הדברים המרירים שבחיים, או: קינוח ב-60 שניות

[מאיפה מגיע הקפה שאתם שותים? מתי פולי קקאו מתוקים? ומה הקשר של כל זה לבירה?]

קולומביה, עמק הקפה, ובו שיחי קפה שמפרנסים מחוז שלם.
פרו, עצי קקאו מתפרעים לצד שבילי אינקה עתיקים.
אקוודור, עצי בננה מלווים אותך לאורך שעות של נסיעה.
רק צריך לדעת לקטוף את הדברים הנכונים.

(אם לא בא לכם לקרוא על קפה וקקאו, אתם מוזמנים לדלג לסוף הפוסט – יש שם יותר תמונות!)

בואו נדבר קצת על קפה.

  • ברזיל מייצרת 40% מהקפה בעולם. שנייה אחריה, תאמינו או לא, וייטנאם. אז למה אף אחד לא שמע על קפה וייטנאמי?
    הפעם, אין במה להאשים את האמריקאים. פשוט, בעולם מגדלים שני זנים עיקריים של קפה. הראשון נקרא "רובוסטה", ומהווה שליש מהגידול העולמי. מדובר בזן שקל יחסית לגדל, עמיד ולא מפונק, וגם, מה לעשות, פחות טעים. מתשמשים בו לתערובות קפה שונות, וגם לרוב הקפה הנמס שאתם שותים (ולא משנה כמה "מיובש בהקפאה" הוא). וייטנאם מגדלת רק קפה מזן "רובוסטה", שהוא בעצם הפועל השחור של התעשייה, ולכן לא שמעתם עליה בהקשר הזה.
    הזן השני נקרא "ארביקה", והוא הארומטי והטעים, אבל גם זה שדורש יותר. גובה מסויים מעל פני הים, כמות משקעים, חשיפה שונה לשמש. מכאן שהוא הרבה יותר יקר לייצור, ולכן גם לרכישה. ואם כבר, שמעתי פה איזו שמועה שטוענת, שהריח הנפלא שאתם מריחים בעת פתיחתה של צנצנת קפה חדשה, מגיעה מתערובת הרבה יותר איכותית שמפוזרת בראש הצנצנת. אבל על הסיפור הזה לא הייתי חותם.
  • בניגוד ליין, המודעות לאיכות הקפה צצה רק בעשורים האחרונים. שוק הקפה הגולמי עוד לא הספיק להסתגל לחיפוש הזה אחר האיכות, ולכן נמצא במצב אבסורדי, שבו מחירם של פולי הקפה נקבע בעיקר על פי הזן וגודל הפולים, ולא על פי איכותם. דמיינו בעלי כרמים אשר מוכרים ליקבים ענבים להפקת יין, ומקבלים תשלום על פי זן הענב וגודלו, ולא על פי איכותו – זה מה שקורה בעולם הקפה היום.
  • תהליך גידול הקפה הוא ידני כמעט לחלוטין – בעיקר כי עוד לא נמצאה שיטה יותר יעילה לקטיפת הפולים מהעץ באופן ידני. גם ברירת הפולים הפגומים, ויש רבים כאלו, נעשית בעיקר על ידי בני אדם.
  • על אף שכאמור רוב הקפה בעולם כיום מגיע מדרום אמריקה – מקורו בעצם מאתיופיה, והוא הגיע ליבשת רק עם בוא הספרדים, לפני קצת יותר מ-500 שנה. הספק לא רע, אפשר לומר.

בואו נדבר קצת על קקאו.

  • בניגוד לפולי הקפה, שגרים בזוגות בתרמיל, פרי הקקאו הוא גדול יחסית, ומכיל כמה עשרות גרעינים לבנבנים וריריים. באופן מפתיע, טעמם הוא לא רק מתוק, אלא גם ריחני מאוד, קצת כמו צ'רימויה, למי שמכיר. אותם גרעינים עוברים "תסיסה" במים, בו הם מאבדים את המעטפת הרירית, וייבוש, בו הם מאבדים את הנוזלים ומתקשים. אלו הם פולי הקקאו המרירים שאתם מכירים.
  • אותם פולי הקקאו נטחנים לעיסה ממרחית. רוב השוקולד שאנחנו מכירים הוא ערבוב ארוך מאוד עם סוכר, ומשחק עדין עם הטמפרטורה של הנוזל שנוצר. לכן שוקולד מריר הוא בעצם פרווה – הוא מכיל קקאו וסוכר בלבד. והאחוז שמצויין על האריזה הוא פשוט אחוז הקקאו בתערובת.
  • ושוקולד חלב הוא בעצם שוקולד מריר שעורבב עם שמנת.
  • ושוקולד לבן? מה עם האמרה שהוא בעצם "לא שוקולד"?
    בואו נחזור לשלב הטחינה של הפולים לעיסה חלקה. בשלב זה, ניתן לפרק אותה לשומן, ולאבקה. האבקה היא בעצם אבקת הקקאו שאנחנו מכירים. השומן משמש לפעמים לתעשיית הקוסמטיקה, ולפעמים, מעורבב עם סוכר, הוא הופך לשוקולד לבן.
    כלומר, שוקולד לבן מופק גם הוא מהקקאו, אך לא נושא את הטעם האופייני לו.

