ארכיון חודשי: מרץ 2013

סלט תאילנדי, תרבות אודיו־ויזואלית, ואורז שאוכלים בידיים

[על חושים שהולכים לאיבוד, על סלט קצת משונה, על יחסיות, על מתכון פטנט לאורז מיוחד, ואפילו תמונה והמלצה בסוף.]

סיפורי פיליפ הולכים ומתארכים. הם היו מכוונים לפוסט אחד, אבל אני מתחיל לכתוב, וכשאני עוצר, אני מגלה שזה מרגיש כבר ארוך למדי, אורז את הכתוב לפוסט, מפרסם, וממשיך הלאה. אחרי החלק האחרון, משהו גרם לי לבדוק כמה זה "ארוך למדי", וספירת מילים זריזה גילתה לי שפוסט שנותן לי הרגשה שהוא "ארוך למדי" מתחיל בסביבות האלף מילה. אז ניגשתי להשוות. בספר ממוצע, עמוד מכיל בין מאתיים לשלוש מאות מילה. כלומר, פוסט ארוך למדי שווה לארבעה-חמישה עמודים של רומן.
זאת, בוודאות, אחת הסיבות שבגללן נהיה לי קשה יותר לקרוא ספרים בשנים האחרונות.
וזה מאוד מאוד מעניין אותי (ומעורר מחשבות רבות) בזמן האחרון, איך הטכנולוגיה משפיעה על איך שאנחנו חושבים, ובעיקר, על איך אנחנו מרגישים.
באותו נושא, כתבה נהדרת (וארוכה) באתר "הארץ", בדיוק על העניין הזה. ומכיוון שבאוכל עסקינן, הנה הפסקה היחידה (והחדה מאוד) שהייתה יכולה להכתב גם בבלוג הזה:

"בנוסף למגע, ארבעת הימים שבמהלכם בילינו בסמוך ליערות יפהפיים החזירו לחיים עוד חושים שהלכו לאיבוד: ריח וטעם. התרבות הדיגיטלית היא תרבות אודיו־ויזואלית לחלוטין. אנחנו חיים ברעש בלתי פוסק (מטאפורית ומילולית), והעיניים שלנו מתרחקות מהמסך רק כמה שניות לפני השינה.

במקביל, הצורך להתעלם ולהדחיק תשוקות גופניות ולהפוך את עצמנו למכונות המבקשות להתייעל כל הזמן יצר סביבה סטרילית ותעשייתית שיש בה מעט מאוד מקום (אם בכלל) להתענג על ריחות לא סינתטיים ועל טעמים של מזון בלתי מעובד. אנחנו קמים בבוקר, רוחצים את הגוף עם סבון, שמים דאודורנט, מזליפים בושם, מורחים קרם ויוצאים מהבית. אבל בריטריט, שבמהלכו פליקס ודין ביקשו מהמשתתפים להימנע משימוש במוצרים קוסמטיים, הריחות והטעמים חזרו פתאום לחיים.

בסיור רגלי בשמורת טבע במרחק של כחמש דקות נסיעה מהחווה, כמה מהמשתתפים פיתחו שיחה ערה בשאלה אם אפשר לפתח 'אינסטגרם' של ריחות. כשעמדנו על האדמה הלחה לצד אחד מהעצים הגבוהים ביותר בעולם, ושאפנו את האוויר הטהור והמרענן של השמורה, פליקס אמר כי 'יכול מאוד להיות שבעתיד הלא רחוק המציאות המדומה תשתכלל כל כך עד שאפשר יהיה לגרום לאנשים להאמין שהם מטיילים ביער גם בלי לצאת מהבית. הפחד שלי הוא שרוב האנשים יבחרו באופציה הזאת, ומקומות כמו היער הזה יילכו וייעלמו'."

