ארכיון חודשי: אוגוסט 2011

יומבלוג

הרעיון של בלוג-דיי הוא מקסים בעיניי. זמן טוב לגלות בלוגים חדשים, וכמובן, להמליץ על בלוגים שאני אוהב. ומכיוון שממש לא מזמן יצא לי להמליץ פה על בלוגי אוכל שאני אוהב, אמליץ על בלוגים (עבריים) שלא קשורים לתחום.

טאבולה ראסה
לכאורה, בלוג על קעקועים. אבל בעצם, מדובר בבלוג על אנשים, בעיקר אנשים מיוחדים, וגם על היחס שלהם לחברה ושל החברה אליהם. אני שמח על כל פוסט חדש שמתפרסם, ומחכה לקרוא אותו כשהמצברוח הנכון ינחת עליי.

תודעה כוזבת
לשחר יש הרבה מה לומר, והוא בהחלט יודע לכתוב את זה. פוליטיקה, טכנולוגיה, ועולם רגשי שאני מאוד מתחבר אליו. ואותו הדבר בדיוק אני יכול לומר על טל, ובלוגו, קורות ממלכת עילם.

דה גוספל אקורדינג טו
על מוזיקה, כזו מוכרת וגם פחות מוכרת. לאורן יש טעם משובח במוזיקה, והוא גורם לי לחפש המון אלבומים, בדרך כלל בכיוונים שונים מאיפה שאני רגיל לחפש אותם.

החיים בהיר
הכותב הכי חד, אוהב חיים, מתוסכל, אופטימי, מעורר מחשבה ומעורר חיוך שיש, דרור פויר. מזל שהוא כותב גם באינטרנט.

הסיפור האמיתי והמזעזע של
המאסף
שניהם מופיעים פה בגלל שאין ברשת העברית הרבה מקומות עם פוסטים כל כך מעמיקים ואינטילגנטים. ובעיקר, כי שניהם פרסמו ראיונות מצויינים עם דיוויד סיימון, יוצר "הסמויה". וזאת בהחלט סיבה מספיק טובה כדי להכניס אותם לרסס שלי.

אז זהו, השנקל שלי.
שיהיה יום בלוג שמח לכולם!

השארת תגובה

מתויק תחת אישי

"עדן", או: המסעדה שבסוף היקום

המסעדה שהפעם בחרתי מהרשימת המסעדות-שהגיע-הזמן-שאבקר-בהן, היא דווקא לא מהחשודים המיידים, כלומר מסעדות היוקרה. מסעדת "עדן" הותיקה, השוכנת במדרחוב נוה-שאנן אשר ליד התחנה המרכזית הישנה בת"א, היא מאותם מוסדות מפורסמים שאיכשהו הצלחתי לא לבקר בהם עד היום. מדובר במסעדה פרסית, שכבר שלושה דורות מכינה אוכל פרסי שרבים טוענים שהוא הטוב בישראל. ומכיוון שבאיראן כנראה כבר לא אבקר, מסעדת עדן היא הכי קרוב שכנראה אגיע.

אני חייב לציין, שבערך מחצית מהחוויה של ביקור במסעדה הזו הייתה הדרך אליה. למי שלא ביקר במדרחוב נוה-שאנן, אספר שמדובר בגיחה לעולם אחר, אקס טריטוריה. אני מתנצל מראש על הקלישאות, אבל… באמצע היום, רומנים יושבים על כסאות פלסטיק ושותים בירה מכוסות חד פעמיות, ניגרים יוצאים ממסעדות אפלות עם פוסטרים עצומים של בוב מארלי, ופיליפינים יושבים ומסתתרים מהשמש המטורפת ליד חנויות סקס הזויות. (בכלל, הסיכוי שאסתובב שם קצת ואפגוש את אחד משוטפי הכלים הזרים שעובדים איתי הוא די גדול.)

ואז, שלט לבן ועתיק מפנה אותך לתוך מסדרון מיושן שמוביל אל תוך המסעדה. באופן מפתיע, המקום מצוחצח וממוזג להפליא, שקט ונעים.

