ארכיון חודשי: מרץ 2011

כל המקומות האלה

טיול.
הזדמנות טובה לנסות דברים חדשים.
הפעם, אני מעלה לפה שיר טיול שאני מאוד מאוד אוהב, למרות שעד היום לא הצלחתי להבין, אם הוא נכתב בציניות או לא.

היית יכול לקרא על כל המקומות האלה
להביט בתמונות
לא היית חייב לנסוע
לעזוב את הכול
היית יכול לנסות להבין
יותר להקשיב
פחות לשמוע

היית יכול לדבר לה אל הלב
פחות מגע יותר מלים
הן האמת הכי גדולה הרי
אומרים לך זה מסוכן
שאם תקפוץ גבוה הנפילה תכאב
עדיף שתישאר נמוך איתם

היית יכול לדבר על עצמך בגוף שלישי
לטפס על הרים
לגדל זקן
להיות נזיר
לשתות הרבה בירה
היית יכול להחליט שהכול חלום
להתעורר בבוקר ולהתחיל את החיים מחדש

היית יכול לכתוב על זה שיר
לחלק לבתים
להכניס פתאום מילה לא קשורה כמו "יאבאל'ה"
אך היא אומרת לי הרבה
כן היא אומרת לי הרבה על החיים האלה

יאבאל'ה

היית יכול לישון כל הזמן הזה
ולא היית מפסיד
לא היית מפסיד כלום

ולפחות מבחינתי זה נראה הגיוני. כי כמו שבטח הבנתם, שלכמה חודשים, לפעמים יהיה פה יותר אוכל, ולפעמים, יותר טיול.
אבל כדי שבכל זאת תהיה לפוסט הזה הצדקה קולינרית כלשהי…

התמונות שפה, אגב, הן דווקא מטיול קודם, לסין.
(ולא, אני לא דובר סינית, אז אין לי יותר מדי מושג איך זה קרה. כנראה, שאוכל יכול לחבר בין אנשים די בקלות.)

אה, ואני מבטיח קצת יותר אוכל בפעם הבאה,
ואת השיר אפשר לשמוע פה.

מודעות פרסומת

תגובה אחת

מתויק תחת אישי, טיול

מיץ פטל, וראש של אינדיאני

ניסיתי ליצור פה איזשהו בלוג אינטילגנטי. באמת שניסיתי.
והנה, אני כותב על ראשים של אינדיאנים…

הגעתי לאל-בולסון, ארגנטינה. זוהי עיירה פטגונית שקטה, שמתהדרת בקרבה שלה לטבע, במגוון עצום של חוות אורגניות מסביבה, ובאווירה חצי-היפית. ומכיוון שהעיירה שוכנת ממש מתחת לרכס הרי גרניט מרשים ומוקפת חורש סמיך, כל מה שצריך זה לקחת את הרגליים, ולהסתובב בטבע.

בוקר בהיר אחד, יצאתי עם שני חברים לטייל. לכאורה, כדי לחפש צוק שנקרא "הראש של האינדיאני", שאמור להראות כמו, מממ, ראש של אינדיאני. אבל כמובן שזה סתם תירוץ כדי לצאת לטבע. עוד לפני שאיבדנו את הדרך, גילינו שאנחנו הולכים כבר כמה דקות טובות כשמקיף אותנו המון פטל סגול ובשל, שרק מחכה לקטיף. שקית נשלפה, ומהר מאוד סחבנו אתנו קילו של פטל, שאמור להפוך לריבה.

אבל עם כל עיקול של הדרך גילינו עוד פירות מקסימים שכדאי לאכול.
עץ עם שזיפים אדומים, קטנים ומתוקים כמו שרק אלו שלא הונדסו גנטית יכולים להיות.
תפוחים ירקרקים שנראים כאילו עוד לא גדלו, אבל הם בעצם בשלים לחלוטין.
ושזיפים כחולים שפשוט יושבים על האדמה, ומתחננים שיאספו אותם.
ואיבדנו את הדרך, ומצאנו את עצמנו על גדת הנהר המקומי, ליד כבשים, וכרוב שגדל בערוגות.
וטעמנו מעץ עם כדורים כחלחלים ומתוקים ביותר, שזוהו מאוחר יותר כפרי בשם "קלפטה", סוג של ברי שהופך פה לגלידה טעימה.

ולאורך כל הדרך הדמיון שלי מתעורר, ואני חושב על שזיפים קטנים ממולאים בבשר, ועל קראמבל תפוחים, ועל פסטה עם שמנת וקלפטה, ועל ריבת פטל ובזיליקום.

ואחרי כמה שעות טובות של הליכה, ואחרי שלושה מפלים, וטרמפ צפוף עם עוד שני ארגנטינאים, וראש אחד של אינדיאני, הגענו בחזרה להוסטל, סוחבים שקית עמוסה בפירות טריים.
עכשיו, אני יכול לספר על כך שהפירות היו כל כך יפים עד שלא רציתי לבשל אותם בכלל, אבל זו רק חצי נכון. כי האמת היא, שהיינו ממש רעבים, והייתי צריך להכין ארוחת ערב לשתי ארגנטינאיות, שני ישראלים, אמריקאי ובריטי, אז הלכתי על התעסקות מינימלית והסברה ישראלית.