אז כדי לרכך ולזכך, וגם כדי להוסיף איזושהי פואנטה לחלק הקודם בסיפורי פיליפ, שבו דובר על אורז דביק וסלטים תאילנדיים…

באורז הדביק, או "סטיקי רייס", נתקלתי לראשונה במזרח, אי שם בלאוס דווקא. מדובר בדבר הכי קרוב לפיתה שאפשר למצוא באוכל הדרום-מזרח-אסייתי: סוג מאוד עמילני של אורז, שמאודה (ולא מבושל), כך שהעמילן לא נשטף החוצה מהגרגרים, והופך אותם לדביקים למדי. הדרך לאכול אותו (או לפחות זו שהכירו לי) היא לגלגל בין הידיים כדור אורז דביק (בערך בגודל של ליצ'י, נניח), ולטבול אותו ברוטב של התבשיל שליד. פעמים רבות מדובר באיזה תבשיל סמיך וריחני על בסיס חלב קוקוס, והאורז הוא כלי קיבול מצויין שסופח היטב את הרוטב, והכי כיף, משאיר את הידיים מלאות ברוטב (ובריח שלו). ובכלל, יש לי חולשה גדולה מאוד לאוכל שאוכלים בידיים, לא משנה מאיזו תרבות הוא מגיע.

אז איך מכינים אורז דביק?
קודם כל, צריך לקנות אורז דביק. מדובר בסוג שונה של אורז, שנמכר בעיקר בחנויות למוצרי מזרח שכאלה, בערך במחיר של אורז רגיל.
ולגבי הבישול, ובכן, השיטה המסורתית היא אידוי של בערך שעה בסיר מתאים מעל מים רותחים. אבל אני לא יודע איך היא עובדת, כי מעולם לא היה לי סיר אידוי שכזה, או את הסבלנות הדרושה. ולכן, כשנתקלתי במתכון לבישול אורז דביק במיקרוגל (!!!), הייתי חייב לנסות. למרבה הפלא זה עבד, ולמשך שבוע התרגשתי בטירוף, ובצדק, כי זו דרך ממש זריזה להכין אורז, וזה פתח בפני עולם חדש של ארוחות זריזות שאפשר להכין בבית.

איך עושים את זה?
שמים בקופסה עם מכסה כוס אורז אחת, שופכים מעל כוס ועוד עשירית של מים רותחים, מערבבים, ומכסים, לעשר דקות של השריה. אחר כך למיקרו (עם כיסוי רופף, כדי שהאדים לא יברחו יותר מדי אבל שלא יהיו פיצוצים מיותרים) לשלוש דקות. ואז ערבוב טוב, וחזרה למיקרו לעוד שלוש דקות, וזהו, מוכן. (כמובן ששלוש דקות הוא זמן למיקרו ממוצע, ניסוי וטעייה הוא השיטה הכי טובה כדי להתאים לכל מיקרו). מה שנותר זה לפתוח את המכסה, לתת עוד ערבוב ולפזר קצת כדי שהאורז יתקרר מספיק כדי שאפשר יהיה לאכול אותו בידיים.

בינתיים, בזמן כל ההמתנות האלו, אני מכין בדרך כלל סלט תאילנדי.
לתאילנדים יש מגוון נפלא של סלטים משוגעים ומדהימים. על גדולתו של סלט הפפאיה כתבתי פה כבר כמה פעמים, אבל הוא לא היחיד. המוטיב החוזר הוא בדרך כלל רוטב שמבוסס על רוטב דגים (פיש-סוס באנגלית, או נאם-פלה בתאית), שהוא כמו הסויה של התאילנדים – רוטב שמשמש להכל (מנות קרות, חמות או סתם מונח על השולחן לחיזוק התיבול). מלוח מאוד, ומלא טעם, מהסוג שלחיך המערבי בדרך כלל לוקח זמן להתרגל אליו.
הגרסה שלי להיום? מה שהיה בבית והתאים להגיון הקולינרי (התאילנדי, לצורך העניין).

thai salad
כרוב לבן פרוס דק מאוד, מלפפון פרוס לחצאי טבעות, חזה עוף צלוי שהתקרר קצת ונפרס לרצועות, רצועות בצל דקיקות, עלי סלרי קצוצים, ושברי בוטנים מעל. הרוטב הוא שילוב של רוטב דגים ומיץ לימון עם קצת סוכר חום, עד לבאלאנס של מלוח חמוץ עם קצת מתוק, וצ'ילי יבש (ואפילו עדיף טרי).