מפיות נייר של "בתיאבון" נפרשות, ולשולחן נשלחים מיד צלחת עם צנוניות חתוכות ועלים ירוקים כלשהם, צלוחית עם חצילים בטחינה, ופיתות חמימות, שזו כבר קבלת פנים משמחת. והתפריט כולל רק כמה מנות בודדות, וזה בהחלט סימן טוב: כמה סוגים של בשר משופד על הגריל, ושני תבשילים. לשמחתי, מ' הטברייני שהתלווה אליי היה באותו הראש, והלכנו על התבשילים.
הראשון, "מוסמה בדנג'ון", נתחי בשר בקר שבושלו ארוכות ברוטב עגבניות מרוסקות, שעועית ירוקה, וחציל. טעים מאוד, ביתי מאוד, ולא מרגש במיוחד. השני היה פנטסטי – "גורמה סבזי", בשר בקר שבושל ברוטב הכולל מגוון עשבי תיבול מסורתיים, שעועית אדומה, ולימון פרסי מיובש. מדובר במנה מעולה, עם שילוב שאני מאוד אוהב, בין חמיצות למרירות עדינה. השילוב הזה די נדיר, בעיקר כי אנשים נוטים לפחד ממנו כשזה נוגע לאוכל. תוסיפו לזה צלחות אורז ענקיות (יש לבן ויש את האורז היומי, במקרה הזה עם פול ירוק ועשבי תיבול), וקיבלתם יופי של ארוחה. ובמחיר של חמישים וקצת שקלים לארוחה פלוס שתיה קלה, זכיתי לאכול מנה שאני בטוח שאזכור את טעמיה לעוד זמן רב, והגעתי הכי קרוב שאוכל לטעם פרסי מקורי. תענוג.

2 תגובות

מתויק תחת מסעדות

"שילה"

התחנה השנייה שלי בסיבוב הטעימות היא "שילה", מסעדה שלא הפסקתי לשמוע מאנשים על איכויתיה. המקום נפתח ברחוב בן יהודה בת"א לפני מספר שנים, עם מינימום יחסי ציבור, ומקסימום אהבה לאוכל. השף שרון כהן מביא חומרי גלם טריים טריים, בעיקר דגים ופירות ים, ונותן להם טיפול ים-תיכוני ומינימלי, או כמו שאומרים, עושה כבוד לחומרי הגלם.
ובאמת שלא הפסקתי לשמוע על המקום הזה. אם מטבחים שעבדו איתי וחזרו לשם שוב ושוב, אם בשיחות מקריות עם אנשים מהתחום, ואם מחברים קרובים, וכולם מהללים.

אז לקחתי את ג' ידידיתי, והלכנו לעסקית צהריים.
(זה המקום לציין שהמקום נפתח רק יחסית לאחרונה גם בצהריים, ובערב הוא מתפקד כסוג של בר אוכל טרנדי למדי, ומלא תמיד.)

מכיוון שלא הבאתי איתי את המצלמה שלי, והמצלמה הסלולרית של ג' הוציאה תמונות מטושטשות משהו, לקחתי לי חופש אומנותי ופילטרתי את התמונות בפוטושופ. להפתעתי, אני ממש אוהב את התוצאה, ולכן, אתן קודם לתמונות לדבר.

סלט אנשובי, עגבניות, מוצרלה, בצל סגול, בזיליקום, שמן זית ולימון.
(פשוט, אגרסיבי, וטעים.)

סלט סלק צלוי, אנדיב, תרד, גבינת שברה, ואגוזי מלך.
(רעיון טוב, אבל לטעמי, היה בסלט הזה הרבה יותר מדי סלק.)

ריזוטו פירות ים עם ארטישוק ולימון.
(מעולה, למרות שהאורז לא באמת היה אורז ריזוטו. אני מאוד אהבתי את העדינות של הריזוטו, שהורגשו בו בעיקר טעמי הארטישוק והלימון. ג' טענה שהיא הייתה שמחה ליותר טעם של ים. ופירות הים היו נפלאים.)

מנת הדגל (אולי) של המסעדה, מעורב תל אביבי. מגוון דגים על הפלנצ'ה עם בצל, תבלינים מזרחיים, על מצע צזיקי.
(טעים, טעים, טעים. החיסרון של המנה, הוא שטעמי הדגים בהחלט נבלעים בתיבול, וחבל. אבל המרקם בהחלט מושלם.)

