בורמה, חלק ב׳: אוכל כפרי, והדרך

בורמה הקסימה אותי לחלוטין, ואני חושב שזה ברור מהפוסט הקודם. חלק גדול מהקסם הזה נובע מתחושה של טיול בעולם שבו הזמן קצת עצר מלכת, עולם שבו אנשים חיים בקהילות קטנות ומחייכים אחד לשני, עולם שבו אף אחד לא ממהר לשום מקום. מלבד כמה ערים גדולות, הרוב המוחלט של שישים מיליון הבורמזים חי בעיירות ובכפרים שפרושים על פני שטח עצום ומגוון, ומנקודת מבטי של המטייל הסקרן, זה כיף גדול. כי הבידוד רב השנים מהעולם עוד לא הביא את הציניות אל העם הבורמזי, ולכן האנשים נחמדים ופתוחים לגמרי, מה שהופך את הטיול לחוויה אחרת לחלוטין.

(שאלוסט בחיתוך מסורתי)

יש לציין שגם מחוץ לכפרים, האווירה לא מזכירה כלל מרקם עירוני. למשל במולאמיין, עיר בת חצי מיליון תושבים (בלבד) ששהיא גם העיר השלישית בגודלה במדינה, התחושה היא של ביקור בכמה כפרים שמחוברים יחדיו, שלא ברור מתי הם מתחילים ומתי הם נגמרים. או בסי-פו, עיירה שפרושה לרוחב נוף נפלא, נטולת בניינים ומלאת אופי. שם, למשל, הלכנו חבורה של מטיילים לטיול קליל בכפרים שמסביב, כשהמטרה הרשמית הייתה למצוא איזה מפל, אבל מה שבאמת רצינו היה לראות דברים מעניינים ולדבר. ובדרך נתקלנו ב"מפעל" לאטריות, שהוא בעצם סככה רחבה שבה מייצרים אטריות בעבודת יד, אחת אחת.

נכנסו, מבט, חיוך, ומיד הוזמנו פנימה בצחקוקים, ומיד אחר כך כבר מצאתי את עצמי יושב ליד שולחן העץ ומקפל אטריות בעצמי למשך כמה דקות.
ואלו אותן האטריות שמגיעות אחר כך לשולחן, במקום שמגיש רק את האטריות האלו שמרגישות קצת וייטנאמיות, עם מרק צלול ורוטב חריף ובצל ירוק וליים ליד, לתוספת:

או בארוחת ערב של אוכל נחמד (בכל זאת, בורמה), ומטיילים שמחים.

…

וגם היו טרקים – שהם כיאה לדרום-מזרח אסיה, פשוט טיול בנוף יפה ורגוע, עם מדריך מקומי שבערך דובר אנגלית, ומוביל חבורה של תרמילאים סקרנים בין כפרים, שבחלקם אוכלים ובחלקם ישנים.

התחושה היא באמת של חזרה אחורה בזמן, כשלמשל האיכר חורש באמצעות שור, או נשים שסוחבות מים לאורך עשרות קילומטרים. והנופים יפים ומגוונים ולעתים משתנים בזריזות רבה לאורך השעות של הטיול הרגלי, ופעמים רבות גם התרבות המקומית משתנה איתן. כלומר, יכולים להיות שני כפרים במרחק חצי שעת הליכה אחד מהשני, כשבכל אחד דוברים שפה אחרת (!) והלבוש והמנהגים שונים לחלוטין. ובהקשר הזה, הגיע הזמן לדבר על האוכל. כי כמו שאפשר להבין, גם האוכל משתנה מאזור לאזור, ולפעמים גם מכפר לכפר. לפיכך קשה כמובן להכליל, ואני רק יכול להביא את החוויה האישית שלי לפה.

אז אוכל בכפרים, כאלו שהמסלול מוביל אליהם.
ואין כמו להגיע למקום אחרי כמה שעות של הליכה בחום, ולגלות ארוחה שמחכה על השולחן:

ויושבים ומדברים, וג'וג'ו המדריך המשעשע מחלק לכולם יין אורז חזק, שאותו הוא אוהב לכנות בחיוך "התרופה הסודית שלי".

הטרק הזה היה בצפון המדינה, באזור שקרוב מאוד לגבול הסיני. ולכן חוץ מיין האורז, האלכוהול הנפוץ היה בירת "דאלי" הסינית (שמי שטייל בסין קרוב לוודאי מכיר). הפחד והשנאה באזור לסינים עצומים, ורק מדגימים את ההשפעה האדירה שיש לסין על כל שכנותיה. למעשה, אפשר להרגיש את ההשפעה והעוצמה הזאת לאורך כל הטיול שלי, ביפן ובוייטנאם ובבורמה, דרך מדינות שונות כל כך ורחוקות מאוד, שזה מאוד מעניין, אבל קצת סוטה מהנושא.

אז האוכל כפרי כמעט תמיד יהיה מבוסס על המון ירקות, ובמקרה של אסיה גם על אורז:

עשבים ירוקים שאיני יודע את שמם אבל מזכירים מנגולד וגרגרי נחלים למיניהם, דלעות ודלועיים כאלה ואחרים, ירקות שורש, ג'ינג'ר, פלפלים, ועוד ועוד.

ואפשר להמשיך בטיול, ולעבור ליד תירסים שמתייבשים בשמש החזקה,

או ליד הר של צ'ילי מיובש,

או ליד חנויות קטנות בכפר, שמוכרות אוכל ושתייה וכל מיני חטיפים מקומיים.

ואני חושב שזה הדברים הקטנים האלו, כמו שקית צ'יפס עם כיתוב "Specially prepared for people of all religions", שהופכות את בורמה למקום שכל כך נהניתי לטייל בו.

…

אז זה מה שהיה לי לספר על האוכל הבורמזי. כפי שאני מקווה שאפשר להבין, הטיול בבורמה היה עבורי חוויה נפלאה ומרתקת, והאוכל דווקא לא היה הצד החזק בטיול הזה, וזה בסדר. כי אין ספק שמה שבאמת חשוב זאת הדרך, שיכולה לספק כל כך הרבה רגעים של הנאה, ויופי מעולם אחר.

והמסע שלי מגיע לסופו, ובפעם הבאה סיכום,
אז בינתיים עוד תמונה אחת,
של שדות אורז ירוקים שיהיו שם תמיד.

…