על הסכין

אני עומד עכשיו במטבח, ומתבונן בסכין שלי. אני מרים אותה, מתבונן בלהב המתכת, שכבר אסף עליו כמה שריטות וכתמים. מזיז את הסכין אל מול האור, ורואה אותו מבהיק על הלהב, מבליט את השריטות. מהדק בעדינות את הלהב אל העור, מרגיש את החדות.

ופתאום אני מבין שהגיע הזמן לחתום את הבלוג הזה.

כשאני חושב על זה, רכשתי את הסכין בערך כשפתחתי את הבלוג הזה, קיץ 2010. במונחים של אינטרנט, זה די הרבה זמן. לפעמים כתבתי יותר, או כתבתי פחות. בישלתי יותר, או בישלתי פחות. לפעמים הייתי טבח, לפעמים מטייל, ולפעמים דברים אחרים. חשבתי, למדתי, ניסיתי, צילמתי. קיבלתי תגובות מעניינות, וגם פגשתי כמה אנשים מקסימים לגמרי.
וכתבתי פה מתי שרציתי, על מה שרציתי, ובעיקר איך שרציתי –
וזה היה לי מאוד מאוד כיף, כל הזמן.

אבל עכשיו, הגיעה השעה,
ואני משאיר את "אוכל למחשבה" מאחוריי.
עם כמה כתמים של סלק ושמן זית על הצלחת,
לא יותר.

beet

ומי יודע, אולי עוד נפגש בהמשך…

6 תגובות

מתויק תחת אישי

דברים שלמדתי מטיול באסיה

הגיע הזמן לסכם טיול נפלא באסיה, וכשחשבתי על זה, גיליתי שאין לי יותר מדי מסקנות משנות-השקפה.
אבל ישנם כמה דברים מעניינים ששמתי לב אליהם עם החזרה לארץ. למשל…

שמתי לב שקצב האכילה שלי הואץ פלאים ברגע שחזרתי לארץ, בעיקר כי שלושה חודשים עם צ'ופסטיקס ביד הרגילו אותי לאכול בביסים קטנים ולקחת יותר אוויר בין לבין, מה שקצת יותר קשה לעשות כשיש לי ביד פיתה שמתפקעת משווארמה וסלטים ועומדת להתפרק בעוד רגע.

שמתי לב שבלי להתכוון, ועם לאכול המון כל הזמן ומכל הסוגים, עדיין השארתי כמה קילוגרמים במזרח. גם פה הסיבות מעניינות למדי: הייתי פעיל רוב הזמן והלכתי המון (מה שלא קורה כשעובדים מול מחשב, נניח), אכלתי ארוחות מסודרות ובעיקר כשהייתי רעב (אותה הערה), כמעט ולא אכלתי לחם או חיטה, ובכלל לא אכלתי חלב (אבל אני לא באמת יודע עם שני האחרונים באמת משפיעים), וגם כמעט ולא אכלתי מתוקים (כי באסיה הם פשוט לא חלק מהארוחה).

שמתי לב שבאופן כללי, התזונה כולה שונה מאוד באסיה, ומאוזנת בצורה אחרת. ושמתי לב גם שברוב המדינות האסייתיות, בשר מן החי מהווה חלק מרכזי וטבעי מהתפריט ומהמסורת, בעוד אצלנו במערב הוא כבר מזמן לא מובן מעליו ונתון לדיון סוער, ומה זה אומר על השוני בין התרבויות.

וגם שמתי לב (למרות שזה כבר היה ברור לפני כן) שהצירוף "אוכל אסייתי" אוצר בתוכו אוסף שלם של מטבחים, שיכולים להיות שונים לחלוטין אחד מהשני, במרכיבים, בטכניקות, במנהגים, ובעיקר בטעמים.
וגם גיליתי שאהבתי לאוכל אסייתי על גווניו השונים לא דועכת אלא רק מתעצמת גם כשאני מוקף בו מכל עבר. כמובן שגם היו כמה וכמה פעמים שבהן כל מה שרציתי זה אוכל מערבי מוכר ואהוב, אבל שוב, הטיול הזה גרם לי לגלות ולאהוב אוכל אסייתי על גווניו אפילו יותר.