אז איך היה?
זה מאוד עניין של טעם – כי "שילה" היא לא מסוג המסעדות שאני נוהג לבקר בהן. במסעדות, אני מחפש בדרך כלל אוכל יותר מורכב, שונה, מעניין. אוכל פשוט מחומרי גלם טובים, אני יכול להכין בזריזות בבית. וזאת, כמובן, הגישה האישית שלי.
בהתחשב בהצהרה הזו, היה בהחלט טעים. חומרי הגלם היו מצויינים, ומה שמאוד אהבתי הוא את העדינות של האוכל. אפילו מנה כמו המעורב התל אביבי, שעל הנייר היא אגרסיבית מאוד, הייתה עדינה להפליא. ואם משקללים את היציבות באיכות האוכל, שלפי מה שאני שומע מסביבי בהחלט קיימת בשילה, אני יכול להבין למה אנשים חוזרים לשם – כדי לאכול אוכל איכותי וטוב, גם אם לא מפתיע מדי. ואם זה מה שאתם אוהבים, שילה בהחלט שווה את הכסף. ואם אתם כמוני, וזה פחות הסגנון שלכם, אז איך אומרים, בתל-אביב יש מספיק מקום לכולם.

תגובה אחת

מתויק תחת מסעדות

דברים שלמדתי מרושפלד, או: "יבנה מונטיפיורי"

[על ה"פרוייקט" החדש שלי, על מה למדתי מיונתן רושפלד, על קלאסיקות מודרניות, ועל מה שאפשר לשתות עם קשית]

מסעדות ארצנו, הטובות, האיכותיות והמסקרנות, הן המטרה הנוכחית שלי.
למה?
כי יש יותר מדי מסעדות ששמעתי עליהן המון ועוד לא יצא לי לנסות.
כי יש לי קצת יותר זמן פנוי עכשיו, בעיקר בשעות הצהריים. ועסקיות נוטות להיות רעיון טוב למדי.
וכי זה תמיד טוב לפתוח את הראש לטעמים חדשים, ולספוג עוד השראה קולינרית מהטובים ביותר.
אז…
הפרוייקט הנוכחי הוא כזה:
הכנתי רשימה של מסעדות שמתחשק לי מאוד לנסות.
אני בוחר אחת מהרשימה, לוקח איתי את אחד מחבריי חובבי האוכל, ויוצא להתענג, ועדיף באיזו עסקית צהריים (בכל זאת, תקציב וכו').
אני חוכך, חושב, מנתח, מהרהר, וכותב על זה פה. אשתדל שזה לא יהיה בסגנון המפורט, אלא יותר לכיוון ה"מה זה אומר", ו"מה אני לוקח מפה".
ואז, אם מתחשק לי, אני מבשל. וגם על זה כותב קצת פה.
בקיצור, יהיה כיף. בואו נתחיל.

המסעדה הראשונה בסבב נבחרה בצורה חצי-רנדומלית. חצי, מכיוון ש"הרברט סמואל" נמצאת גבוה ברשימה, אבל ל"יבנה מונטיפיורי" לא התכוונתי להגיע. אבל ידידה טובה רצתה ללכת לשם דווקא, מסיבות אישיות. אז הלכנו, וזו פתיחה משובחת וסולידית לפרוייקט. כלומר, אם להתחיל מהשורה התחתונה – האוכל היה מצויין, בחלק מהמנות אפילו מבריק, מרענן, אבל לפעמים גם חסר מעוף.

אז מה היה?
(הערת ביניים: ברשותכם, ולמשך כל הסדרה, אשתדל להתייחס בעיקר לאוכל. כלומר השירות, האווירה וכל המסביב הם בהחלט רלוונטיים, אבל מעניינים אותי פחות, ולכן יסופר עליהם רק אם הם יהיו מאוד רלוונטיים לביקור.)

המנות ראשונות היו מעלפות, באמת.

