דברים שלמדתי מטיול באסיה

הגיע הזמן לסכם טיול נפלא באסיה, וכשחשבתי על זה, גיליתי שאין לי יותר מדי מסקנות משנות-השקפה.
אבל ישנם כמה דברים מעניינים ששמתי לב אליהם עם החזרה לארץ. למשל…

שמתי לב שקצב האכילה שלי הואץ פלאים ברגע שחזרתי לארץ, בעיקר כי שלושה חודשים עם צ'ופסטיקס ביד הרגילו אותי לאכול בביסים קטנים ולקחת יותר אוויר בין לבין, מה שקצת יותר קשה לעשות כשיש לי ביד פיתה שמתפקעת משווארמה וסלטים ועומדת להתפרק בעוד רגע.

שמתי לב שבלי להתכוון, ועם לאכול המון כל הזמן ומכל הסוגים, עדיין השארתי כמה קילוגרמים במזרח. גם פה הסיבות מעניינות למדי: הייתי פעיל רוב הזמן והלכתי המון (מה שלא קורה כשעובדים מול מחשב, נניח), אכלתי ארוחות מסודרות ובעיקר כשהייתי רעב (אותה הערה), כמעט ולא אכלתי לחם או חיטה, ובכלל לא אכלתי חלב (אבל אני לא באמת יודע עם שני האחרונים באמת משפיעים), וגם כמעט ולא אכלתי מתוקים (כי באסיה הם פשוט לא חלק מהארוחה).

שמתי לב שבאופן כללי, התזונה כולה שונה מאוד באסיה, ומאוזנת בצורה אחרת. ושמתי לב גם שברוב המדינות האסייתיות, בשר מן החי מהווה חלק מרכזי וטבעי מהתפריט ומהמסורת, בעוד אצלנו במערב הוא כבר מזמן לא מובן מעליו ונתון לדיון סוער, ומה זה אומר על השוני בין התרבויות.

וגם שמתי לב (למרות שזה כבר היה ברור לפני כן) שהצירוף "אוכל אסייתי" אוצר בתוכו אוסף שלם של מטבחים, שיכולים להיות שונים לחלוטין אחד מהשני, במרכיבים, בטכניקות, במנהגים, ובעיקר בטעמים.
וגם גיליתי שאהבתי לאוכל אסייתי על גווניו השונים לא דועכת אלא רק מתעצמת גם כשאני מוקף בו מכל עבר. כמובן שגם היו כמה וכמה פעמים שבהן כל מה שרציתי זה אוכל מערבי מוכר ואהוב, אבל שוב, הטיול הזה גרם לי לגלות ולאהוב אוכל אסייתי על גווניו אפילו יותר.

אבל עם כל אלו, לא חזרתי עם איזו מסקנה חותכת. השפה הקולינרית האסייתית שונה לגמרי מזו המערבית, ועם כל אהבתי, לא אתחיל לאכול אוכל אסייתי כל היום (למרות שזה רעיון לא רע בכלל). כי יש סיבות לכך שבארץ אנחנו אוכלים בעיקר אוכל ישראלי, שאותו אני אוהב עד מאוד: כמו בכל מקום בעולם, האוכל כנראה מתאים לאקלים, לחקלאות, ולחומרי הגלם המקומיים. אבל בסופו של דבר אוכל הוא בעיקר עניין של תרבות, תרבות שהתפתחה בתנאים מסויים ולאורך שנים רבות, ומכיוון שהתרבות במערב מבוססת על קודים אחרים לגמרי, כך גם האוכל. בישראל למשל, אנחנו אוכלים הרבה ירקות, הרבה לחם, הרבה עוף, הרבה מתוק, והרבה באופן כללי. בגלל שזו הגיאוגרפיה (וההיסטוריה) שלנו, אבל בעיקר כי זו התרבות שלנו. אנחנו אוכלים מהר כי אנחנו עם לחוץ וכי את הפיתה עם השווארמה הרבה יותר קל לאכול בביסים גדולים, אנחנו אוכלים הרבה כי הנה עוד רגע הגרמנים באים, ואנחנו אוכלים בסכין ומזלג כי לאכול שניצל עם אורז פרסי בצ'ופסטיקס זה לא רעיון מוצלח.

אז כמו כל טיול, הוא כנראה לא ישנה לי את החיים, אבל הוא כן נותן לי עוד נקודת מבט עליהם, וכן, אני מקווה, הוא יגרום לי לזוז צעד אחד הצידה. למשל, לאכול ולבשל יותר אוכל אסייתי (כי זה פשוט טעים לי). להמשיך לאכול יותר לאט. ובארוחות יותר מסודרות. ולאכול פחות סוכר. ויותר אורז. זה נשמע כמו הבטחות לשנה החדשה, וזה קצת ככה, אבל לא רק, כי אלו דברים שיושבים אצלי בראש כבר הרבה זמן. ושלושה חודשים שבהם הזדמן לי לחשוב איך זה גורם לי להרגיש בהחלט הוכתרו כהצלחה.
ובסופו של דבר, קלישאת ניו-אייג' שכמוני, אני חושב שכל החוכמה היא גם לקחת קצת מכל מה שנקרה בדרך, אבל בעיקר להנות ממנה.
ולשמחתי הרבה, בחודשים האחרונים, הדרך הייתה פשוט נפלאה.

מודעות פרסומת

השארת תגובה

מתויק תחת טיול, תרבות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s