אבו-חסן

[על המסבחה הטובה ביקום, על מוזיקה קלאסית, ועל גשם]

…

אבו-חסן.
הנה, כתבתי את זה, אבו-חסן.
כבר כמה פעמים שאני מנסה לכתוב את הפוסט הזה, ולא מצליח, אז אני מתחיל מלכתוב "אבו-חסן", וממשיך בלי לחשוב.

יצירת מופת.
אני לא יודע מהי ההגדרה ל"יצירת מופת", אבל בשבילי, המסבחה של אבו-חסן נכנסת להגדרה הזו בלי היסוס בכלל. אוכל כל כך טעים, עם טעם ייחודי ועמוק, מלא תחושה, ועם זאת מדוייק להחריד ומאוזן להפליא.
ואם זה נדמה כאילו אני מתפייט על חומוס, אז זה נכון לגמרי, ולא אכפת לי כמה זה קלישאתי. כי זה בכל זאת בלוג אוכל פה, ולפעמים, אני אוכל משהו, וכל מה שבא לי לעשות זה לספר לכולם כמה זה מדהים.

האמת היא, שלפני זמן מה כתבתי פה על מול-ים, וממש רציתי להעלות אחריו פוסט קצר ופיוטי על אבו-חסן.
אבל כנראה שהייתי צריך להגיע לשם ביום שישי האחרון כדי לקבל עוד דחיפה קטנה: יום גשום וקר, מאלו שאנשים לא יוצאים בהם מהבית, ומול כל אחת משלוש המסעדות של אבו-חסן מצטופף תור של כמה עשרות אנשים! ואגב, מה שעוד יותר מדהים, הוא שבניגוד להמולה שמשתררת בפנים, ובטח שבניגוד לתור הישראלי המוכר, התור בכניסה רגוע ומחוייך. טוב, ככה זה כשאתה יודע שעוד כמה רגעים אתה הולך לקבל אושר מונח בתוך צלחת.

לפני כמה שנים, סתם יום אחד, נסעתי עם חבר ליפו, לניגוב לא נפוץ של אמצע השבוע. הגענו לרחוב הדולפין, וראינו את המסעדה סגורה, ושלט, שמודיע שאבו-חסן נפטר. למרות שזה נשמע דרמטי, אין לסיפור הזה הרבה משמעות עבורי, חוץ מעובדה פשוטה אחת: גם היום, כמה שנים אחרי, באותה מסעדה קטנה, מגישים את המסבחה הטובה ביקום.

אז יש אושר גדול מאוד בידיעה הזו, שלמרות שעברו שנים רבות, ולמרות שמתבשלים שם סירים רבים של חומוס, אני תמיד אקבל את אותו טעם ייחודי ומשובח, וזה לא ישתנה. זוהי מעלה נדירה ביותר, היציבות שבמצויינות.
ואני חושב שבבסיסו של כל טבח (או שף) עומד אותו רצון שהוגשם במלואו במקום הזה – ליצור טעם שאנשים מתגעגעים אליו, וחוזרים בשבילו, וממלאים את המסעדה בכל יום מחדש, לא משנה כמה גשום הוא יהיה.

…

לפני כמה שנים, העיתון וושינגטון פוסט ערך ניסוי (שהפך בינתיים למפורסם למדי): הוא פנה לג'ושוע בל, כנר מפורסם שאנשים משלמים מאות דולרים כדי לשמוע אותו מנגן באולמות הכי טובים בעולם, וביקש ממנו לנגן ברכבת התחתית. עומד מר בל, מנגן על הסטרדיווריוס שלו ששוה שלושה וחצי מיליון דולר, וכמעט אף אחד לא עצר להקשיב.
אז לכאורה זה לא קשור בכלל לחומוס, אבל לי זה קפץ לראש. כי במרחק כמה דקות נסיעה מהבית שלי, מחכה לי יצירת מופת. אז אני לא מהקבועים שם, ודווקא נחמד לי עם זה, אבל לעזאזל, אני באמת צריך לעשות את זה יותר.

…

בדרך כלל, כשאני כותב פה, אני יודע מה אני מנסה לומר, ומנסה לא למחזר דברים שנכתבו כבר.
היום, אני גם לא יודע מה אני באמת מנסה לומר, וגם בטוח שכתבו את זה לפני כל כך הרבה פעמים.
אבל הרגשתי דחף מוזר ולא מוסבר.
אז הנה.

צלחת חומוס שמחייכת אלי.

…

מודעות פרסומת

לבשל על ארכיטקטורה, או: פיש אנד צ'יפס

פרנק זאפה אמר פעם ש"לכתוב על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה". (כנראה בתגובה לאיזו ביקורת מטופשת.)

ועכשיו, זה:

גיליתי את זה דרך ביגל (איזה כיף זה ממים), וכמו בדרך כלל עם הומור בריטי, צחקתי, אבל בעיקר על עצמי (חבר'ה אינטילגנטים, הבריטים האלה. באופן כללי, אני מתכוון).

אז זרמתי עם ההומור העצמי הזה, ובישלתי את הגרסה שלי לפיש אנד צ'יפס של ארכיטקטים.

בישלתי חלקית תפוחי אדמה, ואז טיגנתי אותם, בשביל טאצ' קריספי. במחבת נפרדת, אידיתי קוביות קטנות של גזר עם קצת סוכר, עד שיתרכך, ואז הוספתי שום, מסאמן קארי (שהופיע פה בעבר), וסויה. על הכל, חלב קוקוס, ולערבב. לפה מוסיפים את תפוחי האדמה, ובמחבת נפרדת מטגנים את הדג, עם קצת מלח ופלפל. וזהו, בניין של צ'יפס עם רוטב, דג, ורוטב עליו. ונענע.