אבל עם כל אלו, לא חזרתי עם איזו מסקנה חותכת. השפה הקולינרית האסייתית שונה לגמרי מזו המערבית, ועם כל אהבתי, לא אתחיל לאכול אוכל אסייתי כל היום (למרות שזה רעיון לא רע בכלל). כי יש סיבות לכך שבארץ אנחנו אוכלים בעיקר אוכל ישראלי, שאותו אני אוהב עד מאוד: כמו בכל מקום בעולם, האוכל כנראה מתאים לאקלים, לחקלאות, ולחומרי הגלם המקומיים. אבל בסופו של דבר אוכל הוא בעיקר עניין של תרבות, תרבות שהתפתחה בתנאים מסויים ולאורך שנים רבות, ומכיוון שהתרבות במערב מבוססת על קודים אחרים לגמרי, כך גם האוכל. בישראל למשל, אנחנו אוכלים הרבה ירקות, הרבה לחם, הרבה עוף, הרבה מתוק, והרבה באופן כללי. בגלל שזו הגיאוגרפיה (וההיסטוריה) שלנו, אבל בעיקר כי זו התרבות שלנו. אנחנו אוכלים מהר כי אנחנו עם לחוץ וכי את הפיתה עם השווארמה הרבה יותר קל לאכול בביסים גדולים, אנחנו אוכלים הרבה כי הנה עוד רגע הגרמנים באים, ואנחנו אוכלים בסכין ומזלג כי לאכול שניצל עם אורז פרסי בצ'ופסטיקס זה לא רעיון מוצלח.

אז כמו כל טיול, הוא כנראה לא ישנה לי את החיים, אבל הוא כן נותן לי עוד נקודת מבט עליהם, וכן, אני מקווה, הוא יגרום לי לזוז צעד אחד הצידה. למשל, לאכול ולבשל יותר אוכל אסייתי (כי זה פשוט טעים לי). להמשיך לאכול יותר לאט. ובארוחות יותר מסודרות. ולאכול פחות סוכר. ויותר אורז. זה נשמע כמו הבטחות לשנה החדשה, וזה קצת ככה, אבל לא רק, כי אלו דברים שיושבים אצלי בראש כבר הרבה זמן. ושלושה חודשים שבהם הזדמן לי לחשוב איך זה גורם לי להרגיש בהחלט הוכתרו כהצלחה.
ובסופו של דבר, קלישאת ניו-אייג' שכמוני, אני חושב שכל החוכמה היא גם לקחת קצת מכל מה שנקרה בדרך, אבל בעיקר להנות ממנה.
ולשמחתי הרבה, בחודשים האחרונים, הדרך הייתה פשוט נפלאה.

השארת תגובה

מתויק תחת טיול, תרבות

בורמה, חלק ב׳: אוכל כפרי, והדרך

בורמה הקסימה אותי לחלוטין, ואני חושב שזה ברור מהפוסט הקודם. חלק גדול מהקסם הזה נובע מתחושה של טיול בעולם שבו הזמן קצת עצר מלכת, עולם שבו אנשים חיים בקהילות קטנות ומחייכים אחד לשני, עולם שבו אף אחד לא ממהר לשום מקום. מלבד כמה ערים גדולות, הרוב המוחלט של שישים מיליון הבורמזים חי בעיירות ובכפרים שפרושים על פני שטח עצום ומגוון, ומנקודת מבטי של המטייל הסקרן, זה כיף גדול. כי הבידוד רב השנים מהעולם עוד לא הביא את הציניות אל העם הבורמזי, ולכן האנשים נחמדים ופתוחים לגמרי, מה שהופך את הטיול לחוויה אחרת לחלוטין.

hand
(שאלוסט בחיתוך מסורתי)

יש לציין שגם מחוץ לכפרים, האווירה לא מזכירה כלל מרקם עירוני. למשל במולאמיין, עיר בת חצי מיליון תושבים (בלבד) ששהיא גם העיר השלישית בגודלה במדינה, התחושה היא של ביקור בכמה כפרים שמחוברים יחדיו, שלא ברור מתי הם מתחילים ומתי הם נגמרים. או בסי-פו, עיירה שפרושה לרוחב נוף נפלא, נטולת בניינים ומלאת אופי. שם, למשל, הלכנו חבורה של מטיילים לטיול קליל בכפרים שמסביב, כשהמטרה הרשמית הייתה למצוא איזה מפל, אבל מה שבאמת רצינו היה לראות דברים מעניינים ולדבר. ובדרך נתקלנו ב"מפעל" לאטריות, שהוא בעצם סככה רחבה שבה מייצרים אטריות בעבודת יד, אחת אחת.

noodles-factory

נכנסו, מבט, חיוך, ומיד הוזמנו פנימה בצחקוקים, ומיד אחר כך כבר מצאתי את עצמי יושב ליד שולחן העץ ומקפל אטריות בעצמי למשך כמה דקות.
ואלו אותן האטריות שמגיעות אחר כך לשולחן, במקום שמגיש רק את האטריות האלו שמרגישות קצת וייטנאמיות, עם מרק צלול ורוטב חריף ובצל ירוק וליים ליד, לתוספת:

shan-noodles

או בארוחת ערב של אוכל נחמד (בכל זאת, בורמה), ומטיילים שמחים.

meal

וגם היו טרקים – שהם כיאה לדרום-מזרח אסיה, פשוט טיול בנוף יפה ורגוע, עם מדריך מקומי שבערך דובר אנגלית, ומוביל חבורה של תרמילאים סקרנים בין כפרים, שבחלקם אוכלים ובחלקם ישנים.

