ארכיון חודשי: ינואר 2013

אפרסמון צלוי ופלפל שחור

בהמשך לפוסט הקודם, היום אחד בקטנה.
זאת הקצה של העונה של האפרסמונים, והתחשק לי.
אבל לאכזבתי, האפרסמונים של השנים האחרונות מרגישים הרבה יותר קשיחים ואגרסיביים מאלו שאני זוכר, אז ניסיתי לשדרג קצת.

persimmon

[פרוסות של אפרסמון צלויות על מחבת לוהטת עם קצת סוכר, ומעל פלפל שחור גרוס, קינמון, קצץ מיץ שנסחט מתפוז, ושמנת חמוצה]

ניסיתי (~מתנצל על איכות התמונה~) שילובים שנשמעים מוזרים אבל אמורים ללכת טוב ביחד (מה שנקרא pairing, ועוד קצת על זה באחד הפוסטים הבאים), והקירמול, יחד עם החריפות של הפלפל, הניחוח של הקינמון, והחמיצות של השמנת, בהחלט הבליטו החוצה רק טעמים מוצלחים.

זהו, קצר, הבטחתי.

3 תגובות

מתויק תחת צימודים, רעיונות

סלט שומר, או: הרהורים על אוכל מקומי

לבשל עם העונות זה רעיון מעניין.
לא כל כך מזמן, נניח, בשביל הדור שהקים את המדינה, אוכל מקומי לא היה בגדר אג'נדה, אלא זו פשוט הייתה המציאות. האוכל שהגיע לצלחת היו הירקות שגדלו בשדות שליד הכפר, או החלב מהפרה שנמצאת בחצר האחורית, או הפירות מהיער שקרוב לעיירה. היום זה נשמע רומנטי, ואפילו קשה לתפיסה: דמיינו לעצמכם מציאות ובה סופרמרקטים לא קיימים, או שהמקררים לא הומצאו עדיין, אן תרנגולות שגדלות בחצר במקום בלולי ענק. היום זה נשמע לנו רחוק לגמרי, אבל לא צריך לחזור לתקופת האדם הקדמון כדי שהמזון שלנו ישתנה לגמרי – מספיק לחזור לתקופת הילדות של הסבים והסבתות (או אפילו, לחלקנו, ההורים).

סבתא שלי נוהגת לספר איך כל קיץ, במזרח-אירופה של לפני המלחמה, הם היו מבשלים שוקי אווז, שמים אותם בתוך כדים גדולים, מכסים בשומן אווז, ומאפסנים במרתף. כי החורף בסוף יגיע, וצריך לוודא שיהיה מה לאכול. ושבחורף היו אוכלים הרבה יותר תפוחי אדמה, ושבכלל, הירקות הטריים היו אחרים לגמרי.

והיום?
היום כנראה שיותר משתלם להביא תירס מהחצי הדרומי של כדור הארץ מאשר לגדל ארטישוק ירושלמי כאן.
נשים את הראייה הרומנטית בצד, ועדיין קשה לי להחליט מה עדיף – המגוון המטורף והזמין שהעולם המודרני מאפשר לנו, או הפשטות המקומית של לא-כל-כך-מזמן.
(ואם חושבים על זה, גם "עדיף" זאת מילה מורכבת: עדיף לגוף? עדיף להתרגשות? עדיף לשלוות הנפש?)

מה אני בעצם מנסה לומר?
שעדיין, לשמחתי, כשאני נכנס לחנות הירקות ורואה את השומר הראשון בעונה –
אני מתרגש.

fennel - salad

[שומר פרוס דק דק, קצת גבעול סלרי פרוס דק דק, רוטב של חרדל, מיץ לימון, שמן זית ומלח, ולתת לזה להתרכך כמה דקות. ומעל, פילטים של תפוז, ושקדים קלויים ושבורים, וקצת מהאניצים הירוקים של השומר. ופרמזן מלמעלה גם ממש מוסיף אם מתחשק]