ועכשיו, עוד פסקה על בישול בטיולים.

בישול בהוסטלים הוא חגיגה לטבח המאלתר. כי תמיד מדובר במטבח חדש שאתה לא מכיר, שלא מאובזר כמו המטבח בבית, וגם לא כולל את כל החשודים המיידים שתצפה למצוא במטבח – תבלינים, שמן, חומץ, סויה, ו… נו, הבנתם.
אז אני מוצא את עצמי מבשל הכי פשוט שאפשר, עם הרבה ירקות שנותנים את הטעם, במקום התבלינים או הנוזלים למיניהם.

[פסטה עם שמנת, שום, בצל ירוק, שעועית ירוקה, אפונה, בוטנים, כוסברה, פרמזן. שום בישול מתוחכם, רק היגיון קולינרי בסיסי, והרבה נחת בצלחת.]

ואחרי שאני מסיים להיאבק פה במטבחים הלא-מאובזרים, מודה, אין לי יותר מדי עצבים להשקיע בקינוח. אז עד עכשיו, יצא לי לא מעט פעמים להכין את הקינוח הכי פשוט בעולם, ואחד הכיפיים שבהם – בננה בשוקולד.

[לחתוך בננה באמצע, לדחוף לתוכה כמה קוביות שוקולד, ולתנור לכמה דקות עד שיימס. הפנים השמחות יגיעו אחר כך.]
זה טעים ממש וגם כיף לאכול, אבל בואו נודה, זה לא נראה סקסי במיוחד.

אז הלכתי על גרסה מיוחדת לפוסט הזה – הדברים המרירים שבחיים.

מוכנים? למדוד זמנים.
לקלף בננה, 5 שניות.
לחתוך בננה לפרוסות, 10 שניות.
לשבור קוביות של שוקולד מריר, 5 שניות.
לסדר על צלחת, ולזרות פולי קפה גרוסים מעל השוקולד, 10 שניות.
לבשל במיקרוגל (!), 20 שניות.
בזמן הזה, פותחים בקבוק בירה, ונותנים לו מכה קטנה על הצוואר, כדי לייצר יותר קצף.
להביא לשולחן , ולפזר מעל הצלחת קצף בירה באמצעות כפית, 10 שניות.

נו? דקה?

(אגב, העניין עם המיקרוגל נולד כי, פשוט, בהוסטל לא היה תנור, רק מיקרו. אבל זה עבד נפלא!)

אז אם אחזור רגע לתחילת הפוסט…
קקאו? יש. קפה? יש. בננות? יש.
רק על הבירה, שנותן את הטוויסט המריר לכל הקינוח המתוק הזה, עוד לא כתבתי.
אבל גם ככה הפוסט הזה התארך יותר מדי, אכתוב על בירה בקרוב.
בינתיים, אסיים עם תמונה.

[זה מה שקורה כשמספיק אלכוהול מעורב.]
תבלו.

מודעות פרסומת

6 תגובות

מתויק תחת טיול, מתוק, עיצוב, רעיונות, תהליכים

6 תגובות ל-“הדברים המרירים שבחיים, או: קינוח ב-60 שניות

  1. כיף! תמשיך לכתוב, לצלם ולטייל. עכשיו בא לי לנסוע גם לאיזור הזה, אבל הנסיעה הקרובה שלי היא לאירופה..

  2. מרקוביץ'

    לעונג הוא לי לגרום לאנשים לרצות לטייל.
    מחכה לעוד פוסטים נפלאים שלך מאירופה…

  3. היי איתי,
    תוכל ליצור עימי קשר במייל?

    תודה,
    גיא.

  4. תענוג של פוסט! אין כמו השילוב של בננה ושוקולד!

  5. איזה תענוג של רעיון! תודה רבה.

  6. פינגבק: קולומביה, קפה, וקאריביים | הרפתקאות חדשות באיכות גבוהה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s