ארכיון חודשי: פברואר 2012

ארוחת שישי #3, או: סלק, שומר, ודגים

[גם ארוחת שישי חורפית, וגם בונוס: שלוש דרכים לגרום למי שלא אוהב סלק, שומר או דגים, לאהוב אותם קצת יותר]

יום שישי בבוקר גשום קלות, יפו, סיבוב קצר בעיר שמשאיר אצלי סלקים קטנים ומקסימים, ארטישוקים נהדרים, שומר מפואר, ודג מוסר מבהיק.
ואחרי הצהריים, אני מבשל, ככה, בשביל הכיף, בלי נסיונות נועזים או לחשוב יותר מדי.
זה נחמד שבכל פעם יש מצברוח קצת אחר, לבישול קצת אחר.

אז הפעם, ניסיתי…
לבשל חגיגי, אבל לא מתחכם, אלא אלגנטי.
חורפי, אבל לא כבד וסמיך, אלא קליל יותר.
ונסיון להישאר בקשת הטעמים העדינה.
סתם כי התחשק לי.
וזה מה שיצא.

להתחלה, הסלק.
צלייה בתנור (בערך שעה לסלקים קטנים) על מצע של מלח גס. זה מרכז את הטעמים של הסלק וממתק אותם, וכל מי שטועם סלק צלוי ככה, אוהב אותם הרבה יותר ממה שחשב לפני כן, באחריות.
אני אוהב להוסיף להם חרדל, דבש, מיץ לימון ושמן זית, וזה יכול להפוך אותם לסלט מעולה (נניח, עם גבינת פטה, בצל, וטרגון, או עשב תיבול לבחירתכם).
פה הם גם שוכבים להם על יוגורט, וכשגוררים אותם על הצלחת נשאר שביל אדום סגול יפהפה.

אחר כך, הסיבה שבשבילה התכנסנו, דג נא, אין הרבה דברים שאני אוהב יותר מזה.
חתיכות של מוסר ים, עם לבבות ארטישוקים חלוטים, על קרם שומר.
כמה מילים על קרם שומר – לפרוס שומר דק דק, לאדות בסיר עם קצת שמן ומכסה, עד שמתרכך ממש. ואז, לטחון טוב, ולהעביר דרך מסננת. זאת באמת לא הרבה עבודה, ומה שמתקבל הוא קרם עם ארומה של שומר, כמעט נטול אניסיות. גם במקרה הזה, דרך טובה לגרום לאנשים שלא אוהבים שומר, להעריך אותו קצת יותר.
כל מה שנשאר להוסיף זה כמובן שמן זית, מיץ לימון, וקצת מלח. מספיק.
הדג הטרי שנמס בפה, עושה את שלו.


ונסיים באותו קו עדין יחסית.
קישואים עגולים שממש ביקשו שאמלא אותם, אז חלטתי אותם קצרות, ומילאתי בריזוטו קישואים וים.
ריזוטו זה מפנק, וזה חגיגי, וזה חורפי, וזה לא בלאגן כמו שזה נשמע.
בגרסה הזאת, עם כרישה ושום ומה שיצא מתוך הקישואים שרוקנתי, עם יין לבן, ועם ציר דגים.
עכשיו, כשאומרים ציר זה תמיד מפחיד, ובמקרה הזה ממש לא בצדק, כי זה ממש פשוט.
סיר, לאדות בצל אחד וגזר אחד קצוצים גס, עם גבעולי סלרי ופטרוזיליה. ולזה להוסיף את העצמות והראש של הדג ששימש למנה הקודמת, עם שני ליטר מים, קצת עלי דפנה ופלפל אנגלי. להרתיח, לבשל שעה, ולסנן. זה הכל.
אז הריזוטו מקבל ארומה עדינה של דג, שגם פה, מעולה לאלו (שמסיבות כאלו ואחרות) נרתעים קצת מדגים.
כל מה שנשאר, הוא למלא את הקישואים החלוטים, עם קצת פרמזן למעלה, ולסגור את המכסה.
ולאכול.

ועם עוד גל קטן של חורף שמתקרב בסופשבוע הזה, אתם מוזמנים לנסות ולספר לי איך יצא.

2 תגובות

מתויק תחת ארוחה, דגים

לימונים כבושים, האח הגדול, וחזיר

[על אביתר בנאי, על בר רפאלי, על לפת, על וואינט, על עראק, על טלוויזיה נושכת ובועטת, ובסוף גם על הטקסט הכי טוב שקראתי בשנים האחרונות]

חורף.
חבר מגיע לבקר, ובידו שקית מלאה בלימונים צהובים גדולים וריחניים, שבאותו היום נקטפו מהעץ. ואני רוצה לקחת את החורף הזה, ולהכניס אותו לצנצנת, שיהיה לימים יותר גשומים ופחות חמוצים.


