רחוק

[על בוליביה, על אוכל אינטליגנטי, על חמש מנות בעשרה שקלים, ועל חליבת פרות]

בלי לשים לב, אני מטייל כמעט חודש בבוליביה. ואחרי חודשיים בארגנטינה וצ'ילה הכמעט-מערביות, בוליביה היא שינוי מרענן – זה מרגיש כמו דרום-אמריקה שדמיינתי. הנוף, האנשים, התרבות, הכל שונה סוף סוף, ומרגיש רחוק מהבית. ומכיוון שבוליביה היא מדינה שלא שומעים עליה יותר מדי, בטח שלא בהקשר הקולינרי, אספר על קצת מהכל.


[הסלאר בבוליביה]

באופן שלא ציפתי לו, הנוף בבוליביה יפהפה. תוכלו לקרוא קצת יותר על זה בבלוג הטיולים שלי, אבל ההרגשה היא די מבודדת, עם נסיעות אוטובוס ארוכות שבהן אני בוהה דרך החלון בהנאה. ולא רק זאת, בוליבה גם מגוונת מאוד מבחינה גיאוגרפית. במערב שוכן לו האלטיפלאנו, שהוא רמה גבוהה ועוצרת נשימה בגובה 3000 מטרים לפחות. האלטיפלאנו נשפך לאזור העמקים, אזור ירוק ופורה, עמוס בגבעות ונהרות. ובמזרח, היכן שהאדמה משתטחת לחלוטין, מגיעה השפלה המהבילה, שבצפון המדינה הופכת לג'ונגלים של האמזונס.

אני מספר על זה פה, כי השוני הזה בנוף יוצר שוני מהותי גם בתרבות. בוליביה היא המדינה עם אחוז הילידים (כלומר, השבטים שחיו פה לפני שהספרדים פלשו לפני 500 שנה), והיא בעצם מדינה שנתפרה באופן די בוטה מכמה עמים שונים. כל אחד מהם יושב באזור גיאוגרפי שונה, ולו תרבות שונה, אופי אחר, ומאכלים אחרים.

אז איך האוכל הבוליביאני?
קודם כל, הירקות פה מדהימים. סיבוב בשווקים הצבעוניים, בעיקר באזור העמקים הפורה, הוא תאווה לעיניים: חסות מבהיקות באלף גוונים של ירוק, מגדלים עצומים של אבוקדו נהדרים, פירות מעולים, פלפלים קטנים וחתיכים, יש פה פשוט הכל. ולא רק זה, הכל במחירים מגוחכים. ממש מגוחכים. באיזה שוק בעולם תוכלו לקנות קילו עגבניות יפות ב30 אגורות, וחצי ליטר שייק פירות שמוכן לבחירתך במקום בשני שקלים? אבל אחזור למחירים אחר כך. נמשיך עם האוכל.

חלק מהירקות האלו משמשים לאוכל רחוב מהנה. אם שוב אזכיר את השכנים מהדרום, בארגנטינה כמעט ואין אוכל רחוב (קיבלתי איזה הסבר מעורפל שמתרץ את זה בחשיבות הרבה שהם מייחסים לארוחה עצמה, ולכן כמעט ולא אוכלים ברחוב). ואני, אני ממש אוהב את הצבעוניות, את הריחוניות, ואת האופן הלא מחייה שאוכל רחוב נותן לארוחה שלך (בטח ובטח כשהיא עולה גרושים). פשוט ללכת ולבחור, במנות לא גדולות שמאפשרות לנסות יותר.