לוקח קצת זמן להתרגל לשפה הקולינרית השונה הזו, של דרום מזרח אסיה, עם הטעמים החזקים אבל כל כך שונים מאלו שאנחנו מכירים. הדרך לעשות את זה היא לנסות הרבה בבית ולא להתייאש, כי החך צריך להתרגל וללמוד, ומדי פעם לחפש אוכל תאילנדי אמיתי כדי לוודא שהכיוון הוא נכון.

ועוד המלצה קטנה לפני סיום.
בלוג יחסית חדש שאני מאוד אוהב – "זהששם". ובו יואב כותב בהמון רגישות סיפורים נהדרים, על כאב ויופי ואהבה ועוד הרבה דברים, ומלווה אותם במתכונים מצויינים.
סתם, ככה, שתדעו.

מודעות פרסומת

השארת תגובה

מתויק תחת אסייתי, תרבות

פיליפ, או: שפה משותפת

[זה התחיל בחלק הראשון, המשיך בחלק השני, ו…]

אותו היום שהתחיל בהנגאובר נוראי, עמד להסתיים בארוחה תאית נפלאה, בשוליה של עיירה קטנה וירוקה. כי, בבוקר פיליפ אמר שהוא מאוד נהנה מחברתנו, אבל הוא נאלץ לצאת לעבוד לכמה שעות. בתגובה, לינה ואני החלפנו מבטים מודאגים – זו בבירור הייתה היכרות עם בן אדם שלא רוצים שיעלם כל כך מהר, ואחרי היומיים האחרונים, ממש לא התחשק לנו לחזור למסלול המתוייר והמוכר. פיליפ קלט את המבטים, ובשילוב של מבוכה ושעשוע אמר שהוא ממש לא התכוון לגרש אותנו, ושאם לא אכפת לנו, שנרגיש בבית, והוא יחזור בקרוב. הוא לקח את המפתחות של המונית, אמר שלום ויצא, והשאיר אותנו בביתו כאילו אנחנו מכרים ותיקים, ולא כאילו הכרנו לפני יומיים בערך.
אז את שעות הבוקר המהבילות העברנו ברביצה בערסלים בגינה, מגלגלים בראש את הלילה הקודם, וסתם מדברים על החיים, כמו שלינה ואני התרגלנו לעשות במהלך הטיול יחד. אבל בשלב מסויים, כמו שקורה לי מדי פעם כשאני מוקף באנשים למשך זמן רב מדי, הרגשתי צורך להיות קצת עם עצמי, ויצאתי לטיול רגלי בשכונה. מסתבר שפרברים נראים מאוד דומים בהרבה מקומות בעולם, וכך גם בבנגקוק, אך עם זאת הייתה שם תחושה אחרת. הזוהר האוריינטלי הזה כמו מבצבץ בין הרחובות הרחבים, כמעט בלי שארגיש זאת: מתחמי מסאג' שנראים כמו המספרות בישראל, כלומר, שדרך חלון הראווה הגדול אפשר לראות את כל הנעשה בפנים, וגם, מקדשים מוזהבים, הרבה מקדשים, בכל מקום. ואפילו צמחיית רחוב משרה אווירה שונה, כזו שגם עם כל הגלובליזציה, עדיין נראית יחודית.