landscape

התחושה היא באמת של חזרה אחורה בזמן, כשלמשל האיכר חורש באמצעות שור, או נשים שסוחבות מים לאורך עשרות קילומטרים. והנופים יפים ומגוונים ולעתים משתנים בזריזות רבה לאורך השעות של הטיול הרגלי, ופעמים רבות גם התרבות המקומית משתנה איתן. כלומר, יכולים להיות שני כפרים במרחק חצי שעת הליכה אחד מהשני, כשבכל אחד דוברים שפה אחרת (!) והלבוש והמנהגים שונים לחלוטין. ובהקשר הזה, הגיע הזמן לדבר על האוכל. כי כמו שאפשר להבין, גם האוכל משתנה מאזור לאזור, ולפעמים גם מכפר לכפר. לפיכך קשה כמובן להכליל, ואני רק יכול להביא את החוויה האישית שלי לפה.

אז אוכל בכפרים, כאלו שהמסלול מוביל אליהם.
ואין כמו להגיע למקום אחרי כמה שעות של הליכה בחום, ולגלות ארוחה שמחכה על השולחן:

village-meal

ויושבים ומדברים, וג'וג'ו המדריך המשעשע מחלק לכולם יין אורז חזק, שאותו הוא אוהב לכנות בחיוך "התרופה הסודית שלי".

rice-wine

הטרק הזה היה בצפון המדינה, באזור שקרוב מאוד לגבול הסיני. ולכן חוץ מיין האורז, האלכוהול הנפוץ היה בירת "דאלי" הסינית (שמי שטייל בסין קרוב לוודאי מכיר). הפחד והשנאה באזור לסינים עצומים, ורק מדגימים את ההשפעה האדירה שיש לסין על כל שכנותיה. למעשה, אפשר להרגיש את ההשפעה והעוצמה הזאת לאורך כל הטיול שלי, ביפן ובוייטנאם ובבורמה, דרך מדינות שונות כל כך ורחוקות מאוד, שזה מאוד מעניין, אבל קצת סוטה מהנושא.

אז האוכל כפרי כמעט תמיד יהיה מבוסס על המון ירקות, ובמקרה של אסיה גם על אורז:

meal-close

עשבים ירוקים שאיני יודע את שמם אבל מזכירים מנגולד וגרגרי נחלים למיניהם, דלעות ודלועיים כאלה ואחרים, ירקות שורש, ג'ינג'ר, פלפלים, ועוד ועוד.

ואפשר להמשיך בטיול, ולעבור ליד תירסים שמתייבשים בשמש החזקה,

corn

או ליד הר של צ'ילי מיובש,

chili

או ליד חנויות קטנות בכפר, שמוכרות אוכל ושתייה וכל מיני חטיפים מקומיים.

chips

ואני חושב שזה הדברים הקטנים האלו, כמו שקית צ'יפס עם כיתוב "Specially prepared for people of all religions", שהופכות את בורמה למקום שכל כך נהניתי לטייל בו.

אז זה מה שהיה לי לספר על האוכל הבורמזי. כפי שאני מקווה שאפשר להבין, הטיול בבורמה היה עבורי חוויה נפלאה ומרתקת, והאוכל דווקא לא היה הצד החזק בטיול הזה, וזה בסדר. כי אין ספק שמה שבאמת חשוב זאת הדרך, שיכולה לספק כל כך הרבה רגעים של הנאה, ויופי מעולם אחר.

והמסע שלי מגיע לסופו, ובפעם הבאה סיכום,
אז בינתיים עוד תמונה אחת,
של שדות אורז ירוקים שיהיו שם תמיד.

rice-field

3 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות

בורמה, חלק א׳: הרפתקאות ואוכל בורמזי

בורמה. חודש שכולו חוויה מדהימה, מרתקת, רגועה, מעניינת, מפתיעה ומשחררת. מאותן חוויות שקשה להעביר במילים, ובהחלט ניסיתי לעשות זאת בבלוג המקביל: בחלק הראשון, השני והשלישי. אבל בכל זאת, הקדמה קצרה…

