ארכיון חודשי: נובמבר 2012

פיליפ, או: לבן וירוק

[זה התחיל עוד בחלק הראשון]

הערב התחיל כשפיליפ נוהג במונית שלו אל תוך הניאונים של בנגקוק, כשלינה ואני איתו, יושבים בגוף רגוע מאושר ובעיניים פקוחות מציפייה. כי דיברנו הרבה מאוד באותו היום, ואחרי שפיליפ ראה כמה נהנינו מהארוחה המקסימה שבישל, כנראה שהרגיש מספיק בנוח כדי להשתרע בשקט בגינה, ולראות איך היום נמס לאט ומפנה את המקום ללילה. וכשקמנו ללכת, אמר שחברים שלו נפגשים עכשיו במרכז העיר, ושאנחנו יותר ממוזמנים להצטרף. אז במונית, שתיקה, ואנחנו רואים את העיר עוברת ממצב של עבודה למצב של לילה, אנשים נועלים את החנויות שלהם, והמסעדות מתחילות להיות מוארות. אנחנו מגיעים לבניין די מוזנח, וזה מוזר, כי כשאתה מטייל, בעיקר במזרח, אתה בדרך כלל מפספס את החיים האמיתיים, וזה קצת היכה בי, מרגיש כמו פלורנטין אבל בתאילנדית, בלי מקדשים מוזהבים וכל החרא הזה. אז בקומה הרביעית שלושתנו נכנסים לדירה, ומגלים שמונה חברים צבעוניים דחוסים בסלון קטן ודהוי, והמון בירות על השולחן במרכז. ולמרות שהם לא נראים מהסוג שמתרגש יותר מדי משוני, השיחה הקולנית שלהם נעצרת, וכולם נועצים בנו מבטים סקרניים. מהר מאוד מסתבר לנו שחוץ מטינה (לפחות ככה היא הציגה את עצמה בפנינו), אף אחד מהם לא מדבר אנגלית ברמה מספיקה לפטפוט, וטינה הייתה אנטיפטית למדי. וגם לנו היה נוח לשתוק קצת, אז ביחד התשרענו על אחת הכורסאות, שותים בירה בלגימות ארוכות, ומתבוננים מהצד על השיחה הזו, שלא הבנו ממנה מילה אחת. ולא היה שם שום דבר מעניין לספר עליו, ועם זאת זה היה מהנה ביותר, ומשחרר, לדמיין מאיפה כל אחד מהם מגיע ומה הוא מנסה להגיד. ואחרי כמה שעות (!) כאלו, כשמדי פעם פיליפ בודק (בלי שום אי נעימות) האם אנחנו בסדר, קמה אחת מהחבורה, בחורה קטנה עם שיער שחור שעובר בו פס ורוד, הולכת שני צעדים בזיגזג של אלכוהול ושואלת אותנו משהו בתאילנדית. פיליפ אומר שהחבר שלה מנגן עכשיו באיזה פאב, ושהיא רוצה שנבוא. קצת תמוה בהתחשב בעובדה שלא החלפנו איתה מילה כל הערב, אבל זה בהחלט היה אחד מאותם הימים.

אני לא יודע למה ציפיתי, אבל זה לא היה להונדה סיוויק השחורה שחיכתה לה בחוץ. בכל אופן, כמה דקות של נסיעה והבחורה עם הפס הורוד בשיער חונה ממש באמצע רחוב חשוך שנראה כמו אזור עסקים נטוש לחלוטין, יוצאת מהאוטו ואנחנו אחריה. היא פוסעת בצעדים קטנים ומהירים בין שני בניינים, נעלמת אל מדרגות שמובילות למרתף. דלת הפלדה הגדולה נפתחת ואנחנו נכנסים לתוך מה שנראה כמו פאב היפסטרים תאילנדי, והמחשבה הראשונה שעולה לי לראש, היא שזה קצת מוזר שלא מריחים פה בכלל גראס, אלא רק המון סיגריות. פה אנחנו כבר מושכים הרבה יותר מבטים, שחלקם הקטן סקרן, ורובם נראים עויינים למדי. כבר הזהירו אותי שהתאילנדים לא מחבבים זרים, או כמו שהם מגנים פה, פאלאנגים, אבל זאת הפעם הראשונה שבאמת נתקלתי בזה. הלהקה בשלבים אחרונים של כיוון, ואנחנו הולכים אחרי הפס הורוד ונעמדים ליד הבמה. היא הולכת לתת נשיקה קרירה לחבר שלה, וחוזרת לעמוד לידינו, והם מתחילים לנגן. אז אינדי רוק זה אינדי רוק בכל שפה, וזה היה לא רע בכלל, וכנראה שהאווירה ההזויה תדלקה את ההנאה שלנו, בכל זאת, מרתף אינדי בצד השני של העולם, בלי שום מושג איך באמת הגענו לשם. אבל כמו כל ההנאות, הראש המערבי שלנו מפוגג אותן יחסית מהר עם שיעמום (אני יכול לתרץ בכך שאני לא מבין מילה ממה שקורה על הבמה, ובעייפות, וביותר מדי בירה, אבל זה באמת סתם), אז לינה ואני הולכים לשבת על הבר, ולהמשיך ולשתות. הבר צפוף לגמרי, אבל כשבחור גבוה עם בלורית שחורה רואה את לינה, כלומר, את הזרה היחידה באזור, הוא קם ומפנה לנו בזריזות שני מקומות, מה שגורר לא מעט מבטים כועסים מסביב. אבל הוא לא הסתפק רק בארגון, אלא גם דאג שבמשך השעות הבאות תמיד יהיה לשנינו משהו לשתות ביד, וגם לא הפסיק לפלרטט עם לינה. אותי זה לא מאוד הטריד, פשוט נהניתי מהאווירה במקום, ובעיקר מהעובדה שהראייה שלי מתערפלת לאט לאט, ואתה גם המחשבות שלי.