הר סלט צבעוני, שמעליו פרוסות בשר לאמה צלויות ברוטב בוטנים.
ביצה קשה שמצופה בתפו"א וירקות, נטבלת בבלילה ומטוגנת עמוקות (נשמע מופרך, ומשביע אותי לפחות לשעתיים).
סאלטנייה, שזו הגרסה המקומית לאמפנדה הארגנטינאית, ומייצגת יפה את ההתפתחות של האוכל: התחיל בארגנטינה ככיסוני בצק אפויים, בצ'ילה נוספו למילוי גם ביצים וזית, ובבוליביה, הבקר הפך לעוף, וכל העסק קיבל גם טוויסט מתקתק. וטעים.
והחזיר, מנוצל פה על כל חלקיו. הפנימיים מטוגנים ומוגשים בתוך לחם, שזה משהו שאפילו אני לא העזתי לנסות. השאר מנוצל פה על פי רוב למנה פופלרית כיפית במיוחד: תפוחי אדמה צלויים, גרעיני תירס ענקיים (מהזן שגדל פה) שהושרו ובושלו במים, ומעליהם נתחיל מרשימים של פילה חזיר, צלעות, ועוד כל מיני "פיצוחי" חזיר מענגים, שבושלו ארוכות. זו מנה פשוטה אך אינטילגנטית: העונג שבביס אחד, שמכיל פילה חזיר מלא טעם ומלוח, עם התירס הנימוח והלא-מתובל, ועם בצל מוחמץ שנותן חמיצות ופריכות, כיף כיף.

את המנה האחרונה שתוארה אכלתי לראשונה במסעדה בוליביאנית מקומית, כזו שכל המשפחה מגיעה ביום ראשון, ויושבת על כסאות פלסטיק בחצר. רק מה, הצ'יצ'רון היא המנה היחידה (!) המוגשת, ו… בכל המסעדה, אין סכו"ם(!). כולם, אבל כולם, אוכלים את האוכל השומני הזה בידיים, ונהנים מכל רגע. כבר אמרתי שכיף בבוליביה?

ואגב כיף בבוליביה.
כל הצלחת העסיסית הזאת – עשרה שקלים.
עסקית צהריים במסעדה טובה, שכוללת מרק, סלט, לחם, מנה עיקרית, תוספת, קינוח ושתייה, 9 שקלים.
במסעדות פחות טובות, גם 5 שקלים.
ובמסעדות הכי טובות שנתקלתי בהן פה, לכאורה מסעדות היוקרה, מנה עיקרית לא עוברת את ה-40 ש"ח.
וזה מאפשר לנסות המון אוכל שונה, גם במסעדות טובות (ועל כך אולי ארחיב בפעם הבאה).


[ארבע מנות שונות וטעימות, מתוכן שלוש מבוססות דגים, עשרה שקלים]

ועוד חוויה מבוליביה, קצת פחות אופיינית למדינה.
אי שם, בלב העמקים הירוקים, התיישב זוג אחד (בוליביאנית ואמריקאי היפי) עם ילדיהם על חלקת אדמה יפהפיה ופורייה, והחליט לבנות שם את ביתו. וכשאני כותב "לבנות", זה מילולי לגמרי – הם עושים הכל במו ידיהם, בניית הבית, זריעת השדות, גידול התרנגולות, הכל. כיום הם פותחים את ביתם לכל מי שחפץ לראות, לעזור, ללון, לנוח, או סתם לטייל באזור המקסים.

ביליתי שם כמה ימים, שמרגישים כמו אטרקציה אחת גדולה, בעיקר סביב המטבח. לקום בבוקר, לחלוב את הפרה, ולהכין מהחלב (בעודו חמים) גבינה, או יוגורט, או ריבת חלב או חמאה. לקטוף פולי קפה מהעץ, לקלות ולטחון אותם. להכין חמאת בוטנים, וריבת ג'ינג'ר, ועדשים מוחמצים. וכשמכינים סלט, למשל, הולכים לשדה, קוטפים מה שרוצים, וקוצצים.
ועם כזאת גישה, ברור שלמדתי המון, וברור שהאוכל שם היה מענג…


[ריבת חלב מתבשלת מחלב שזה עתה חלבתי מהפרה. שככה יהיה לי טוב]


[פולי קפה וטל, על העץ]

ואני מסיים לכתוב את הפוסט הזה ויוצא לרחוב הבוליביאני, ומבין שאני אפילו לא מתקרב לספר את כל מה שעובר לי בראש, על הארץ הזו או על האוכל.

כי יושבות על הרחוב זקנות מרופטות שמוכרות פטרוזיליה מבהיקה, ובשוק יש מיליון סוגים של תפוחי אדמה, ושקים של עלי קוקה ללעיסה ולבישול, ועניים בכל פינה, וסלטי פירות נוצצים, והמון ריחות.