השבוע ראיתי סרט על האלבום הראשון של אביתר בנאי (שאפשר לראות במלואו באתר של ערוץ שמונה). מתוך הסרט העציבה אותי מאוד סצנה אחת, באופן קצת מפתיע. מדובר בקטע מתוך תוכנית של יאיר לפיד, אי שם באמצע שנות התשעים. אביתר בנאי, אז אלמוני לחלוטין, בהופעה ראשונה בטלוויזיה. פריים טיים, רק אביתר ופסנתר. שקט באולפן, ואביתר שר את "אבות ובנים". בפריים טיים. בלי זיקוקים וכוכבים נולדים מסביב, רק הוא והפסנתר. "תיכף אני ארצה שתלכו מפה, שאוכל כבר ליפול בשקט… אבא בוכה על בן בוכה על אבא". ועם כל הסיפורים על האלבום העצוב הזה של בנאי הצעיר, דווקא הקטע הזה באולפן העציב אותי. כי היום, דברים כאלו פשוט לא יכולים לקרות, בפריים טיים מול שלושים אחוז רייטינג.

לפני זמן מה הזדמן לי לצפות בשעה של פריים טיים ערוץ שתיימי. החדשות, ואחר כך האח הגדול.
לא הצלחתי להבין איך פעם, לפני שהייתי פשוט בוחר באינטרנט מה אני רוצה לראות וצופה מתי שמתחשק לי, איך פעם הייתי סובל את החרא הזה. מוצרים טלוויזיוניים פופוליסטיים, ערוכים בצורה מבהילה ורעשנית, מתקיפים אותך בקצב בלתי פוסק. וזה עוד בשלב החדשות.
אחר כך תור האח הגדול. ניהלתי על התוכנית הזו אינספור דיונים, ובה ניסיתי לסביר שוב ושוב: אני ממש שונא את התוכנית הזו, אבל. הבעיה העיקרית שלי איתה, היא שהיא הופכת לחזות הכל, לשיחת היום, ולחצי מההתעסקות בתקשורת. פאקינג ארבעים אחוז רייטינג. חצי מדינה תדע לזהות את האוחצ' התורן מהאח הגדול, ואף אחד לא יודע מי זה אביב גדג'.

מתכון ללימונים כבושים, בערך, אבל ממש בערך:
פורסים לימונים לפרוסות דקות, עם הקליפה והכל. עדיפות להסרת החרצנים. לוקחים צנצנות זכוכית עבות, שוטפים טוב, שופכים פנימה קצת מים רותחים, מחכים קצת ומרוקנים (נגד החיידקים). עכשיו מסדרים את הלימונים בצנצנת. שכבה של לימונים, רבע כפית מלח גס, שכבה של לימונים, רבע כפית מלח גס. כל כמה שכבות, שמים גם שן שום קצוצה, צ'ילי חריף, ופפריקה. כשהצנצנת מלאה, סוגרים, ומחכים יום, שהלימונים יגירו את הנוזלים. מוסיפים מיץ לימון עד לכיסוי, ומעל שופכים שכבה דקה של שמן זית, לאיטום מפני חיידקים. סוגרים, ומחכים בסבלנות שבוע לפחות עד שהלימונים מוכנים.

השבוע נתקלתי בהודעה הזו ברחבי הפייסבוק.

"עצוב. סיפורה של התקשורת הישראלית ב20 שניות:
הלילה נפטר אהרון דוידי, ממייסדי חטיבת הצנחנים. לחם במלחמת העצמאות, פעולות התגמול, מבצע קדש ומלחמת ששת הימים. גיבור ישראל שגידל דורות של לוחמים תחת הערך "אחריי".
גם נפטרה זמרת אמריקאית מפורסמת, ככל הנראה ממנת יתר של סמים.
בויינט, האתר הנפוץ במדינה – הזמרת האמריקאית בעמוד הראשי בבולטות. אהרון דוידי–שום כתבה.
זה לא נובע מ"שמאלנות". זה נובע מרדיפת הרייטינג של התקשורת. מהרדידות. מהנתק ממורשת ישראל.
אם אנו, הקהל, נצביע ברגליים, אז כלי התקשורת ישתנו בהדרגה.
אם התקשורת אינה רוצה לפרסם את מותו של גיבור ישראל, אנו הציבור נעשה זאת במקומו. הנה סיפורו של דוידי ז"ל: לינק לפייסבוק.
שתפו והפיצו ככל יכולתכם.
איננו כועסים על התקשורת. אנו עצובים. ובעיקר – נחושים לשנות את המצב."

זו אמנם הודעה פייסבוקית מלאת פאתוס, אבל צודקת מאין כמוה, ובלי קשר לפוליטיקה (או לפועלו של אהרון דוידי ז"ל), אני מסכים עם כל מילה.

