גרוזיה – איזה יופי (חלק ב')

בחלק א' סיפרתי על הביקור בטיביליסי הבירה ובמזרח גרוזיה.
עכשיו הגיע הזמן לנסוע צפונה, אל מחוז קזבגי, השוכן על רכס הרי הקווקז מלא ההוד.
הנוף באמת עוצר נשימה,

הרים נישאים,

שכשמטפסים עליהם, הם נותנים הרגשה כמעט אינטימית.

וזה נפלא שאחרי יום של טיול בהרים הקרירים, בעלת הבית החביבה מחכה עם מרק חם ונהדר, מלא בעשבי תיבול. בכלל בגרוזיה, עשבי התיבול תפסו אותי בהפתעה, למשל סלט עם טרגון, או שמיר, שהיה נפוץ מאוד.

וכמובן, ארוחת ערב עם מגוון משעשע של מטיילים.

באופן כללי, האוכל הגרוזיני מתבסס בעיקר על בצקים, בשר כבש ועוף, אגוזים למיניהם, וגבינה. בסיכומו של טיול, התקשיתי להגדיר את יחסי למטבח הזה: מצד אחד, אני לא חושב שהיה איזשהו מאכל גרוזיני שבאמת הפיל אותי מהרגליים. אבל מצד שני, כמעט כל הארוחות שאכלתי בגרוזיה היו טעימות מאוד, ומהנות מאוד. וחוץ מזה, אני חושב שכמעט כל מאכל גרוזיני הוא בעצם "comfort food", ומי לא אוהב את זה?

(למשל, בתמונה לא-סקסית-בעליל זו, תבשיל בקר ברוטב אגוזי מלך. יחד עם הלחם שכבר סיפרתי שמצטיין בספיגת רטבים טעימים, זה פשוט כיף.)

בכל מקרה, עוד קצת מהאזור הכפרי והמנותק הזה. אם תסתכלו טוב, תוכלו לראות שלוש חצרות, ילדה קטנה, תרנגולות, פרות, וכלב.

שאיפה נוספת מהנוף,

ואחרי קופדארי (שזה מאפה בצק נפלא שממולא בהמון בשר טלה ונכנס לטאבון עם חמאה מעל, קצת כמו גרסה מוגדלת ותפוחה של העראייס שמוכר פה יותר),
אפשר להמשיך.

…

עוזבים את הצפון המרהיב והקריר וחוזרים לאזור המרכז,

קודם לעיירה חמודה ומנומנמת בשם מצחטה,

שמלאה בעיקר בכנסיות עתיקות,

אבל לא רק.

ועוד ארוחת בוקר מהנה. לחם טוב, חמאה, ריבת ורדים ריחנית, אורז בחלב, סלט נהדר של גזר ובצל מטוגנים עם שמיר, ביצים, ויוגורט חמצמץ ונהדר.

…

ולקראת סיום,
חוזרים לטיביליסי הבירה, לנוח קצת, וכמובן לאכול הרבה.

נניח, תבשיל טלה בירקות וחמאה, עם כוסברה מעל ורוטב שאפשר לשתות קערה שלמה שלו, אבל עדיף לנגב בלחם.

…

וזהו, הגיע הזמן לחזור.

עוד תמונה לסיום,

והביתה,
עם טעם מתוק של עוד,
עד הפעם הבאה…

…

מודעות פרסומת

גרוזיה – איזה יופי (חלק א')

גרוזיה, שמונה ימים של טיול.
ארץ יפה, מאוד יפה, מעניינת, הרבה יותר רגועה משציפיתי, הרבה יותר עולם-שלישי משציפיתי.
ומכיוון שקצרה היריעה מלתאר את כל שהספקתי לספוג ולהנות ממנו (אפילו בזמן יחסית קצר שכזה), הפעם אתן בעיקר לתמונות לדבר.

…

הטיול התחיל בטיביליסי הבירה,

שאפילו שרוב חלקיה נראים ישנים עד מאוד ועומדים לנפול,

היא כמו מכילה הרבה סיפורים,

וגם כמה מונומנטים מרשימים עד מאוד.

אבל אנחנו פה בעיקר בשביל האוכל.

זהו אחד מהסוגים הרבים של החצ'פורי, בצק אפוי וממולא בגבינה, ובא במגוון וריאציות – דק או עבה, אוורירי או דחוס, עם או בלי גבינה או ביצים או נקניק מעל או בפנים. בכל מקרה, אוכל הרחוב הנפוץ ביותר, וטעים מאוד כשזה עתה יצא מהתנור.