סלט שנקרא בתפריט "סלט ברוקלין סטייל", ואין לי מושג מה הקשר שלו לברוקלין (אם אתם יודעים, אנא ספרו בתגובות), כי ההרגשה שלו הייתה מאוד אסייתית. נתחי עוף קטנים ועסיסיים ששובצו בסלט עם המון ירוק והמון טעם, בוטנים, כוסברה, חסות קצוצות, ובעיקר, רוטב מסתורי, מתקתק ונפלא, שאין ברירה אלא לנגב את מה שנשאר עם לחם, או כמו שעמית אוהב לכתוב – לשתות אותו עם קשית. מבחינתי זו הייתה מנה באמת מרגשת, עם טעמים שקשה לי להפריד ביניהם, ומתחברים בפה לשלם מובחן ומרענן.

סלט העגבניות המפורסם של הרברט סמואל הגיע גם הוא, ושוב, תענוג צרוף. לקחת את המרכיבים הכי טובים שיש, ולתת להם לדבר ביחד – שלושה סוגים של עגבניות שרי, עגבניות צלויות, גבינת עזים מהממת, זיתים פנטסטיים, בצל סגול ועוד עשבי תיבול, והכל כמובן עם שמן זית משובח ומיץ לימון. וכל היופי הוא שכל המרכיבים רק מדגישים את הכוכבת, שהיא כמובן העגבניה – שהיא כל כך מורכבת ושלמה בפני עצמה, ויכולה להיות המרכז שעליו נשען כל הסלט הזה.

בשלב הזה כבר היינו מטושטשים, ולכן טרטר הסלמון יצא מהפוקוס, אבל גם הוא היה מדהים. סלמון נימוח, קרם חצילים שרופים, יוגורט, וקצת טוגרשי מעל, פשוט תענוג.


אחרי הראשונות המעולות, העיקריות החווירו קצת. כלומר, היה בהחלט טעים, אבל נטול מעוף. פרגיות טיקה מסאלה ועוף קייג'ין היו עשויים טוב, וזהו בערך. רק אציין לטובה את עשייתו של עוף הקייג'ין – חזה עוף שבושל בוואקום עד ורדרדות, ונצלה לאחר מכן, מה שאיפשר הגשה של נתח שמן במיוחד, שכיף לאכול.


ולקינוח, מממ… אני לא בן אדם של מתוק, בדרך כלל, אבל עוגת הגבינה (גם היא כבר די מפורסמת, אני חושב) הייתה מעולה, עם המון וניל אמיתי, ומרקם סמיך וטוב. וקרם קוקוס עם פסיפלורה, שהוגש בצנצנת מקסימה, היה מענג גם הוא.

טוב, נו, כתבתי יותר בפירוט ממה שרציתי. אשחיז קצת יותר בפעם הבאה.
ובינתיים, מסקנות – אחרי ביקור ראשון במסעדה של רושפלד, על מה הוא גרם לי לחשוב?
על השילוב הזה של טעמים קצת יותר שונים ופחות ים-תיכוניים ממה שאני רגיל.
על הרחבת מנעד התבלינים מעבר למה שהבאנו איתנו מאירופה או מצפון אפריקה, ולשלב אותם בעדינות ואלגנטיות עם מה שאנחנו מכירים.
על שילובי טעמים חזקים מצד אחד, אבל לא אגרסיביים מצד שני (עניין שהורגש היטב בכל המנות הראשונות שאכלתי).
על המון מרכיבים שונים שמשתלבים היטב ובמפתיע לשלם שעולה על סך חלקיו.
ועל הדרך המבריקה שבה חלק מחומרי הגלם מודגשים ומככבים, בעוד חלק מהם רק מלווה, וכל אחד מוצא את מקומו.

ולסיום, מחווה קטנה שלי.
כי הארוחה באמת עשתה לי חשק לנסות לבשל שלם שקצת עולה על סך חלקיו, ולנסות משהו מוכר עם תחושה קצת זרה.
אצלי, סלט העגבניות הפך לסלט גזרים, שהוא ירק שלדעתי לא זוכה בכבוד המגיע לו.
בדומה לעגבניה, גם הגזר הוא מספיק מגוון ועמוק בטעמו כדי להחזיק מנה שלמה על כתפיו הכתומות.