הסצנה הבאה שאני זוכר היא את השומר זורק אותנו החוצה (אחר כך גיליתי שכבר היה מאוחר ופשוט סגרו את המקום), ואת פס ורוד מושכת אותי ביד אחת ואת חבר שלה ביד השניה, כשלינה נגררת אחרינו, ואנחנו נכנסים להונדה השחורה, ופס ורוד לוחצת על הגז.
וגם פה, את הנסיעה אני לא זוכר, רק את כולנו נשפכים מתוך הרכב לתוך רחוב, שגם עמוק אל תוך הלילה היה עמוס באורות מהבהבים, בגברים שמנים, ובנערות שיכלו להיות הבנות שלהם, אבל הן לא. ומעלית קטנה שהטיסה אותנו בבחילה גדולה הרחק למעלה אל גג רחב ומוזנח, ואוויר מהביל, ועוד בניינים יותר גבוהים מסביבו.
ואני מתנדנד אל קצה הגג, ורוכן מעט למטה כדי לראות את הרחוב, ומה שרוחש מתחתיי נראה וולגרי וצעקני גם מגובה של כמה קומות, ואני שומע את החבר צועק משהו היסטרי בתאילנדית, ושבריר שנייה אחר כך יד של מישהו מושכת אותי בחוזקה אחורה. ואני נופל על הגב, וכל מה שאני יכול לעשות זה לתת עוד מבט זריז בשמיים השחורים מוקפי הבניינים, ובלק אאוט.

ובסצנה הבאה, אני עדיין על הגב, רק שעכשיו אני עם עיניים פתוחות, ובחוץ אור עדין של לפני זריחה, ומעלי רוכנות הפנים של פיליפ, עם חיוך מלא גאווה. מאחוריו מביטה לינה בפנים קצת מודאגות, וסיבוב קטן של המבט מגלה שהשאר נעלמו, ושאני עדיין על הגג, ושהכל מסתובב. מה שגורם לי להתיישב הוא רק הצורך להקיא את כל הלילה שעבר, וכמו כל דביל מאושר שהתרסק אחרי לילה של שכרות, אני שואל אותם מה קרה אתמול, רק כדי לקבל מפיליפ כמה משפטים באנגלית שבמצבי נשמעה לי לגמרי כמו תאית, וברגע המדוייק הזה התמלאתי מיאוס מכך שכבר זמן מה אני ממש מתקשה להבין את מה שמדברים מסביבי, אבל כל זה היה מעורבב בתחושת שחרור גדולה.

קמתי בבוקר בביתו של פיליפ, עם ראש הולם ובחילה, ולינה אומרת שאני חייב לשתות משהו. פיליפ, בעדינות ובסבלנות שהרבה יותר נדיר למצוא שלושה קווי רוחב מערבה מכאן, מכין משקה ירוק סמיך. הוא מספר שזה מאצ'ה, אבקת תה ירוק. היפנים משוגעים על זה, הוא אומר, ופה די קשה למצוא, אבל זה מנקה את הגוף, ומעביר את ההנגאובר, אז תשתה, לאט לאט. אז אני לוקח לגימה קטנה, והטעם החזק והמריר גורם לי לעוות את הפנים. אני לוקח עוד לגימה קטנה, ובמצבי קצת קשה לי להיות מנומס. פיליפ רואה את זה, ועיניו נוצצות בהבעה של אני-לא-הולך-לוותר-לך מעורבבת עם יש-לי-רעיון (הבעה שבעתיד עוד אתקל בה). אתה רוצה מתוק, הוא אומר, ואני מהנהן. הוא ניגש למקפיא, ושולף משם (במה שהיה כנראה החלק הכי מפתיע באותו יום ארוך) מיכל גלידת קוקוס. בכוס שקופה הוא עורם כף של גלידה, מעליה הוא יוצק את התה הירוק שלא הצלחתי לשתות, מגיש לי ואומר, קח, אפוגטו תה ירוק, ובחיוך הוא מוסיף, כנראה שיש לפחות שתי מדינות שבהן זה יחשב חילול קודש, אבל נסתדר. ואני מתחיל לאכול, ולמרות שזה רחוק מלהיות אחד הדברים המוצלחים שטעמתי, חיוך עייף מתפשט גם על פני. ופיליפ אומר, תזכור, מריר זה המתוק של מי שאוהב לאכול. אבל אני מוותר לך הפעם.

