים, במעט הפוסטים שאני כן מפרסם לאחרונה.
ובינתיים, קטע שאני מאוד אוהב, מתוך "אשה בורחת מבשורה", ספרו המפעים של דויד גרוסמן- כותב ענק, ומופת לרגישות בכתיבה.]


פעם בשלושה שבועות בערך הוא היה מגיע לחופשה, חוזרת אורה למחרת ונשזרת אל מה שנפרם בצהריים על פסגת הר דבורה, וזוכרת איך הייתה עטה עליו בכניסה לבית, מתנפלת ברעב לא-ישבע, והתרמיל הענק חוסם את פתח הבית, ואורה מנסה להזיז אותו בשתי ידיים, ומוותרת. יאללה, תפרוק עכשיו, לפני הכל, ישר לכביסה, אני כבר מפשירה לך קציצות, את הסטייק נשמור לערב, ויש גם בולונז חדש שאני רוצה שתנסה, אבא מת עליו, אולי גם אתה תאהב, ויש ממולאים, ותיכף יהיה סלט טוב, ובערב כבר נעשה ארוחה גדולה. אילן, היא צועקת, עופר בא!

[…] עופר מתיישב ליד שולחן המטבח, אוחז את ראשו בידיו, עיניו כמעט נעצמות. לאט מתחילה להזדמזם בין שלושתם שיחה קלה, פתותי דיבור, שאיש אינו מקשיב להם, שתכליתם רק להעניק לעופר שהות של כמה רגעים כדי שיוכל להסתגל, לחבר את העולם שממנו הוא מגיע עם העולם שכאן, או אולי, היא חושבת, דווקא לנתק אותם זה מזה?

[…] ופתאום קם עופר ועומד משום-מה, מקרצף בכוח את גולגלתו הגלוחה, ונע לאטו בין המטבח לפינת האוכל, הולך, חוזר, הולך. אילן ואורה עוקבים אחריו מזוויות העיניים: הוא איננו כאן, זה ברור, הוא צועד כאן על פי מסלול אחר הטבוע במוחו. הם מתרכזים בחיתוך הלחם ובטיגון. אילן מרתיע ופותח את הרדיו בקול רם, ואל החדר נשפכים הקולות של יומן הצהריים, ועופר מתעורר מיד וחוזר ויושב במקומו ליד השולחן, כאילו כלל לא קם משם. חיילת צעירה ממחסום ג'למה מספרת איך תפסה הבוקר נער בן שש עשרה שניסה להבריח חומר נפץ במכנסיו, ומצחקקת שהיום בדיוק יום ההולדת שלה. היא בת תשע-עשרה. מזל טוב, אומרת לה כרמלה מנשה, אחלה, צוחקת החיילת, בחיים לא יכלתי לחשוב על מתנה יותר יפה ליומולדת.

עופר מקשיב. ג'למה כבר לא בגזרה שלו. הוא שירת שם בערך לפני שנה וחצי. זה היה יכול להיות הוא שהיה מוצא את חומר הנפץ. או שלא היה מוצא. הרי זה התפקיד שלו לעמוד שם, בשביל שהמחבל יתפוצץ עליו ולא על אזרחים. אורה מתנשמת. מרגישה שמשהו מתקרב. משננת בלבה את שמות המחסומים והעמדות שבהן שירת. חיזמה וחלחול וג'בעה, השמות המכוערים האלה, היא חושבת, ובכלל היא מדשדשת מרגל לרגל, כל הערבית הזאת, עם החרחורים והלעלועים והג'עג'ועים, ומה אילן ואברם כל-כך התלהבו ממנה פעם, בתיכון ובצבא. ומשלהבת את עצמה עוד, הרי כמעט כל מילה בה קשורה איכשהו באיזו צרה או באיזה אסון, לא ככה? ופתאום דוחפת את אילן, תראה איך שאתה חותך, אתה לא יודע שהוא אוהב דק-דק? אתה תערוך שולחן, תעשה לי טובה! ואילן מרים ידיים בחיוך משתאה ונכנע, ואורה מסתערת על הירקות שבקערה, תופסת את הסכין החדה ומניפה יד ומנחיתה וקוצצת בשצף את עבד קאדר אלחוסייני ביחד עם חאג' אמין אלחוסייני ושוקיירי ונמיירי ואייתולה חומייני, ונאשאשיבי וערפאת וחמאס ומחמוד עבאס, וכל הקסבות והקדאפים והסקאדים שלהם, ועז א-דין אלקסאם והקסאמים וכפר קסאם וגמאל עבדול נאצר, הכל ביחד טובחת, קטיושות ואינתיפאדות וגדודי-חללי, וקדושי ומדוכאי ואבו-ג'ילדה, ואבו ג'יהאד, וג'באליה וג'בלייה וג'נין וזרנוגה ומרואן ברגותי גם. אלוהים יודע איפה בכלל כל המקומות האלה. אם לפחות השמות שלהם היו נורמליים, היא נאנקת, לפחות שהשמות היו טיפה יותר נעימים! ובלהט הסכין המתהפכת היא קוצצת עד דק את חאן יונס ושייח' מוניס ודיר יאסין ושייח' יאסין וסדאם חוסיין וקאוקג'י, רק צרות, מהרגע הראשון רק צרות היו איתם, היא נוהמת מבעד לשיניים חשוקות, וסברה ושתילה מה, ואלקודס ונאכבה מה, וג'יהאד ושאהידים ואללה הוא אכבר, וחלאד משעל וחאפז אסד וקוזו אוקומוטו, בכולם היא חובטת בלי הבחנה, שק מלא צרעות שהיא משתוללת עליו, ומוסיפה בקשיש את ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, ובהארה פתאומית גם את גולדה ובגין ושמיר ושרון וביבי וברק ורבין, ושמעון פרס גם, מה, להם אין דם על הידיים? הם באמת עשו הכל בשביל שיהיו לה חמש דקות שקטות פה? כל אלה שחירבו לה את החיים, שממשיכים להלאים לה כל רגע וכל ילד. היא עוצרת רק כשהיא מבחינה במבטיהם של עופר ואילן, ומוחה ממצחה עם גב היד את זיעתה, ושואלה בכעס, מה? מה קרה? כאילו גם הם אשמים לה במשהו, ומיד נרגעת, סתם, תעזבו, נזכרתי במשהו, עיצבן אותי משהו, ויוצקת שמן בשפע, ובוזקת במהירות מלח ופלפל ומוחצת לימון, ומעבירה מול אפו של עופר קערה משובבת עין, קליידוסקופ של צבעים וריחות, הנה, עופר'קה, סלט ערבי, כמו שאתה אוהב.

פתיתים וסלט ערבי

[הזהבתי בשמן זית בצל, יחד עם המון שומר נהדר שזו בדיוק העונה שלו. הוספתי קוביות של בצל ושל פלפל אדום, וכשהכל התרכך, עירבבתי עם פתיתים, פפריקה מעושנת, ושפע של פרמזן.
ומחוץ לפוקוס, עם זעתר והרבה לימון ושמן זית, כמובן, סלט ערבי קצוץ דק.]

6 תגובות

מתויק תחת ספרים, תרבות