הגזר מופיע פה בשלוש וריאציות. סלייסים דקיקים של גזר טרי (שקולפו ממנו בעזרת קולפן). גזר מוחמץ (מגורד בפומפייה רחבה, ושורה בתחמיץ של חומץ בן-יין אדום, עלי דפנה ופלפל אנגלי). קוביות גזר מקורמל (עם מעט שמן וסוכר, על מחבת). וחוץ מהגזר… גבינת פטה. בצל ירוק. פלפל חריף. עלי פטרוזיליה. רוטב מסויה, מעט שמן שומשום, קצת חומץ. ומעל גם שומשום.

אז…
הייתם ב"יבנה מונטיפיורי" ויש לכם מה להוסיף או להעיר? מוזמנים להגיב.
אני, בכל אופן, מאוד נהניתי.

2 תגובות

מתויק תחת מסעדות, רעיונות

יומולדת #1

כן, כבר עברה שנה, מאז שהתחלתי לכתוב פה.
אבל לא אכנס פה לסיכומים לא רלוונטיים, אלא אנצל את ההזדמנות.

קודם כל, לקצת פרסום עצמי.
אם הגעתם לפה בזמן האחרון, תרשו לי להמליץ לכם על כמה פוסטים שהעליתי לפה, ואני מחבב במיוחד, ואשמח אם הם יזכו לעוד כמה קוראים. אז ככה:

  • פנקייק למבוגרים
    [על קורותיו של המתכון המושלם לפנקייק. על הימים שלפני עידן הבלוגים. על מה שהופך עגבניות לריבה. על המכשירים המתוחכמים של הקונדיטורים. ועל איך, לעזאזל, אלכוהול קשור לכל הסיפור הזה]
  • יום של טבח, או: סלק לקינוח
    [על ההבדל בין שף לטבח. על איך עובדת מסעדה. ועל הקשר בין סלק לשוקולד]
  • פלצנות, או: לפת וקולורבי
    [על המילה השנואה עליי בשפה העברית, על קרפצ'יו, על המשמעות הנסתרת החבויה בעולם, על מעט אוכל בצלחת גדולה, על שיר מעולה ותוכנית טלוויזיה מופלאה, על מסורת יפנית, ועל הקשר של כל זה ללפת וקולורבי]
  • בירה ואדממה, אבל לגמרי אחרת
    [על משחקים בג'לי, ועל עירבוב אירי ואסייתי]
  • צימודים, חלק א'
    [על מה זה בעצם בישול מולקולרי, וכמה רעיונות על איך הוא מתקשר גם למטבח בבית שלנו]
  • אותו מחמם, בגישה כל כך שונה
    [על אוכל נחמה, על "הזמן הזה, מהרגע שמוזגים מרק עדשים לקערית ועד לרגע שהוא מתקרר ואפשר לאכול", ועל שינויים בהגשה ובגישה]

ואחרי כל אלו…
הרי את הבלוג פתחתי מתוך איזשהו רצון לחזק שיח קצת יותר מעמיק בבלוגוספירת האוכל העברית. ובשנה האחרונה, בהחלט גיליתי כמה בלוגים שמאוד שמחתי לעקוב אחריהם, ואשמח להמליץ עליהם גם פה – שגם אתם תהנו.

אז אתחיל עם "דברים בעלמה", ובו עלמה כותבת כל-כך כל-כך כל-כך יפה על אוכל, במובן הכי רחב של המילה. כי אוכל, בסופו של דבר, טעים כמו כמות הרגש שאנחנו משקיעים בו, ולעלמה יש טונות של רגש ורגישות.
מאותו הקשר תרבותי מגיע גם "שתיים ועשרה" המקסים של תו זמיר, שמפרקת את החיים שלה לחתיכות לתוך הבלוג הזה, ועוד מצליחה להוסיף גם מתכונים על הדרך.
ו"מדבר מהבטן" שקם בשנה האחרונה והפך לאימפריה קטנה של ביקורת מסעדות ובישולים טובים. ממטבחו של עמית אהרונסון, שעושה רושם שהוא יודע על אוכל ומסעדות לפחות כמו שהוא נהנה מאוכל ומסעדות, שזה כנראה הרבה. בקיצור, בלוג אינטילגנטי ומעורר תאבון.
ואני מאוד אופטימי לגבי "פתיתים" החדש של גל, שיש לו בינתיים רעיונות טובים, סקרנות בריאה, וחוש אסתטי מפותח.
ואם רעיונות סקרנות ואסתטיקה קורצים לכם, גם "שובב קולינרי" של מאיר אלאלוף, הסו-שף של מסה, יתרום להנאתכם.
ואחרון, הוא "מדע בצלחת" של נעמי זיו, על הצד המדעי של האוכל. אני מוצא אותו פשוט מרתק, ומאוד שמח על בלוג כזה ברשת העברית, מבחינת הנושאים, הרצינות, והיקף הכתיבה.

