פרו, או: ארוחת שישי

הגעתי לפרו. מדינה שאוכל הרחוב המועדף שלה הוא סביצ'ה, שזה דג נא ומתובל, תענוג אמיתי ומאכל אהוב עלי במיוחד.

עם פתיחה כזו, הייתי מצפה לריגושים קולינריים, אבל משום מה, לא כך. אולי כי האוכל פה דומה לזה של השכנה מדרום, בוליביה, רק עם ים. המון אורז, המון תפוחי אדמה. האמת, קצת קשה לצפות למשהו אחר ממדינה שגאוותה הקולינרית היא 3000 (!) זנים של תפוחי אדמה, ועוד כמה מאות זנים של תירס (שמוצאם, אגב, הוא פה).
אז אחרי ההתלהבות שלי מאוכל הרחוב הבוליביאני, הרחוב פה קצת פחות מרגש. לעומת זאת, בהיות פרו מדינה מתקדמת בהרבה משכנתה הדרומית, מסתבר שהרחובות פה יותר נקיים, התיירות פה הרבה יותר מאורגנת, והמסעדות הטובות פה הרבה יותר טובות. אבל לזה אגיע עוד מעט.

…

מכיוןן שהסביצ'ה היא מאכל ששמור לצד החופי של פרו, ואני לא שם כרגע, אשמור אותו לפעם אחרת. בינתיים, הגעתי לקוסקו. עיר מרתקת זו הייתה הבירה הקדומה של ממלכת האינקה, מה שהשאיר בה מגוון רב של עתיקות אינקה, אתרים קדומים, וכנסיות מתקופת הכיבוש הספרדי. חוץ מאלו, יש פה גם המון תיירות (ובעיקר בגלל קירבתו של המאצ'ו פיצ'ו שתכף אגיע אליו), הוסטלים מפנקים עם מטבחים לא רעים, שווקים נחמדים, וגם הריכוז הכי גבוה של ישראלים בדרום אמריקה. כל אלו, בנוסף למגוון אטרקציות שמשאיר את כולם פה ליותר מדי זמן, הופכים את קוסקו למקום מעולה לבשל ארוחת שישי לחבר'ה. שלא תבינו לא נכון, כנראה שיותר פשוט לקנות אוכל בחוץ (פרו עדיין מאוד זולה), אבל כבר הבנתם שאני ממש אוהב לבשל. אז העדפתי ללכת על הקו הצמחוני. גם כי קשה לי לבטוח בבשר שנמכר פה (תנאי תברואה וכו'), וגם כי קוסקו מפנקת בחיי הלילה שלה, ואחרי ארוחה כבדה של בשר אין לך הרבה חשק לצאת.

אז הלכתי לשוק, קניתי המון ירקות, והתחלתי לקצוץ במרץ.

פלפלים כתומים קצת חריפים ממולאים בגבינה ועשבי תיבול, סלט חסה ואגוזים וסברס, פסטה עם תפוחי אדמה סגולים, סלט מנגו ונענע, אורז עם עשבי תיבול ועגבניות טריות.

הרעיון הוא לנצל את הירקות היפים שמככבים כאן בשווקים ולא לבשל אותם למוות כמו שהמקומיים נוטים לעשות. חוץ מזה, ניסיתי לבשל את התירס הסגול שמוכרים פה בשוק, אבל מסתבר שהוא קשה מדי לבישול. אז חשבתי שהפופקורן הסגול שנמכר ברחובות מופק מתירס סגול, אך התבדיתי.

מדובר פשוט בפופקורן עם צבעי מאכל.
השימוש העיקרי של התירס הסגול הוא להכנת משקה אלכוהולי שנקרא "צ'יצ'ה", ונפוץ אצל המקומיים באזור. זהו משקה מתירס מותסס עם טעם שמזכיר קצת חלב חמוץ, ומשמש בעיקר בחגיגות. מה שמוביל אותי לחוויה הבאה…

…

סוף סוף מצאתי בדרום אמריקה מסעדה מהסוג שחיפשתי: פרשנות מודרנית לאוכל מקומי. קוראים לה "צ'יצ'ה", היא שייכת לסלבריטי שף מקומי בשם גסטון אקוריו, והאוכל שם היה פשוט פנטסטי. למשל שרקן, שזה מאכל רחוב נפוץ בפרו, שמוגש ברחוב צלוי על שיפוד ונראה די מזעזע, קיבל פה טוויסט שונה לחלוטין: בשר שרקן צלוי מוגש עם חביתיות תירס סגול, סלייסים עדינים של גזר וחזרת, ורוטב מתקתק. המנה המקומית מקבלת הרגשה כמעט אסייתית. או, בטן חזיר צלויה למופת, על רוטב משמשים וקטניה מקומית.

מדובר בשימוש מבריק בחומרים מקומיים ובטכניקות מודרניות, שמפיק מנות מפתיעות, ובעיקר טעימות ביותר.

…

ומכאן לארוחת שישי נוספת שבישלתי. שוב פעם שקים עמוסי קניות מהשוק, ושוב פעם השתלטתי על כל המטבח של ההוסטל, ושוב פעם דגש על טריות.

למנה ראשונה, תפוחי אדמה צלויים, עם עגבניות טריות קצוצות, שום וחסה, ומסביב, רוטב בצל ירוק ונענע. מה לעשות, היה סוף סוף מיקסר בהוסטל, והייתי חייב לטחון דברים… בדיעבד, זה הזכיר לי את המאצ'ו פיצ'ו, אותו אתר מונומנטלי שהוא סמל פרואני:

אבל זה כנראה רק הדמיון שלי שרץ רחוק (ואגב, כמו תפוח האדמה, גם העגבניה מקורה בפרו).

למנה עיקרית, פסטה ביתית (!) ברוטב בזיליקום, עם מגוון ירקות השוק, וקרם סלק.
בצק לפסטה זה באמת קלי קלות (קמח, ביצים, קצת מלח ושמן, ללוש ולזרוק למקרר לשעה). אבל לרדד את הפסטה עם מערוך שאולתר מבקבוק יין (!!!), זהו כבר הישג שאני זוקף לזכותי.
את הירקות חלטתי בנפרד, הבצל הירוק, הגזר, הסלק, הברוקולי. הגזר גם עבר הקפצה עם סוכר, ומלמעלה נוספו גם עגבניות טריות, ועלי בזיליקום.
וקרם סלק הוא סלק שבושל היטב, ונטחן עם מלח, סוכר, וקצת שום. כבר הזכרתי שהיה לי מיקסר והייתי חייב להשתמש בו…

לקינוח, שוקולד שהכנתי בסדנת שוקולד מהנה כאן בקוסקו. כבר אמרתי שכיף פה?

…

ולסיום – דברים שלומדים בטיול, מס' 472:

יופי –

יופי –

שבת שלום.

…