מנה ראשונה, סלט עם פירות וגבינה כחולה, עם ויניגרט מיץ פטל. כלומר, במקום חומץ, השתמשתי במיץ שנקווה מהפטל.

מנה עיקרית, שקשוקה. כי לכל אורך הדרך דיברנו על מאכלים לאומיים, ושקשוקה היא דוגמה טובה לאוכל ישראלי (וזו תמיד אופציה טובה כדי להכין אוכל להרבה אנשים במעט זמן). מכיוון שאני בכל זאת בארגנטינה, כמה מרגז מבשר כבש נכנסו לסיר, וכל העסק נעלם לפני שנזכרתי שכדאי שאצלם.

ולקינוח, קצפת, פירות טריים וחתוכים, פירורי עוגה, וכמובן, מיץ פטל מעל. צלחת גדולה אחת לכולם, ואפשר להתחיל לחפור.

מה ניסיתי לומר היום?
אולי, שלא תמיד חייבים לנסות להיות אינטילגנטיים.
ושטוב שיש דברים שמזכירים לי, שבדרך כלל, החוויה עצמה שווה יותר.

הרבה יותר.

6 תגובות

מתויק תחת ארוחה, טיול, מתוק

ארגנטינה: ריבת חלב ומוצ'ילרים

[על ריבת חלב, על תרבות התרמילאים, ועל הדרך]

זהו, הטיול שלי התחיל. ארגנטינה. מדינה של מרחבים אינסופיים, של הרים עצומים ולגונות ירוקות ומבריקות. הנוף יפה באופן כמעט בלתי נתפס, והאווירה נינוחה. אבל על כל אלו תוכלו לקרוא בבלוג הזה. כי פה אני כותב על אוכל, ובארגנטינה בהחלט לא חסרות סיבות לכתוב.
הייתם מצפים, אולי, שאתחיל עם הבשר הארגנטינאי מעורר הקנאה, ועם כל התרבות שנלווית אליו, אבל אשאיר את זה לפעם אחרת. כי מצאתי משהו שמדגדג לי יותר לכתוב עליו – ה"דולסה דה לצ'ה", הלא היא ריבת חלב.

ריבת חלב היא, למעשה, חלב וסוכר שצומצמו יחדיו עד למרקם של… ריבה, בערך. והממרח המתוק הזה נמצא פה בכל מקום, בערך כמו ממרח שוקולד אצלנו בארץ: בארוחות הבוקר, במאפים המתוקים, או על לחם בתור אוכל לטרקים. וכשאני פוגש חומר גלם שאני לא רגיל אליו, והוא נפוץ כל-כך, אני מיד חושב, מה אני יכול לעשות איתו?
מכיוון שאני ממש לא בנאדם של מתוקים, תמיד אעדיף להשתמש בהם כדי לאתגר מאכל מלוח כלשהו. ואז, קפצו לראשי האמפנדס: כיסוני הבצק החצי-פריכים, שנפוצים פה במגוון מילויים. הפופולריים שביניהם הם כנראה בקר, וחמון קון קסו, כלומר נקניק-חזיר וגבינה. זה שילוב לא רע בכלל, חשבתי: החלב משתלב באופן טבעי עם הגבינה, והחמון זורם יופי עם המתוק.
אז בישלתי.

יש משהו שמייחד את תרבות התרמילאים בארגנטינה ואני אוהב אותו מאוד – הבישול בהוסטלים. בניגוד למדינות אחרות ומפותחות פחות, שבהן אפשר לאכול במסעדה בכמה דולרים בודדים, ארגנטינה יקרה למדי (עד לפני כמה שנים זה לא היה המצב, אבל אינפלציה עקבית בשנים האחרונות גרמה למחירים פה להיות כמעט אירופאיים). אז התרמילאים פה מבשלים במטבחים שנמצאים כמעט בכל הוסטל, ואני נהנה מהעניין. אם מתחשק לי לנסות משהו חדש, תמיד קל למצוא קהל סקרן.

הפעם, שני נסיונות.
הראשון, ברוסקטה עם גבינה, חמון קלוי, וריבת חלב (נו, מה לעשות, היינו רעבים מכדי להכין אמפנדס, אז הרעיון עבר ללחם).

זה היה ממש טעים. תגלית מוצלחת…

ואז חיפשתי רוטב לפסטה שריבת חלב תוכל לשדרג. משהו חלבי, אבל לא יותר מדי שמן, ועם טעם יחסית עדין. נזכרתי במתכון הזה של טל לפסטה ברוטב חלב וקישואים, שסימנתי לפני זמן מה. אז הפסטה הייתה טעימה (תודה על המתכון, טל!), אבל במקרה הזה, ריבת החלב לא הוסיפה כלום לטעם – זה סתם היה מוזר.

אני מתאר פה תמיד, מן הסתם, את הנסיונות הטעימים. אבל בחיים, ובפרט בטיול, הדרך היא בהחלט חלק מהחוויה, גם אם היא לא הכי מוצלחת. במקרה כזה, אני כותב על זה, וממשיך הלאה. ממשיך לחפש.

ומכיוון שאני עדיין בארגנטינה – רעיונות למה אפשר לבשל עם ריבת חלב, יתקבלו בשמחה בתגובות.
צ'או.

3 תגובות

מתויק תחת טיול, מתוק