אז מקווה שבשנה הבאה אמשיך להנות מהבלוג, ובעיקר, שתמשיכו אתם להנות.
מזל טוב!

4 תגובות

מתויק תחת אישי

טחינה ורודה, או: ארוחה ישראלית בחמש דקות

עוד יגיעו ריקושטים של רעיונות מהטיול לדרום אמריקה בפוסטים הבאים, ברור.
אבל בינתיים, אני חייב להנות קצת מהדבר הנפלא הזה שנקרא "אוכל ישראלי".
אז בישלתי לחברים שלא ראיתי הרבה זמן…

החלק העיקרי במנה הזו הוא סוג של פטנט לא סודי במיוחד, אבל כזה שמצליח לספק הרבה אושר במעט זמן. מכיוון שאני גזלתי את הרעיון מהתוכנית הנפלאה של חיים כהן, אני מרגיש צורך לחלוק אותו הלאה.

[ואם כבר חיים כהן. לצערי, לא יצא לי לטעום את האוכל במסעדותיו, אבל… אין הרבה דברים שעושים לי יותר תיאבון, מאשר "שום פלפל ושמן זית", וספר הבישול שלו, "חיים כהן מבשל". כמעט תמיד בפשטות מופלאה, עם הרים של רגש, ומתוך אהבה גדולה לאוכל, מוריד את כובעי הוירטואלי בפניו.]

כל הרעיון הוא לחצות פיתה לרוחב (כלומר, לשני עיגולים), ולהדק שכבה דקה של בשר טחון (עדיף טלה, אבל גם בקר זה מעולה) לחלק העליון, עם קצת מלח גס ופלפל גרוס מעל. כל זה נכנס לתנור (/טוסטר) בחום די גבוה, ממש לכמה דקות, עד שהבשר נאפה, והפיתה הופכת להיות טיפה קריספית.
בזמן שהעסק בתנור, יש לנו חמש דקות, לחתוך פלחים של עגבניות, טבעות של פלפל חריף, בצל ירוק טרי, או כל ירק אחר שבא לכם. אה, ולהכין טחינה (חיים כהן ממליץ פה פשוט על טחינה גולמית ומים, ואני לא מתווכח איתו).
מוציאים מהתנור לצלחת, מזלפים טחינה בנדיבות מעל הבשר, ומניחים את הירקות מעל.
וזה, לדעתי, אוכל ישראלי פשוט, טעים, ומהנה ביותר, וארוחה שלמה שמוכנה בתוך כמה דקות.

אבל אני חייב לשחק קצת.
אז השתמשתי בפטנט הכיפי, שנקרא טחינה ורודה.
מבשלים סלק קלוף (האמונה מספרת שהוספת קצת מיץ לימון למי הבישול של הסלק מחזקת את הצבע שלו. עוד לא יצא לי לבדוק האם יש אמת בדבר). כשהוא רך לחלוטין, מכינים טחינה, וטוחנים לתוכה גם את הסלק (בערך מכמות שווה של טחינה גולמית וסלק). התוצאה, באופן די מפתיע, היא ורודה זוהרת (שזה ממש מגניב!), ואפילו טעימה (שזה גם ממש מגניב)!
חוץ מזה, חתכתי את הפיתה לריבוע (בשביל היופי), והכנתי גם טחינה ירוקה, עם המון פטרוזיליה וכוסברה, וסלט עם המון לימון ושמן זית, והוספתי חציל קלוי מעל הבשר, כדי להשלים את החגיגה.

וזה הכל, להיום.
איזה כיף לחזור לארץ.

3 תגובות

מתויק תחת ארוחה, בשר