וכן, אני יודע שזה נראה מגוחך וחובבני, אבל הי, ככה זה היה בסרטון, וככה זה לצחוק על עצמך. אחרי שהבהרנו את זה, רק נותר לספר שעם קצת אורז לבן בצד, זה דווקא היה מאוד טעים. ועכשיו אפשר להמשיך הלאה.

…

כבר עשיתי את זה פה פעם, אבל גם הפעם הגיע זמן לכתבה מעולה בכלכליסט שלא קשורה בכלל לאוכל. או אולי כן?
ב"איך עוצרים את הרגע", מביא אורן הוברמן הרבה עניינים שקשורים לזמן, וכולם מרתקים, אבל אני רוצה להתרכז בקטע אחד.

"לעיתונאי מאט דנזיקו יש תחושה משונה כבר תקופה ארוכה. 'אני מרגיש שככל שאני מתבגר הזמן עובר לי מהר יותר. השנה, כשחגגתי יום הולדת 29, התחושה היתה חזקה מתמיד. הרגשתי כאילו כל השנה של גיל 28 נעלמה לי בין הידיים.'

התופעה שדנזיקו מדבר עליה מוכרת. כשאנחנו ילדים חודשי הקיץ נמשכים נצח. עשור אחר כך החודשיים האלה חולפים בלי משים. אבל דנזיקו החליט שאין לו שום כוונה להפסיד עוד שנים יקרות. הוא החל להתעניין בתופעת הזמן המאיץ, ומצא, בין היתר, מחקרים שתלו את האשם בשגרה שמאפיינת את עולם המבוגרים.

'מוחם של ילדים לומד ורושם ללא הרף, בעיקר כי הם נתקלים כל הזמן בדברים חדשים ומנסים ללמוד את חוקי העולם', מסביר איגלמן, 'כשאתה מתבגר אתה מבין את חוקי העולם, וזה טוב, אבל החיסרון הוא שאתה מופתע פחות, ומוחך רושם פחות מידע. וככל שהמוח רושם פחות, הוא זוכר פחות. מאוחר יותר, כשאנחנו מנסים להיזכר בפעולות שעשינו אנחנו נתקלים בריק אחד גדול. בהקשר של פעילות המוח והזיכרון, אם עשית משהו בפעם האלף זה כאילו שלא עשית אותו כלל'.

'אחת ההמלצות שפסיכולוגים חזרו עליהן שוב ושוב בהקשר הזה', אומר דנזיקו, 'היתה לשבור את סדר היום שלי ולמלא אותו בחוויות חדשות, כמו בתקופת הילדות. וכך החלטתי שאת השנה הקרובה אאריך כמה שאוכל, בדיוק בשיטה הזאת.'"

ונזכרתי בכתבה הזאת באותו יום שראיתי את "פוש נוש", והתחלתי לחשוב על פיש אנד צ'יפס של ארכיטקטים. וזה היה לילה, וחזרתי הביתה מעוד אחד מהבילויים האלה, שנראים בדיוק כמו אלו שקדמו לו. שיחה כלשהי עם חברים כלשהם, שכמעט בטוח שלא תזכור למחרת, או עוד שבוע. וגם כאלה צריך לפעמים, אבל זו הדרך הכי בטוחה לגרום לשנה של גיל 28 להעלם לך מהחיים.

…

ארכיטקטורה.
מהצד, בניין נראה לנו (כמעט) תמיד כמו בניין, ואנחנו לא מודעים למחשבה שמאחוריו.
לשמחתי, מכיוון שאחי משקיע את רוב מרצו בשנים האחרונות בלימוד ארכיטקטורה, יוצא לי להתבונן על זה ממבט טיפה יותר קרוב, ואני רואה את כמות המחשבה הלא-טכנית שעומדת מאחורי התחום המורכב הזה. על הפילוסופיות של היחס בין אדם למרחב, על התכתבות עם הסביבה וההיסטוריה והאמנות, ועל המשמעות שיש לבניינים בחיינו, וכל אלו עוד הרבה לפני העיצוב או המדע שמרכיבים בניינים.
ואני, מאוד אוהב את המולטי-דיספלנריות הזו.
כי כשאנחנו מביטים על משהו מתחום אחד בעיניים שמגיעות מתחום אחר, אנחנו יוצאים מהקופסה, ויכולים להגיע למקומות שלא היינו מגיעים אליהם דרך המחשבה הרגילה. נכון, לפעמים (כמו לדוגמה, כשאני מנסה לבשל פיש אנד צ'יפס אחרת, ומקבל משהו טעים אבל בהחלט לא מרעיש), זה לא מוביל אותנו לכלום. אבל בדרך כלל זה עוזר (כשאני חושב על זה כרגע, זה בעצם מה שאני מנסה לעשות עם הבלוג הזה בשנה ומשהו האחרונות). וגם אם לא ישירות, עצם המחשבה השונה, הגירוי של הראש, הפתיחות המחשבתית, מביאים אותנו למקומות אחרים, ומהנים יותר.

בכל מקרה, מרגש או לא, את הפיש אנד צ'יפס הזה אזכור הרבה יותר זמן מאשר את הבירה ששתיתי (או לא?) בשבוע שעבר.
כי חוויות, חיוביות או שליליות, אבל בהכרח שונות, גורמות
לזמן שלנו

לחלוף

קצת

יותר

לאט.

…