landscape

בורמה, שנקראת היום מיאנמר אבל לא אכנס לזה עכשיו, היא מדינה גדולה ששוכנת בין תאילנד להודו – ותרבותית מרגישה איפשהו ביניהן, אבל שונה לגמרי (כשסין כהרגלה מאיימת בהשפעתה הדורסנית מהגבול הצפוני). הנוף מגוון מאוד, ממרגלות ההימלאיה שבצפון, דרך האזורים שמזכירים את צפון תאילנד או לאוס במזרח, שפלה חמה במרכז, ורצועת חוף ארוכה מאוד. התרבות מגוונת אף היא, בהיות בורמה מחולקת לתת-מדינות ולמחוזות בעיקר על פי שייכות אתנית, כשהבורמזים מהווים את הרוב במדינה. מבחינה פוליטית, במדינה שורר מצב בעייתי וקשה שבודד אותה מהעולם החיצון לאורך עשורים רבים של שלטון צבאי, ורק בשנים האחרונות מתחילה בורמה לפתוח את עצמה לעולם. כתוצאה מכך בבורמה הכל מרגיש עדיין לא מתוייר עד מאוד, שזה נפלא למי שהתרבות המקומית מעניינת אותו, כשלכולם תחושה שעוד כמה שנים התיירים יגיעו – אז עכשיו זה כנראה היה הזמן המושלם בשבילי להגיע לשם. ומכיוון שהרוב לא תיירותי בעליל, הפתיחות והנחמדות של המקומיים היא יוצאת דופן, ברמה שלא יצא לי לראות עוד בשום מקום בעולם. ועוד יתרון בולט הוא שהטבע הבורמזי עוד לא הספיק להתמסחר לטובת התיירים, והנופים המהממים של בורמה נפרשים במלוא הדרם, ירוקים ובוהקים, ומשובצים באינסוף מקדשים מוזהבים.

הטיול שלי שם היה מדהים מסיבות רבות. תחושת החופש, המקומיים הנחמדים, התרבות המעניינת, התרמילאים המוצלחים, וגם ההפתעות הרבות שהטיול הזה זימן לי. אבל לעומת כל התחושות הנפלאות האלו, האוכל היה, לצערי הרב, האכזבה הגדולה של הטיול. אני שוב אתחיל בדיסקליימר שאומר שבורמה היא מדינה ענקית ומגוונת, ושטיול טעימות של חודש הוא לא מייצג. אבל בחודש הזה, מגוון הארוחות שאכלתי נע בדרך כלל בין בינוני לגרוע, כשפה ושם יצא לי לטעום כמה דברים מוצלחים.

אז מה אוכלים בבורמה?
התשובה הקצרה והשטחית שאני יכול לתת היא: בדרך כלל, אורז עם קארי כלשהו שמבוסס על בשר או דגים.
התשובה הארוכה: תמונות, סיפורים והסברים. הנה זה מגיע.

אתחיל מההתחלה.

noodles

זאת הארוחה הראשונה שאכלתי בבורמה, במסעדה מקומית הומה בינגון הבירה. אטריות ביצים עם ירקות ועוף. שומני ולא טעים במיוחד. אבל התרגשות של הרפתקאות חדשות, בירה טעימה וכמובן זולה, וחברה מוצלחת מאוד, הפכו את הארוחה הזו לכיפית במיוחד. אותן סיבות יהפכו את רוב הארוחות שאכלתי בבורמה למהנות במיוחד, על אף האוכל המאכזב, וזה כנראה מה שחשוב.

simple-curry

וזאת הארוחה השנייה שאכלתי בבורמה, והיא כבר מייצגת למדי. מסעדת רחוב, שולחן פלסטיק, קארי שומני, אורז לבן וחסר טעם, ובמקרה הטוב כמה ירקות בצד.
יש לציין שגם בבורמה אכלתי רק אוכל מקומי. בעניין הזה, בבורמה אין יותר מדי ברירה, כי היו מקומות ששהיתי בהם כמה ימים טובים וגם אם רציתי לא יכולתי למצוא אוכל מערבי. לעתים האוכל היחיד שאינו בורמזי היה הודי או סיני, שהיו בדרך כלל מוצלחים יותר.

וזה המקום להערה טיולית: יש טרנד ניכר של טיולים מאורגנים לבורמה, בדרך כלל לקהל היותר מבוגר. בטיולים כאלו ישנים במלונות (כנראה מוצלחים), אוכלים שם אוכל מערבי, ומגיעים לאותם שני מקומות תיירותיים, שבהחלט שווים את הביקור – בגאן עיר המקדשים המהממת, אגם אינלה היפה, וגם מבקרים בערים מנדליי וינגון הבירה. הטיול שלי (או הטיול התרמילאי בכלל) בבורמה עבר גם במקומות האלה, אבל חלק גדול ממנו היה מחוצה לו, וזוהי הפרספקטיבה של החוויות שלי, הקולינריות ובכלל.
ואחרי שכתבתי את זה, הנה:

sunrise

רגע הקסם הזה הוא דווקא מבגאן התיירותית מאוד, בזריחה, כשעשרות כדורים פורחים מרחפים מעל מאות או אלפי המקדשים שפרושים עד האופק.