השארת תגובה

מתויק תחת תרבות

זה נמצא מתחת לבית שלך, וזה ירוק וטעים

השבוע התארחו אצלי חברים לארוחת ערב. בצהרי אותו יום חורף קריר ובהיר, בעודי מתלבט מה לבשל, יצאתי לרוץ, בכיוון מסלול הריצה הקבוע שלי, החלק הרמת-גני של פארק הירקון. ואני חושב על כך שזה מוזר, שחורף עכשיו והייתי מצפה לראות את החנויות והשווקים מוצפים בהרים של ראשד ותרד והמון עלים ירוקים שזאת העונה שלהם, ועל למה זה לא קורה. ובעודי חושב, צעדי הריצה שלי יוצאים מהעיר ונכנסים אל פארק הירקון עצמו, וגל עצום של שמחה שטף אותי – לעיני נגלו משטחים עצומים וירוקים של חובזה!

hubeza - field

הירוק הרענן הזה של השטחים הפתוחים בארצנו אחרי הגשמים הראשונים, טרי וזוהר, תמיד גורם לי לתחושה נפלאה. ומכיוון שיש אורחים בערב, חזרתי לשם קצת אחר כך, עם שקית לאסוף ומצלמה לצלם.

hubeza - field close

אז אין סיבה לפחד מחובזה. די קל לזהות את הצמח הנפוץ הזה, שנמצא עכשיו בהמון שטחים פתוחים (אפילו בתוך העיר!), ורק צריך לקטוף (מספריים ושקית), לשטוף ולייבש קצת, וזה הכל. בתכונותיו הוא מזכיר תרד, אז כל מה שמתחשק להכין עם תרד אפשר גם עם חובזה, רק שהטעם שלו קצת יותר אינטנסיבי.

ככה זה כבר נראה במטבח שלי, לפני הכניסה למחבת.
hubeza - board

דמותו של אייל שני מפציעה שוב ושוב בבלוג הזה, ואליו מצטרף שחר סגל, במאי פרסומות ביום ושותפו של אייל שני בלילה. שניהם מגישים פה סדרת סרטונים מהנים לצפייה, ובהם אייל שני מבשל ומלהג את צופיו עד כלות הנשימה, ושחר סגל, בציניות מצטלמת היטב, עסוק בלהוריד אותו לקרקע בכל פעם מחדש. (האמת היא שהדינמיקה הזו הייתה הרבה יותר חיננית בתוכנית המדהימה שהייתה לשניים בערוץ 8, ששמה כשם הבלוג הזה. ומי שמצליח לארגן לי עותק שלה, אני מבטיח לבשל לו ארוחה כיד המלך!)

מה שאני אוהב בסרטונים האלה, חוץ מזה שהם משעשעים אותי עד מאוד, הוא שבסוף כל פרק שב ועולה הפער הלא-נתפס בין כמות המלל הלא ברור שאייל שני מייצר, לבין כמה שהאוכל שלו נראה מגרה. אז המתכון המאוד פשוט הזה חיכה אצלי לרגע הנכון, וכשערמה גדולה של חובזה חיכתה אצלי במטבח, הוא הגיע.

hubeza - dish

אז מה יש לנו פה?
מחבת, אש גדולה, חובזה (שמצטמקת המון בבישול), קצת מים (כדי שהיא תאודה ולא תחרך), וכמה דקות עד שהיא מצטמקת. בסוף הבישול, חמאה (אייל שני אומר המון, אני הפחתתי), לצלחת, ופרמזן מעל. זה הכל.
(רצוי לנגב את הרוטב עם לחם טוב, ואם מתחשק, אפשר לשבור ביצה באמצע ולהכין "ביצה בקן" רק עם חלמית במקום לחם. אבל גם בצורתו הטבעית,)
זה טעים, קצת מפתיע, עושה כבוד לירק, וגם לאדמה שממנה הוא צמח.

וכמובן –
אין הרבה דברים משמחים יותר מאשר לבשל ירקות שהרגע קטפת.

5 תגובות

מתויק תחת תרבות