מיץ פטל, וראש של אינדיאני

ניסיתי ליצור פה איזשהו בלוג אינטילגנטי. באמת שניסיתי.
והנה, אני כותב על ראשים של אינדיאנים…

הגעתי לאל-בולסון, ארגנטינה. זוהי עיירה פטגונית שקטה, שמתהדרת בקרבה שלה לטבע, במגוון עצום של חוות אורגניות מסביבה, ובאווירה חצי-היפית. ומכיוון שהעיירה שוכנת ממש מתחת לרכס הרי גרניט מרשים ומוקפת חורש סמיך, כל מה שצריך זה לקחת את הרגליים, ולהסתובב בטבע.

בוקר בהיר אחד, יצאתי עם שני חברים לטייל. לכאורה, כדי לחפש צוק שנקרא "הראש של האינדיאני", שאמור להראות כמו, מממ, ראש של אינדיאני. אבל כמובן שזה סתם תירוץ כדי לצאת לטבע. עוד לפני שאיבדנו את הדרך, גילינו שאנחנו הולכים כבר כמה דקות טובות כשמקיף אותנו המון פטל סגול ובשל, שרק מחכה לקטיף. שקית נשלפה, ומהר מאוד סחבנו אתנו קילו של פטל, שאמור להפוך לריבה.

אבל עם כל עיקול של הדרך גילינו עוד פירות מקסימים שכדאי לאכול.
עץ עם שזיפים אדומים, קטנים ומתוקים כמו שרק אלו שלא הונדסו גנטית יכולים להיות.
תפוחים ירקרקים שנראים כאילו עוד לא גדלו, אבל הם בעצם בשלים לחלוטין.
ושזיפים כחולים שפשוט יושבים על האדמה, ומתחננים שיאספו אותם.
ואיבדנו את הדרך, ומצאנו את עצמנו על גדת הנהר המקומי, ליד כבשים, וכרוב שגדל בערוגות.
וטעמנו מעץ עם כדורים כחלחלים ומתוקים ביותר, שזוהו מאוחר יותר כפרי בשם "קלפטה", סוג של ברי שהופך פה לגלידה טעימה.

ולאורך כל הדרך הדמיון שלי מתעורר, ואני חושב על שזיפים קטנים ממולאים בבשר, ועל קראמבל תפוחים, ועל פסטה עם שמנת וקלפטה, ועל ריבת פטל ובזיליקום.

ואחרי כמה שעות טובות של הליכה, ואחרי שלושה מפלים, וטרמפ צפוף עם עוד שני ארגנטינאים, וראש אחד של אינדיאני, הגענו בחזרה להוסטל, סוחבים שקית עמוסה בפירות טריים.
עכשיו, אני יכול לספר על כך שהפירות היו כל כך יפים עד שלא רציתי לבשל אותם בכלל, אבל זו רק חצי נכון. כי האמת היא, שהיינו ממש רעבים, והייתי צריך להכין ארוחת ערב לשתי ארגנטינאיות, שני ישראלים, אמריקאי ובריטי, אז הלכתי על התעסקות מינימלית והסברה ישראלית.

מנה ראשונה, סלט עם פירות וגבינה כחולה, עם ויניגרט מיץ פטל. כלומר, במקום חומץ, השתמשתי במיץ שנקווה מהפטל.

מנה עיקרית, שקשוקה. כי לכל אורך הדרך דיברנו על מאכלים לאומיים, ושקשוקה היא דוגמה טובה לאוכל ישראלי (וזו תמיד אופציה טובה כדי להכין אוכל להרבה אנשים במעט זמן). מכיוון שאני בכל זאת בארגנטינה, כמה מרגז מבשר כבש נכנסו לסיר, וכל העסק נעלם לפני שנזכרתי שכדאי שאצלם.

ולקינוח, קצפת, פירות טריים וחתוכים, פירורי עוגה, וכמובן, מיץ פטל מעל. צלחת גדולה אחת לכולם, ואפשר להתחיל לחפור.

מה ניסיתי לומר היום?
אולי, שלא תמיד חייבים לנסות להיות אינטילגנטיים.
ושטוב שיש דברים שמזכירים לי, שבדרך כלל, החוויה עצמה שווה יותר.

הרבה יותר.

מודעות פרסומת

6 תגובות

מתויק תחת ארוחה, טיול, מתוק

6 תגובות ל-“מיץ פטל, וראש של אינדיאני

  1. טליה

    איזה יופי!!! לפני חצי שנה טיילנו בפטגוניה,אילו מרחבים,איזה יופי מדהים…אוי…
    תודה על פוסט מענג.

  2. איזה יופי , ואושר צרוף….
    תודה

  3. פוסט מקסים ותמונות נהדרות.
    נהנתי לקרוא.

    🙂

  4. מרקוביץ'

    תודה לכן, שמח שאהבתן!

  5. אני אכול קינאה ברמות שקשה לתאר.
    חייב לנסוע לארגנטינה.
    חייב!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s