אבל לעניינו.

bus-station

התחנה המרכזית בינגון, שעת בוקר, קארי ואורז לארוחת בוקר. מה שאני אוהב במיוחד בתמונה זה את תמהיל האנשים, שכולל גם נזירים בודהיסטים בדרכם לאנשהו. גם אני ישבתי על כסאות הפלסטיק ואכלתי, ממשיך עם האג'נדה שאומרת שאני אוכל את כל מה שהמקומיים אוכלים. העניין הוא שבניגוד למדינות אחרות באסיה, אוכל הרחוב בבורמה תמיד עשה עליי רושם של אוכל לא הגייני במיוחד, משהו שקשה להסביר אבל קל לחוש בו מקרוב. אבל כאמור, אני לא חושב על זה ואוכל כמעט הכל. במקרה הגרוע, רוב קלקולי הקיבה יכולים להיפתר בעזרת תרופת הפלא, שני מרכיבים שאפשר למצוא בקלות בכל מדינת עולם שלישי שמכבדת את עצמה:

bananas-cola

כן, מה לעשות, גם זה חלק מהטיול.
אבל אני שוב קצת סוטה מהנושא.

ובכן, קארי בורמזי.

many-curries

זה בהחלט האוכל הנפוץ בבורמה, מגוון של סירים עם קארי, שנמצאים ברוב המסעדות המקומיות ומסעדות הרחוב. הקארי מכוסה בשכבה של שומן, שנועדה בעיקר להגנה מפני חיידקים (ולא תמיד אמורה להיאכל), ומתובל באגרסיביות שבעיניי הייתה לא אלגנטית בעליל. והוא תמיד נראה כאילו הוא עומד שם כבר שעות ארוכות.

אבל מספיק עם הנימה המאוכזבת, כי כמובן שיש גם דברים חיוביים.

tea-leaf-salad

הסלט הזה הוא הסלט הנפוץ במדינה, סלט תה ירוק. כרוב, עגבניות, פול מיובש ובוטנים, ועלי תה ירוק. במקרה הזה מדובר בעלי תה ירוק שלאחר קטיפתם מותססים בחביות, ונותנים לסלט טעם אינטנסיבי במיוחד, וטעים.

dock-food

גם פה סלט תה ירוק על השולחן, עם אורז לבן, שיפודי במיה, שיפודי עוף, וגם סלט אבוקדו טעים. רחבה עצומה על גדת הנהר עם שולחנות וכסאות פלסטיק, רק מקומיים (כי תיירים כמעט ואין), חברה טובה, ובירה זולה.

dock-beer

כלומר, הרבה בירה זולה. ומה שאני הכי אוהב בתמונות של בירה, שלפי הטשטוש שלהן, אפשר לראות בדיוק כמה בירה אני שתיתי.

ואיך אפשר בלי קצת מתוק?

fries-sweets

מעבר לקארי, גם סקציית האוכל המטוגן תופסת מקום של כבוד במטבח הבורמזי, עם בצקים או סמוסות למיניהן. במקרה הזה מדובר דווקא במאפים מתוקים מטוגנים, שמוגשים בשקית ניילון עם הרבה סוכר וטעימים מאוד.

rice-sweets

וזה דוכן נהדר בשוק המקומי, של עוגות אורז בחלב קוקוס ומיני מתוקים מבצק אורז. טעימים מאוד, ונפלאים בתור ארוחת בוקר שהייתי שמח לאכול גם היום.

אז בפוסט הבא, על האזורים היותר כפריים ועל האוכל שמחכה שם.

ובינתיים, אסיים עם נוף,

sunset

כי שקיעות מהממות היו בבורמה, בלי שום ספק.

2 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות

בית תאילנדי

בנגקוק כיום היא כנראה הצומת המרכזית ביותר בדרום-מזרח אסיה, וכשכזאת, מצאתי את עצמי מגיע לשם פעמיים בטיול הזה – בפעם הראשונה לשלושה ימים כדי לארגן ויזה לבורמה, ובפעם השנייה ליום וחצי אחרונים לפני הטיסה הביתה. בכל הימים האלו, את רוב הזמן ביליתי באכילה בלתי פוסקת, של אוכל אדיר שאני אוהב כל כך. האמת היא שאחרי כמעט חודשיים של טיול ביפן ובוייטנאם, שהאוכל שלהן הפתיע אותי וסחרר אותי עד בלי די, כמעט שכחתי כמה אני אוהב אוכל תאילנדי. אבל השעה הראשונה בעיר הזכירה לי את זה, בקלות רבה מאוד. משדה התעופה לקחתי מונית לאזור הקאו-סאן, אזור התרמילאים המפוקפק שממנו כמעט ולא יצאתי בימים האלו. אז כן, הרגשתי די עצלן על כך שכמעט ולא יצאתי מהשכונה הזו הידועה לשמצה, אבל זה לא היה הביקור הראשון שלי בתאילנד, אז הרשיתי לעצמי להתעצל (בפעם הקודמת הבלוג עוד לא היה קיים, ולכן לצערי חלק ניכר מחוויות האוכל המצויינות הלכו לאיבוד). וחוץ מזה, כל מה שרציתי היה קצת לנוח ולאכול, והריכוז המרשים של דוכני האוכל הרחוב (והבירה) סיפק לי ולכשרון האכילה שלי הרבה תעסוקה בימים האלה, ויכולתי גם בקלות להמשיך ולבלות שם עוד כמה ימים באותו הפורמט.