ואני יכול לכתוב כמה שבא לי, אבל אין מה לעשות, וחייבים להרגיש את זה, מקרוב.

מודעות פרסומת

3 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות

3 תגובות ל-“רחוק

  1. וואו! נשמע מדהים ומרתק! התמונות שלך מהממות. תמשיך לעשות חיים ותחזור לספר (:

  2. עינת

    שלום רב,
    נכנסתי לאתר שלך על מנת לחפש קצת תקווה, אני יותר מחודש בבוליביה וממש לא מצאתי שום דבר ממה שאתה אומר בנוגע לאוכל, מצאתי את עצמי מרותקת למיטה, מפחדת לנגוע באוכל מזוהם שהם משקים ע"י מי ביוב, כל הגוף פריחה, כל כך הרבה סיפורים של אנשים מקומיים מסנטה קרוז ולה פז על הימים הארוכים שהיו מאושפזים בגלל האוכל, והוקרטיזון שהרופא נתן להם לקחת.
    אולי תוכל להגיד לי איפה בדיוק האוכל המדהים שאתה מדבר עליו ?
    יכול להיות שהוא נראה יפה מאוד מבחוץ אבל נוראי מבפנים ?
    אני חיה כאן ממש בפחד, ירדתי המון במשקל רק בגלל הפחד מהסלמונלה וכל הוירוסים האחרים, חיפשתי גם באינטרנט ומלא ישראלים מתלוננים על האוכל כאן ועל ההגיינה הנוראית, שהם בכלל לא מכירים את מילה הזו לדעתי . אני אשמח מאוד אם תמליץ לי על מקום טוב לאכול לפני שאני נעלמת כאן.

    • מרקוביץ'

      לא אגיד שאין משהו בדברייך, אבל…

      אוכל רחוב, בכל מקום בעולם, יהיה מסוכן למי שלא רגיל לחיידקים שדוגרים בו. אבל כמו שאנתוני בורדיין אומר שוב ושוב, בבית אחשוב פעמיים לפני שאוכל אוכל רחוב. אבל כשאני באיזה מקום משונה, ומציעים לי לטעום משהו חדש, לא אחשוב פעמים, אסתכן בקלקול קיבה, ואוכל הכל. קראי לזה, סכנות מקצועיות.

      בקשר לתלונות הישראלים בבוליביה:
      באופן מוזר, הישראלים נוטים לטייל כמעט ורק באזור האלטיפלאנו הגבוה, שהוא הפחות מוצלח קולינרית, בוודאות. ורוב התלונות על החיידקים נובעים מהירקות באזור לה-פאז, המקום היחיד בבוליביה שממש לא אהבתי, ושבו אכן יש נטייה להיגיינה ירודה, בעיקר בכל מה שקשור לאוכל זול ומקומי.
      אבל מכיוון שבוליביה כל בך זולה, מסעדות טובות ויקרות עדיין זולות למטייל הממוצע.

      אז מכאן לחלק ההמלצות.
      קודם כל, נסי את אוכל הרחוב, זה שכל הישראלים כל כך מפחדים ממנו. נסי את השווקים ואת הירידים, כמובן את מה שנראה טוב וטרי. אם זה יעלה לך פעם באיזה מכה לקיבה, לא נעים לומר, זה חלק מהטיול.
      אבל אם לא שיכנעתי אותך, קחי את הלונלי-פלנט, ולכי עם ההמלצות שלו, הם בדרך כלל טובות כשזה נוגע לאוכל. ושוב, את כל המסעדות שם את יכולה להרשות לעצמך בקלות.
      ואם לתת המלצות על מסעדות טובות של אוכל מקומי, נסי את "לה טאוורן" בסוקרה, או את "פרונטו דליקטסן" בלה-פאז, שתיהן מצטיינות.
      ובאופן כללי, מצאתי שהאוכל באזורים הפחות גבוהים טעים בהרבה, וטרי בהרבה.

      בכל מקרה, תודה על התגובה, ותהני מהמשך הטיול!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s