ואלו הם כנראה הכוכבים האמיתיים של המטבח הגרוזיני, הלוא הם החינקלי – כופתאות שמנמנות ומבושלות, שממולאות בדרך כלל בבשר כבש ובמעין מרק, ונמצאו בתפריט של כל מסעדה שאליה נכנסו, ותמיד באותו המחיר (0.6 לארי לכופתאה, שהם כשקל ושלושים. [ובאופן כללי, הכל פה זול מאוד]). הרעיון הוא להחזיק את החינקלי מהחלק המכווצץ', לתת נגיסה קטנה ולשאוב את כל נוזלי המרק הכלואים בפנים בשלוק אחד. אני מעולם לא הצלחתי. בכל מקרה, עוד לא יצא לי לראות גרוזינים שיושבים במסעדה ואין לפחות צלחת אחת של חינקלי על השולחן (ובדרך כלל גם בקבוק וודקה, אבל זה כבר סיפור אחר).

…

והגיעו ימים בהירים,

אז עזבנו את הבירה ונסענו מזרחה,

אל עיירה יפהפיה בשם סירנארי, השוכנת במחוז קאחטי, על רכס ירוק ועמוס בכרמים, שעמק פורה ורחב ידיים מפריד בינו ובין הרי הקווקז הגבוהים והמושלגים.

הדרך התרמילאית המקובלת ללינה בגרוזיה היא בהחלט home stay, לינה בבית של משפחות מקומיות.
לצד יתרונות ברורים כמו נוף שכזה מחלון החדר,
זוהי דרך טובה להכיר חיים אחרים קצת יותר מקרוב,

לדוגמה, כאלו שבהם שוק עצומה של חזיר מתייבשת לאטה ליד הכביסה המשפחתית,

או שהתרנגולת שנשחטה בפתח הבית בבוקר מוגשת לשולחן ארוחת הערב.

וזו כמובן, הזדמנות נהדרת לטעום מגוון רב של מאכלים מקומיים באווירה ביתית. למשל, בתמונה, חצילים ממולאים באגוזים, עוף צלוי, רוטב שזיפים ירוקים (עוד אובססיה לאומית), סלט תפוחי אדמה (השפעה רוסית כבדה), סלט חצילים, ולחם גרוזיני, שהוא נחמד באופן כללי, אבל בדבר אחד הוא מצטיין – ניגוב הרוטב מהצלחת, סופח היטב אך שומר על מרקמו האוורירי.

ולקינוח,

תותים קטנטנים ונהדרים שזו בדיוק העונה שלהם.

והכל מלווה בחברה טובה (כי איכשהו, כמעט תמיד, ממש לא היינו האורחים היחידים),

ובהרבה יין גרוזיני שנמזג בלי הפסקה.

…

ולסיום החלק הראשון (כי הפוסט התארך יתר על המידה),

עוד מהנופים המדהימים של גרוזיה,
שיופיעו בהרחבה בחלק הבא…

…

עוגת חומוס וטחינה (!)

זה אמיתי, זה המתכון הכי מוזר שניסיתי לאחרונה, זה משונה וטעים גם יחד, וזה ממש מהיר ופשוט להכנה.
וכן, המדובר בעוגת חומוס וטחינה.

המתכון הזה של פיליס גלזר הפתיע אותי בפשטותו ובזמינות מרכיביו, והייתי חייב לנסות.
ולפחות בראש שלי זה היה מתבקש כל כך – איך אפשר להכין עוגת חומוס בלי טחינה מעל?!?

אז ככה:
השריתי ובישלתי חומוס עד לריכוך מוחלט וחיכיתי שיתקרר. טחנתי שתי כוסות למחית כמעט חלקה, שפכתי לקערה נפרדת ועירבבתי טוב עם ארבע ביצים גדולות, שלושת רבעי כוס סוכר, כפית אבקת אפיה, וקליפת לימון שגרדתי מלימון אחד וקצצתי הכי קטן שאפשר.
לתוך שתי אינגליש קייק מרופדות בנייר אפיה מלמטה, ולתנור מחומם מראש ל-180, בערך חצי שעה (כרגיל, עד שקיסם יוצא יבש וכו').
בינתיים הכנתי רוטב טחינה וסילאן. כלומר, ערבבתי טחינה עם מים עד שהיא חזרה לסמיכות המקורית שלה, והוספתי סילאן, על כל שתי כפות טחינה מעורבבת עם מים בערך כפית אחת של סילאן.
כשהעוגה יצאה מהתנור, חיכיתי שתתקרר, סטחתי מעל קצת מיץ לימון, ואת רוטב הטחינה.

…

רק לפני שפרסמתי את הפוסט, גיליתי שאבו שוקי כבר הספיק לתהות על קנקנה של העוגה.
אז זה באמת עובד, זה טעים גם אם משונה למדי, זה לימוני ומתוק, זה דחוס ואוורירי גם יחד,
וזה בעיקר,
מצחיק אותי מאוד.

…