בכל מקרה, מונית משדה התעופה, שם את התיק בהוסטל, והולך לקיים את מה שהבטחתי לעצמי – להתחיל את הביקור עם סלט פפאיה ירוקה האהוב עליי עד מאוד. יוצא אל הרחוב, אינספור דוכנים בשמש הלוהטת של הצהריים, ואני מחפש איזה גברת עם מכתש ועלי ופפאיות ירוקות.

papaya-salad

בבת אחת חוזרים אליי כל הטעמים הנפלאים מהביקור הקודם, הפה שלי בוער קודם כל מהחריף, אבל רגע אחר כך מאושר מהשילוב המושלם כל כך של מלוח מתוק וחמוץ. והתיאבון שלי נפתח, ואני ממשיך לשוטט ולאכול בדוכנים שבאזור: שיפודי חזיר במרינדה נהדרת מגריל שעל הרחוב, נתחי דג עם פלפל שחור, מורנינג-גלורי מוקפץ עם שרימפס ברוטב צדפות, כשבכל מקום אני דוחה בנימוס את האורז הלבן שמוצע לי, כדי להשאיר מקום לעוד אוכל.

shrimps

כמה מילים על האוכל התאילנדי, שדווקא בארץ מוכר בהרבה ביחס למטבחים אסייתים אחרים (כן, אני יודע, צריך לכתוב "תאי" ולא "תאילנדי", אבל זה יותר זורם לי כך). קודם כל, האכילה בחוץ היא חלק מרכזי בתרבות התאילנדית. שמעתי סיפורים (שאיני בטוח בנכונותם) על כך שבבתים רבים בתאילנד אין בכלל מטבח, ולפי כמות אוכל הרחוב האינסופית ומחירו הנמוך עד מאוד, זה נשמע הגיוני. מחיר נמוך? אפילו במרכזים תיירותיים, אוכל מעולה בדוכנים או מסעדות שעל הרחוב (כאלו עם כסאות ושולחנות מפלסטיק) יעלה כמה שקלים למנה. סלט פפאיה – שלושה שקלים. קארי צהוב עם אורז – חמישה שקלים. שייק ענק של מנגו – שלושה שקלים. עם מחירים כאלה, לא פלא שקשה להפסיק לאכול.

tom-yam
(כל האוכל המצויין והשתייה שבתמונה בפחות מעשרים וחמישה שקלים. יאם. פירוט בהמשך.)

אבל אני סוטה מהנושא. האוכל התאילנדי מבוסס בעיקר על הרבה פירות-ים וחזיר, הרבה ירקות, ואת מקום הפחמימות תופסים כמעט תמיד האורז הלבן או אטריות האורז. הכל טרי מאוד, הירקות מגוונים למדי ודי שונים מאלו המערביים, התיבול אגרסיבי מאוד ונוכח מאוד, והבישול נוטה להיות זריז מאוד. והמטבח התאילנדי הוא בהחלט אזורי – האוכל בצפון שונה מזה הדרומי ששונה מהאוכל בבנגקוק, וכמות המנות היא אינסופית. לכן אני לא מתכוון לכתוב פה הרבה על תאילנד, אלא לתת טעימה קטנה שמייצגת את הימים המועטים שביליתי בבנגקוק בטיול הנוכחי. את ההסברים המפורטים על האוכל התאי אשאיר למומחים גדולים ממני.

אז מה עוד אכלתי?
בתמונה שלמעלה, מרק טום יאם חמוץ-מתוק עם הרבה שרימפס טריים (פירות הים פשוט מבהיקים בדוכנים!), מנת חזיר מטוגן, וגם לארב-גאי שהוא סלט חזיר או עוף טחון. מרק קארי אדום עם בקר, מרק קארי ירוק נפלא עם חצילים ושעועית ועוף, מרק קארי צהוב. שיפודי בטן חזיר, שיפודי כבד עוף, שיפודי פטריות עם סינטה. פאק-בונג (שמזכיר מנגולד) מוקפץ ברוטב צדפות, רצועות בקר עם ירקות ירוקים, ואת הסלט המאוד הארד-קור הבא:

weird-salad

אני מניח שהיה בפנים חזיר קצוץ נא, חזיר קצוץ מבושל, עור של חזיר, אורז פריך, ג'ינג'ר, שאלוטס, בצל ירוק, והכל על מצע של כרוב. אני גם מודה שלא הצלחתי באמת לאכול את זה, אבל הייתי חייב לנסות.