בשנת 2011, זמן הצפייה הממוצע בוידאו באינטרנט הוא פחות משתי דקות.
לכן אני מתריע בפני הסבלנות הוירטואלית שלכם, וממליץ לכם לראות את 4:50 הדקות הראשונות של הוידאו הבא. מדובר במיני סדרה בריטית, שהיא בעצם שלושה סרטי טלוויזיה (כל אחד אורך בין 45 דק' לשעה), וככה היא מתחילה:


[עדכון: בינתיים הוידאו המקורי הוסר. החלפתי אותו בטריילר]

חבר המליץ לי לראות בלי לדעת כלום, ואני מודה לו על ההמלצה עד מאוד.
וכדי לגרום לכם לצפות, אספר שכשמה כן היא, "בלק מירור" היא בעצם מראה שחורה ומהפנטת. תסתכלו עליהם ותראו אותנו.
על תרבות הרייטינג והסקרים, על פוליטיקה, על פרסום, על הצלחה, ועל טכנולוגיה.
בעיניי, צפיית חובה.
(או כמו שאיש חכם כתב פעם, בלונדון יש טלוויזיה נהדרת, כך שהייאוש נעשה יותר נוח)

ועכשיו, לקצת אוכל חמוץ-מלוח, כי בכל זאת, בלוג אוכל פה.

ריבוע פרוס דק של לפת, כי חורף. שמנת חמוצה מעורבבת עם פלפל שחור גרוס מעל. קצת מלח גס. חתיכת לימון כבוש. ומסביב, טפטופים של השמן שמצטבר בראש הצנצנת של הלימונים הכבושים, מלא טעם וארומה לימונית.

ואת הטוב שמרתי לסוף.
את יוסי בבליקי כבר הזכרתי בבלוג, אבל זו הזדמנות טובה לדבר על הטקסט הבא.
כתבה שהיא בעצם שיחה, בין יוסי בבליקי (כותב שירים מבריק ואיש חכם מאוד) ובין עוזי וייל (כותב מחונן שאחראי, בין הרבה דברים, לחמישייה הקאמרית, השער האחורי של העיר, והרצועה).
שיחה שהיא בעצם הטקסט הכי מרתק, והכי מעורר מחשבה, שקראתי בשנים האחרונות.
כל כך הרבה יופי, עומק, אינטילגנציה, ואמת, בשיחה אחת.

רצוי לקרוא כאן: "המדברים בלילה"

ומתוך השיחה הזו, קטע אחד כדי לחתום את היום.

– אתה שותה רק עראק, נכון?
– לא רק.
– למה, כי הוא זול?
– לא. כי עראק מטהר.
– אם היה לך הרבה כסף מה היית שותה?
– לא הייתי… עוזי, אחד הדברים שחשבתי עליהם היום זה שאם היה לי כסף הייתי עושה בדיוק את אותם דברים שאני עושה היום. זאת מחשבה מבהילה.
– למה מבהילה? זה נשמע אידאלי.
– מה הייתי עושה אם היה לי כסף? הייתי מדבר איתך בלילות, ומנסה לכתוב את השיר הכי יפה בימים, ורב עם נועה על המחשב. וזה מפחיד.
– זה מה שמפחיד אותך?
– כן.
– נראה שיש לך כסף שאני לא יודע עליו.
– אתה היית מתנהג אחרת?
– כן, כי כסף מאפשר. אם היה לך כסף, אז לא רק היית מפיק אלבום לקובי אור – שבשבילנו הוא גיבור, אבל רוב האנשים בארץ לא שמעו עליו מעולם – אלא גם היית יכול לתלות את הפוסטר שלו בנתיבי אילון. במקום השרמוטות של פוקס.
– לא הייתי עושה את זה, בגלל הבושה.
– באמת?
– כן.
– אז בזה אנחנו שונים. אין לי שום בושה. הייתי משחק במשחק שלהם ומביס אותם. 30 מטר פוסטר, "קובי אור!" ככה. בנתיבי אילון. הייתי מוריד את התמונה של השד-יודע-איך-קוראים-לה בבגד-ים, ושם במקומה תמונה של קובי אור, ואומר: "מה תעשו לי? יש לי כסף".
– ואולי בגלל זה אין לך כסף, כי היית הולך על החלום שלך בכוח.
– יכול להיות. אז למה לך אין כסף?
(פאוזה ארוכה מאוד).
נו?
– אולי מאותה סיבה. אם ממילא לא הייתי הולך על החלום שלי בכוח – בשביל מה לתת לי כסף?

אז תודה על הסבלנות.
מקווה שהיה פה איכשהו קשר ללימונים כבושים.

9 תגובות

מתויק תחת אישי, תרבות