ואני משוטט ללא שום מטרה או יעד, נהנה ללכת קצת לאיבוד, מזיע וכמו שוחה באוויר הכבד, ומדי פעם מצלם, כדי שאזכור מה שהיה. ובפינת רחוב אני קולט חבורה של זקנות תאיות, יושבות בשמש הקופחת בבגדים ארוכים, ומקלפות ירקות. חיוך לא נשלט עלה על פני, וזיכה אותי בגל של חיוכים מהחבורה המשועשעת, שהתחילה לדבר איתי בשפה שכמובן לא הבנתי. בהיותי חסר מילים, כיוונתי את המצלמה לכיוונן והרמתי גבה אחת כמבקש אישור לצלם, וקליק. הראיתי להן את התמונה שהרגע צילמתי, וכשאחת מהזקנות הבינה שאני לא ביישן אלא פשוט לא מבין, היא עברה לפנטומימה, ובצורה שהיה קשה שלא להבין שאלה אם אני רוצה לאכול. הנהוני ראש הן ברוב העולם סימן לאישור, ומצאתי את עצמי מובל, כשידי נמשכת בידה, אל מעבר לעיקול הרחוב, שם בפינה נסתרת התגלה שער למקדש בודהיסטי קטן ונסתר, צנוע, וכמעט מצועצע. בכניסה למקדש, שנראה כמו חדרון שהכיל שולחן עם מנחות וכמה פסלים שנראו כאילו יצאו מתוך ספר קומיקס בודהיסטי, ישבו עוד כמה מחברותיה של הזקנה בחצי מעגל. באמצע הייתה מונחת קערה גדולה של אורז, סיר עם תבשיל כלשהו שהפיץ ריח חזק וטוב, וקערת מים שבתוכה מונחים מקלות אכילה מעץ, והנשים שמסביבו אוכלות. הזקנה הושיבה אותי איתם, וללא מילים מצאתי את עצמי אוכל ארוחה מקסימה, מוקף בחבורת נשים שאני לא מכיר כלל וכמעט לא מבין, נהנה מכל ביס, ומשתאה מכוחו המופלא של האוכל בכדי לחבר אנשים. ולאחר חצי שעה הזויה כמעט, הודיתי להם בקידות עמוקות, והמשכתי הלאה.
הוספתי לשוטט בעיר, וכשהרגשתי צורך לחזור, אני לא כל כך יודע איך, אבל הצלחתי למצוא את דרכי לביתו של פיליפ. מרוצה מהשוטטות חלקתי את חוויותי מהיום עם לינה, שעדיין הייתה באותה תנוחה בערסל. ולאחר עוד שעתיים של ספק בטלה מבורכת ספק נמנום מונסוני, ובדיוק כשהגוון הראשון של הכתום התחיל להופיע בשמיים, שמענו את המונית נעצרת בכניסה לבית. פיליפ נכנס במצב רוח אנרגטי, ושאל אם הסתדרנו עם האוכל, ואמר שהוא תכנן לנסוע לבקר את הדוד שלו ואם בא לנו להצטרף אליו. בחיוך גדול ענינו שכן, הסתדרנו, ובטח שנצטרף. אז אחרי תה ירוק של אחרי הצהריים, ואחרי שהשמש נעלמה ואיתה גם ההנגאובר שלי, שוב ישבנו במונית, נוסעים אל מחוץ לעיר.