(הערה: אני אוכל הכל, אבל אני ממש לא "קרניבור דתי". פשוט, הבשר הוא מרכיב מרכזי מאוד אצל התאילנדים, והרבה מהמנות מבוססות עליו. צמחוניים יכולים להסתדר בתאילנד, אבל זאת משימה לא פשוטה.)

אז אני אוכל, ונח קצת, אוכל, ונוסע לשגרירות לארגן ויזה לבורמה, ואוכל שוב, ונח שוב.
ובערב אוכל ובירה זולה ולא רעה בכלל, והמון התרחשות ברחוב, ואי אפשר שלא לשלם את מס התיירות המפורסם כל כך, הבננה לוטי, שהולכת מצויין עם הבירה:

banana-loti-beer

ועוד קינוח נהדר שלא נתקלתי בו בביקורי הקודם, גלידה מצויינת מחלב קוקוס, עם שבבי קוקוס טריים ומלמעלה קצת בוטנים:

coco-ice-cream

ובכלל לא דיברתי על הפירות המעולים שנמצאים בכל מקום (אולי כי אני פחות בנאדם של אוכל מתוק), אז שייקים אבטיח מצויין, ולידו אחד הקינוחים הגאוניים ביותר ביקום:

mango

סטיקי-רייס עם מנגו מושלם, כשמעל נמזג רוטב קוקוס לבן סמיך וטיפה מלוח, שמרים את המתיקות של המנגו הנפלא לגבהים חדשים.

וזהו, נגמרו לי המילים.

אז נתראה בחלק הבא – בורמה!

השארת תגובה

מתויק תחת טיול, תרבות

וייטנאם, חלק ד': אוכל שמח

וייטנאם היא ארץ גדולה עם מטבח מגוון ורחב, ולכן חודש הטעימות שערכתי שם, הינו כמובן מקרי למדי ולא בהכרח מייצג. אבל עם זאת אני בוחר לסיים את סדרת הפוסטים הזאת עם המנות שהכי אהבתי (שחלק מהן כבר הופיעו פה), ואחריהן סיכום קצר.
זה הולך כך.

soup

על מרק הפו אדלג באלגנטיות, כי כבר כתבתי עליו הרבה. אז בקיצור, ציר צלול של בקר/חזיר/עוף וירקות עם ריחות משגעים של תבלינים, אטריות אורז, נתחי בשר דקים, הר של עשבים, וצ'ילי וליים ליד. הטובים באמת הם תענוג נדיר.

bun-cha

דומה לפו אבל שונה, הבון-צ'ה (Bún Chả), מאכל שאופייני להאנוי, כנראה המנה שהכי אהבתי בוייטנאם. קערה קטנה עם קבבוני חזיר צלויים ששוחים במרק שהוא איזון מושלם של מתקתק, מלוח וחמוץ (וכנראה מבוסס על סוכר, רוטב דגים וחומץ), ומעליהם גם צנון וגזר מוחמצים. ליד צלחת עם אטריות אורז דקיקות שטובלים במרק ואוכלים, וכמובן ערימה של עלים ירוקים גם כן. תענוג שאני לא יכול להעביר במילים.

pork-with-rice paper

מנה שאופיינית לעיר הוי-אן שבמרכז וייטנאם וגם אותה כבר תיארתי, אז שוב ובזריזות: חזיר צלוי, מלפפונים והר של עשבים, חביתת אורז, חמוצים. מגלגלים הכל בנייר אורז, טובלים ברוטב בוטנים מתקתק ואדיר, ואוכלים, ואז עוד ועוד ועוד. לא ברור לי איך זה עוד לא הפך ללהיט בעולם.

rice-pancakes

עוד מנה שאופיינית להוי-אן, חביתיות פריכות מחלב אורז שמיטגנות ברגע ההזמנה, עם שרימפס קטנים וחזיר, עליהם מניחים נבטים וחסה, מקפלים לשניים, טובלים ברוטב דגים עם שום וצ'ילי, אוכלים מקראנץ' ונימוחות והמון המון טעם באותו הביס.

cao-lao

אטריות הקאו-לאו (Cao lầu) הגמישות והמצויינות, מוגשות כסוג של סלט עם נתחי חזיר צלויים, נבטים, וחסה, ברוטב שמורכב מציר חזיר ותבלינים, כשמעל הכל מעין קרוטונים שעשויים מקמח אורז מטוגן. טעים מאוד מאוד.

fruits

ולקינוח, שמוגש במגוון פינות רחוב: מקבלים קערת פירות מעולים וחתוכים, ומעליהם חלב מרוכז וקרם קוקוס, וליד קערה עם קרח כתוש. מוסיפים את הקרח לקערה ומתחילים לערבב למחוץ ולאכול, ובסוף נשאר בתחתית הקערה רוטב מרוכז ומתוק בטעם של כל הפירות ביחד, שהוא אחד הדברים המתוקים הכי כיפיים שיצא לי לאכול בחיים.

