בי-סיידס

מכנסי הטיולים שלי כבר מלאות קרעים. איבדתי את כרטיס הזיכרון שלי. ואחד ממקלות ההליכה שלי נשבר.
כנראה שהגיע הזמן לחזור הביתה.
ואחרי חמישה חודשים של טיול, הימים האחרונים בהחלט מרגישים מוזר.

אני כותב מקולומביה היפה והמהבילה, שבהיותה קאריבית בהרבה משכנותיה הדרום אמריקאיות, היא בהחלט מסקרנת. אבל את דעתי (בקצרה) על קולומביה כבר העליתי פה, ובנושא האוכל, ניימן כבר עשה עבורי את העבודה, עם שני פוסטים טובים מאוד – אחד, ושני.

ומכיוון שעוד לא הגעתי לשלב הסיכומים, אנצל את הפוסט הזה להשלמת פערים – כל אותם דברים שרציתי לכתוב, אבל שכחתי, או שפשוט לא מצאו את דרכם לאף פוסט. נקראתי לזה, "עוד לא כתבתי על".

אז…

עוד לא כתבתי על הפיסקו, ברנדי ענבים שמקורו בצ'ילה (בעיר פיסקו, כמה מפתיע). הוא כנראה האלכוהול הכי פופולרי בבוליביה ובפרו, ונלגם נקי, או בקוקטייל טעים שנקרא "פיסקו סאוור", ובגירסתו המקורית מכיל גם חלבון ביצה. כך או כך, זה פשוט דופק את המוח מ-מ-ש מהר.

עוד לא כתבתי, שלמרות שהדרום אמריקאים לא ידועים בתור שתייני בירה גדולים, יש להם היצע מפתיע ברוחבו של בירות. בארגנטינה, למשל, לכל מחוז יש בירות משלו, וזה עוד לפני שדיברתי על בירות בוטיק למיניהן. למרבה האכזבה, כמעט כולן בינוניות מינוס.

עוד לא כתבתי על החידה הארגנטינאית הגדולה – איך הם מכינים סטייקים כל כך מדהימים, אבל המבורגר אצלם דומה יותר לחביתת בקר מתובלת ודקה?

עוד לא כתבתי על כך שהאוכל היחיד שלא הסכמתי לאכול פה, היה סביצ'ה שמכינים פה בדוכנים ברחוב, מדגים, שרימפס או אפילו צדפות. יש גבול למה שאני מסכים לאכול בלי קירור.

ועוד לא הראיתי פה את הדוגמה הזו להבדלי התרבויות:

זהו שרקן צלוי, שמהווה חיית מחמד ברוב העולם המערבי.
לא בפרו ובאקוודור.

עוד לא כתבתי על נדירותו של אוכל הרחוב בארגנטינה (מקסימום, דוכני צ'וריסוס נהדרים). ההסבר שאני קיבלתי הוא שהארגנטינאים מאמינים במוסד "הארוחה", ולכן לא יאה להם לאכול "תוך כדי". הסברים אלטרנטיביים יתקבלו בברכה.

ואם כבר ארגנטינאים, אז קל לראות שהם חיים כמה שעות טובות אחרי שאר העולם, בפרט כשזה קשור לאוכל. בכל פעם שהארגנטינאים ראו אותי נכנס למטבח בשמונה, להתחיל לבשל, הם היו צוחקים שאנחנו אוכלים מוקדם. יש אפילו מסעדות שלא לפני עשר לארוחת ערב.

וגם לא כתבתי על אוכל לא דרום-אמריקאי.
הלונלי-פלנט כתב על "המקום של צ'ו" כך: "כנראה שמצאנו את המזללה היפנית הטעימה והזולה בעולם". אחרי כמה ארוחות במקום, אני חותם על המילים האלו. אז אם אתם מגיעים במקרה למזרח בוליביה, תוכלו לקבל את כל המגש הנפלא הזה:

בעשרה שקלים.

וגם לא כתבתי על פסטה אסיאתית, במסעדה איטלקית, בקולומביה. פסטה ברוטב שמנת עם קארי, ג'ינג'ר, טריאקי, בצל, פלפל אדום, בשר, ופרמזן. טעים בצורה מופלאה (ונטרף לפני שנזכרתי לצלם). אשתדל לנסות ולשחזר את המתכון ולפרסם… תחי הגלובליזציה!

ולא כתבתי על געגועיי הרבים לחומוס, שווארמה, סביח, וטחינה על כל נגזרותיה. והסטייה שלי, געגוע חזק ביותר לכבד בבצל של אמא וסבתא. ורבות מספור השיחות שניהלתי פה על כל הנזכרים לעיל. השיחה שחזרה הכי הרבה פעמים: "האם עובד מהסביח הוא גאון או שרלטן?"

אבל חוץ מאלו, כבר כתבתי לא מעט על דרום אמריקה, וראיתי הרבה.
אז אז לסיום, אשאיר אתכם עם התמונות שצילמתי בדרום אמריקה (אחרי הלינק, לחצו על התמונה כדי להגדיל) – התמונות שאני אוהב במיוחד.
תבלו.

מודעות פרסומת

2 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות

2 תגובות ל-“בי-סיידס

  1. מרקוביץ'

    אמת.
    וזה נראה מזעזע גם במציאות…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s