[על המילה השנואה עליי בשפה העברית, על קרפצ'יו, על המשמעות הנסתרת החבויה בעולם, על מעט אוכל בצלחת גדולה, על שיר מעולה ותוכנית טלוויזיה מופלאה, על מסורת יפנית, ועל הקשר של כל זה ללפת וקולורבי]
…
"פלצנות: התייחסות לאובייקט כבעל משמעות עמוקה יותר מאשר זו הקיימת בו במציאות."
…

…
אם יש מילה שאני שונא בשפה העברית, זוהי המילה "פלצנות".
בעיניי, היא מייצגת סלידה מכל נסיון למבט עמוק על משהו שנדמה בהתחלה כשטוח. ובעצם, מייצגת סלידה מכל מה שהופך את עולמנו לעשיר ומעניין יותר.
והיא נפוצה, בעיקר בהקשר הקולינרי, הרבה יותר מדי, לדעתי.
…
מישהו רואה ציור אבסטרקטי, עיגול אדום על בד קנבס לבן, ואומר "ציור פלצני".
או ברנש כלשהו נכנס למסעדה, מזמין קרפצ'יו, מקבל צלחת מכוסה בשכבות דקיקות של בשר בקר אדמדמם מתובלות, ואומר, "אוכל פלצני".
או חבר של אותו ברנש מזמין יין, מריח אותו לפני שהוא טועם, ופולט, "ניחוח של טבק", הברנש שוב קם ואומר, "איזה פלצן".
…
העולם שלנו עמוס במשמעויות נסתרות, גם אם אנחנו לא תמיד רואים אותן מולנו.
אני מאוד נהנה לחפש את המשמעויות האלו, גם אם אני לא תמיד מצליח למצוא; הן מעשירות את ההסתכלות שלי על הסביבה, גורמות למוח שלי לעבוד שעות נוספות, ולהתרגש מההקשרים שהן יוצרות.
…
אי שם במאה ה-20, שף פרס פרוסות דקיקות של בשר בקר נא, שיטח אותן על צלחת, וזילף מעל שמן. המנה, כתמים כתמים של אדום בגוונים עזים, עם טקסטורה של שריגים ומרקם שמנוני, הזכירה לשף את ציוריו של האמן האיטלקי ויטורה קרפצ'יו, והוא קרא לה על שמו. קרפצ'יו.
בעיניי, חיבור כזה בין עולם הציור לעולם הבישול מרתקת, ומעשירה את החוויה שלי כצרכן אמנות. אה, וכן, היא ברגע אחד הופכת את המנה של השף מסתם אוכל, שמוגש כדי לשבוע, ליצירת אמנות.
אז למה מנות בסגנון זוכות לקבל כל כך הרבה את התואר, "אוכל פלצני"?
…
עד כמה שאני יודע, באנגלית אין שום מקבילה למילה הזו, "פלצנות".
בספרם המקסים "ללא מילים", תחת הערך "פלצנות", מזכירים עמליה רוזנבלום וצבי טריגר את המונח "artsy fartsy", אבל הוא מתייחס בעיקר לאמנות פלסטית. בדרך כלל, מילים ייחודיות לשפה מייצגות תכונה ייחודית לחברה שמשתמשת בה. השימוש במילה הזו בשפה העברית בהקשר הקולינרי נפוץ להחריד, ואני חושב שזהו פועל יוצא של התרבות הקולינרית בארץ, שאמנם נמצאת בהתפתחות מהממת בחמש עשרה השנים האחרונות, אבל ביחס לחברות מפותחות אחרות בעולם, עדיין בחיתוליה. כי עדיין, רוב האנשים יתייחסו לאוכל בתור משהו חושי, או לכל היותר רגשי, ופחות בתור משהו תרבותי, או שומו שמיים, אפילו אינטלקטואלי.
…
יותר מדי אנשים לא אוהבים לחשוב.
"כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים", כותב גרוניך, ומלחין את השיר במלודיה מורכבת שמכילה הרבה יותר משני אקורדים.
"כולן רוצות מילים פשוטות, שלא אומרות לי שום דבר", כותב, ומשאיר על הדף מסר חברתי נוקב שרק יהיה יותר רלוונטי עם השנים שיחלפו.
…
וקפיצה קטנה ליפן.
תרבות האוכל היפנית מושתתת באופן עמוק על אלמנטים עיצוביים. כלומר לא מספיק שהאוכל יהיה טעים, ויותר מכך, הרמוני בטעמיו, אלא שעל האוכל להיות גם הרמוני בצורתו, ונעים לעין.