(רק מאוחר יותר באותו היום הבנתי עד כמה תופס האוכל מקום משמעותי בחייו, וכמה הוא יודע עליו. אבל בינתיים, התודעה שלי קצת נמסה, ושקעתי כולי באגם של רוגע לבן וירוק.)

2 תגובות

מתויק תחת אסייתי, טיול, פיליפ

נימוסי סושי, ומרק מיסו

אמנם זמן מה אחרי הפוסט הזה, אבל הנה משהו מעניין שמצאתי ברחבי הרשת:

ואם כבר נימוסי סושי…

זה מסתובב לי בראש כבר תקופה, הרעיון של סושי מקומי. כלומר, לקחת את הקונספט הזה של אורז שמשמש מצע משלים למה שנח עליו – בדרך כלל דג, ולהעביר אליו את פלטת הטעמים הישראלית (המגוונת למדי). אז ניסיתי מספר פעמים, וכולן נחלו כישלון: לפעמים זה טעים (ניגירי עם דלעת צלויה, או עם פלפל קלוי), ולפעמים זה נורא (ניגירי רוסטביף, שאיכשהו הסתדר לי בראש, אבל בצלחת היה מבאס, או עם סלק מוחמץ). אז עם כל הרצון הטוב, והחשק לשחק, כנראה שיש דברים שכדאי שאהיה מנומס אליהם, ואתייחס אליהם בכבוד המתאים, בייחוד אם במקומות מסויימים בעולם מתייחסים אליהם ביראת קודש.

[ובעניין ההתעללות שלי בסושי: שמתי לב לאחרונה שסושיות ארצנו לקחו כמה צעדים קדימה את העניין של "התאמה לחיך הישראלי". רולים מטוגנים (המצאה ישראלית, עד כמה שאני יודע), תפריטים שלמים שרק חלק קטן מהם מכילים דגים נאים (כל השאר בטמפורות וכו'), והמון תופעות כמו סושי-עם-גבינת-שמנת או סלמון מעושן. וגם אין לי בעיה עקרונית, לשחק ולחדש זה תמיד כיף, פשוט יש לי הרגשה שזה איזושהי אבולוציה של המטבח הסיני בישראל של שנות השמונים. סתם ככה, מוציא קצת קיטור.]

אז לסיום הפוסט הקצת-מתוסכל הזה, אנסה להשאיר קצת טעם טוב, עם מתכון למרק מיסו, לכבוד החורף המתקרב ובא.


להרתיח בסיר ליטר וחצי מים, להוסיף שקיק (4 גרם) של אבקת דאשי (שזה בעצם סוד של ציר דגים יפני), להוסיף קוביות קטנטנות של גזר, ואת החלק הלבן של הבצל הירוק (אם מתחשק), ולבשל עד ריכוך. בשלב הזה, להוציא מצקת של המרק מהסיר ולערבב עם שלוש כפות של ממרח מיסו לבן (אפשר גם אדום, אבל הוא יותר אינטנסיבי בטעמו). המיסו אמור להינמס במים, אך לא להתבשל, הרתחה שלו פוגעת בטעמו ובסגולותיו הבריאותיות וכו'. להקטין את האש עד סף רתיחה, להוסיף את המיסו המומס למרק, ולהוסיף כף אצות ווקאמה (לא חובה אבל מאוד מומלץ). לבשל בעדינות מספר דקות, ולהגיש, עם טבעות בצל ירוק מלמעלה.

באופן מסורתי המרק מוגש עם אורז, אבל גם אטריות אורז מתאימות פה יופי, והופכות את המרק לארוחה שלמה.
וחוץ מזה, אפשר גם להוסיף דג, או טופו, או פטריות, ככל העולה על דעתכם.

ועכשיו, אחרי ששמתי מאחורי את הצורך הבלוגרי לפרסם מתכון למרק עם הגשמים הראשונים,
נותר לי רק לאחל לכם חורף מרגש,
וטעים.

7 תגובות

מתויק תחת אסייתי, מרק, תרבות