את שוליה של בנגקוק נמסים לתוך החשכה עוד הספקנו לראות, אבל שאר הדרך עברה בחושך, כך שלא באמת יכולתי לראות את הנוף בנסיעה, אבל באיזשהו שלב הבנייה נהייתה שטוחה ודלילה יותר, ויותר שדות החלו להראות. נסענו מזרחה, ואחרי שעה בערך הגענו לעיירה מנומנמת, ולביתו הצנוע של הדוד של פיליפ. רק בחניה הוא סיפר לנו שהדוד הוא לא קרוב משפחה שלו, אלא הדוד של צ'אד, וכשהוא קלט שאני מנסה לפשפש בזיכרון ולהבין מאיפה השם הזה מוכר לי, הזכיר פיליפ במהירות את החבר שלו מהשנים הצעירות ההן, כשרק הגיע לעיר. מזכיר, משתתק במהרה, וצועד לעבר דלת הכניסה ונוקש עליה, כשאני ולינה מאחוריו, מחליפים מבטים תמוהים שמנסים להבין מה המסתורין שאחז בו פתאום. הדלת נפתחת, ותאילנדי קשיש וחסון פותח לנו את הדלת, עיניו המקומטות מצטעפות מעלה בשמחה כשהוא רואה את פיליפ, ונפערות מעט כשהוא מגלה שני זרים מאחוריו. ההיכרות המילולית הייתה כמעט וחסרת משמעות, כי כבר הספקנו לתרגל את השיחות חסרות השפה המשותפת, כלומר, לתרגל ולהנות מהן אפילו, כי יש משהו שמרחיב את הנפש ביכולת לתקשר עם אנשים שגדלו בסביבה אחרת לגמרי, אבל עם אותן תנועות ידיים ומחוות גופניות שמובנות לכולם. השמות הוצגו אבל קצת קשה לי עם שמות תאים, אז בזכרוני הוא נשאר פשוט, הדוד, (וכך לצערי נשמט גם שמה של העיירה), ומה שכן הבנו במהרה הוא שאשתו של הדוד כבר זמן מה אינה בין החיים, והוא חי לבדו בבית הצנוע עם החצר רחבת הידיים. עוד הבנו שחדוות הבישול לא פסחה גם על הדוד, שמיהר להושיב אותנו בכבוד רב מסביב לשולחן, על כסאות פלסטיק פשוטים, ולהגיש לנו ארוחה נפלאה. סלט רענן עם רצועות דקיקות של כרוב ומלפפון, רצועות חזה עוף ובוטנים מעל, עם ליים ורוטב דגים ופרוסות דקיקות של צ'ילי, היה כל כך טוב עד שהחלטתי לנצל את היותי זר, וללגום בחוסר נימוס את הרוטב שנשאר בתחתית הקערה, רק כדי לראות את החיוך שעל פניו של הדוד מתרחב. ואורז דביק, עם תבשיל קארי כלשהו, ריחני ועמוס בטעמים, עם המון רצועות במבו בתוכו (אותו במבו שהיום מספיקה שאיפה קטנה של הריח שלו כדי להעלות בי את הזכרונות מתאילנד). ישבנו ואכלנו בהנאה בעוד פיליפ והדוד שוקעים לתוך שיחה קולנית ומלאת מחוות ידיים מוגזמות, שנרגעה לרגע רק כשהדוד קם כדי להביא לשולחן פירות חתוכים לקינוח. גם כשיצאנו לינה ואני לחצר להתאוורר קצת, המשיכו שניהם בשיחה הנלהבת, ופתאום, אולי מהאווירה המשפחתית ששרתה שם, שטף אותי גל עמוק של געגוע לארץ. למזלי, לינה הייתה שם כדי שאוכל לשתף, ולמרות שהיינו מלאים לחלוטין, שיחת הגעגוע סבה סביב השאלה החשובה, לאיזה אוכל ישראלי אנחנו הכי מתגעגעים. הדיון (כמובן) גלש במהרה לויכוח המוכר על החומוסייה הכי טובה בארץ, וכמו תמיד, פיליפ ידע לצאת החוצה בדיוק בזמן, כדי להפסיק את הויכוח הכמעט דתי הזה לפני שהוא מתלהט יותר מדי. וכשישבנו שם על הדשא, שואפים את האוויר הדחוס והחם שבחוץ, השיחה שנקטעה כרגע הזכירה לי שפיליפ סיפר לנו לפני כמה ימים (שהרגישו כמו חודש) שהוא עבד פעם בישראל, אז שאלתי אותו. הוא לקח נשימה ארוכה, השתהה לרגע של שקט שנראה ארוך להפליא, והתחיל לספר.

2 תגובות

מתויק תחת אסייתי, טיול, פיליפ