בשנות השבעים, החלו שפים אירופאים להיפתח לתרבות האוכל מהמזרח הרחוק, והחלה להיווצר תנועה קולינרית בשם "נובו-קוויזין", המטבח החדש, ששלטה במסעדות העילית העולמיות למשך תקופה ארוכה. העקרונות המנחים של התנועה היו קשורים בעיקר לאוכל שמופשט למרכיביו הבסיסיים, לשיטות בישול שמדגישות את חומרי הגלם במקום להעלים אותם, לחיבור לחומרי גלם מקומיים וטריים עם מינימום טיפול, ולעיצוב מינימליסטי ונקי של המנות. המטבח הזה לא באמת נעלם מאז, אלא שיסודותיו הוטמעו במהפכות הקולינריות שבאו אחריו, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. מה שכן, הרעיון, למשל, של הגשת מנה בצלחת שגדולה בהרבה ממידותיה, התחיל מהנובו-קוויזין.
אז למה, מנה בגודל סביר, שמונחת על צלחת גדולה מאוד, זוכה כמעט תמיד לכינוי הגנאי, "אוכל פלצני"?
אני אוהב להגיש כך אוכל, ויש לי הסבר פשוט: כשאני מגיש לכם אוכל במרכז צלחת רחבה, אני מרחיק קצת את הסביבה מהאוכל, ומרכז את תשומת הלב במה שאתם עומדים לאכול.
…
בניגוד לרוח הכללית שעולה מהדברים פה, אני חושב שלפעמים אני בכל זאת נתקל בפלצנות אמיתית. מדובר במישהו שמדבר גבוהה גבוהה על משהו, ללא נימוק אינטלקטואלי או רגשי.
לדוגמה (אחת מני רבות), אקח תוכנית בישול שרצה בערוץ 8 לפני כמה שנים, "אוכל למחשבה" (שום קשר לבלוג הזה). במרכזה, אייל שני ושחר סגל מבשלים ארוחה לכמה אנשים עם סיפור משותף, הרבה אוכל, והרבה פילוסופיה. מה שאהבתי בתוכנית היה בעיקר האינטראקציה בין שני, הרגשן הבלתי נלאה, לבין שחר סגל הציני עד מאוד, שדאג להוריד אותו לקרקע המציאות בכל פעם שהוא הפריז בתיאוריו המוכרים. באחד הפרקים מספר אייל שני על איך הוא הולך לבשל לאורחיו "סרדינים על מצע תפוחי אדמה שבושלו במי ים" (איני זוכר את המנה המדוייקת, אך זוהי רוח הדברים). שחר סגל עוצר אותו, ואומר, "רגע רגע, מי ים? מאיפה תשיג בדיוק מי ים?". אייל שני משתהה לרגע, ואומר, "טוב נו, לא מי ים. פשוט מים עם מלח".
בקיצור, הוא באמת ניסה לספר סיפור עם עומק, על מנה שבה מי הים מקשרים בין תפוחי האדמה הארציים לסרדינים שוכני הים. אבל העומק, בפועל, לא היה קיים. זאת פלצנות.
(ובלי קשר, אייל שני; אחרי לא מעט שעות טלוויזיה וסיפורים ששמעתי על הברנש, אני לא מצליח להבין אם הוא באמת מתכוון למה שהוא אומר, או שהוא פשוט צוחק על כולם מגבוה. בכל מקרה, הוא דמות פנטסטית.)
…
וכמה מילים על יין.
אני מודה שהבנתי בתחום לוקה בחסר, ובאמת שאין לי את הידע ואת דקות הטעם הניחוח כדי להבין יין לעומקו, ולפתח עליו שיח אינטלגנטי. אבל אם מישהו מריח יין, ובאמת חש בניחוח טבק עולה באפו, אין לי שום זכות לקרוא לזה "פלצנות". כי באמת שאין לי את הכלים כדי לבדוק אם הוא דובר אמת, או ממציא שטויות.
…
פרסתי לפת לפרוסות דקות, ובישלתי במים עד שהיא התרככה לחלוטין. חתכתי לריבועים דקים. פרסתי קולורבי לפרוסות דקות, ואז חתכתי לריבועים דקים. הנחתי על צלחת, הנחתי כדורים קטנים של גבינת עזים, טפטפתי לימון ומעט שמן זית, ופיזרתי קצת מלח גס.

אפשר לקרוא לזה "לבן על לבן", ואפשר גם פשוט לאכול, ולהחליט אם אתם אוהבים את הטעם או לא.
…
"בטח חסרות לי
מילים
זה לבן על לבן
אז אי אפשר עד כאן
אני לא מוכן, אני לא
בטח חסרות לי
מילים"
…
תודה על הסבלנות, כי זה בלי שום ספק הפוסט הכי יומרני שנכתב כאן.
וההגדרה שבתחילת הפוסט היא שלי. מוזמנים להעיר ולהאיר, תגובות יתקבלו בברכה.
…