אז וייטנאם, סיכום.
הטיול עצמו היה נחמד למדי (וכבר סיכמתי אותו בבלוג המקביל), אבל האוכל, האוכל – איזו הפתעה נעימה, ואיזה תענוג גדול. בניגוד ליפן, אכלתי בוייטנאם גם לא מעט ארוחות בינוניות, אבל עדיין – רוב האוכל שאכלתי סחרר אותי לגמרי, ובהחלט נחרט בזיכרון. אוכל נפלא בטעמים, מדוייק במרקמים, ובעיקר, כיף גדול. ועכשיו גם אני מבין למה כל העולם כל כך אוהב אוכל וייטנאמי.

(בהמשך – קפיצה קטנה לבנגקוק, ואז בורמה.)

השארת תגובה

מתויק תחת טיול, תרבות

וייטנאם, חלק ג': אוכל רחוב, בירה, וחיי כפר

כבר הספקתי לספר על וייטנאם וגם על האוכל שלה, ועכשיו אפשר לספר על הטיול בוייטנאם, או לפחות על הצד הקולינרי שלו.
על הטעם המסחרר והטריות והרעננות כבר כתבתי – אז מה אם אגיד שכל האוכל הוייטנאמי זול בצורה מפחידה?
קודם כל, נתחיל בעובדה שכמעט כל המקומות שאכלתי בהם היו מסעדות פשוטות לגמרי, כאלו שהמקומיים אוכלים בהם, או מקסימום, התרמילאים שבאזור. האוכל שם כל כך מוצלח, שאפילו לא הרגשתי צורך לנסות מקומות "יוקרתיים" יותר (למעשה זה קרה פעם אחת, ולא עשה עליי רושם מיוחד). בתחילת הטיול בוייטנאם הייתי כל כך מסוחרר מהאוכל (הקליל), שאכלתי המון, ארבע ארוחות ביום, ופשוט לא "הצלחתי" לשלם על אף ארוחה יותר משניים וחצי דולר! (למעשה, הארוחה הראשונה ששברה את חוקי הפורמט הזה הגיעה לאחר קצת יותר משבוע, וגם זאת מכיוון שהזמנתי אוכל לפחות לבנאדם וחצי). למשל, אפילו במסעדה הזו שעל אף היותה יותר מכוונת לתיירים, כל האוכל שעל השולחן, כולל הבירות, בתשעה דולר (שהם קצת יותר משלושים ש"ח):

friends-table

ולמי שלא מאמין, הנה התפריט (המפואר במונחים של וייטנאם, וכששער המטבע היה 21,000 דונג לדולר):

menu

אם אני גם יכול לספר שאכלתי במקום הזה את אחת המנות היותר מוצלחות שיצא לי לטעום בוייטנאם (אותו סלט אטריות אורז ירקות וטופו מטוגן מהפוסט הקודם), פלא שכולם נראים כל כך מאושרים?

בקיצור, זול בטירוף, ובמקומות קצת פחות תיירותיים או מרכזיים ו/או במקומות שהם יותר דוכנים ברחוב ממסעדות, המחירים יכולים גם לרדת לכיוון השניים-שלושה שקלים לקערת מרק בשר פנטסטית. לנו זה נשמע משוגע, אבל כשחושבים על כך שהמשכורת הממוצעת בוייטנאם היא בסביבות ה-150 דולר לחודש, זה כבר יותר הגיוני (גם אם קצת מבאס).

red-soup
(קערת מרק בשר פנטסטית שבמרכזה בערך 200 גרם של נתח חזיר בבישול ארוך, בדולר וחצי)

אוקיי, הבנתם שהאוכל זול (וטעים), מה עם הבירה? ובכן, וייטנאם מחזיקה בתואר המדינה עם הבירה הכי זולה שאני נתקלתי בה (וכבר ביקרתי בלא-מעט מדינות עולם שלישי). בקבוק גדול (630 מ"ל כנהוג בדרום-מזרח אסיה) של בירה סבירה יעלה בערך דולר בחנות, אבל גם לא הרבה יותר במקומות שבאים לשם כדי לשתות:

street-beer
(רחוב התיירים המרכזי בסייגון)

אבל זה עוד כלום. בויינטאם נפוץ מאוד ה"ביה-הוי" – שהיא בעצם בירה טרייה שמכינים במקום (או באזור, ואז כל פאב/מסעדה "מבקבקים" בעצמם). אפשר לראות הרבה פעמים דוכנים של בירה כזו ברחוב, כשהמקומיים יושבים על ספסלי פלסטיק ולוגמים. אבל גם במסעדות (כשהמחיר משתנה מאזור לאזור) נפוץ מאוד למצוא את הבירה הטרייה שלהם במחירי רצפה, כשלמשל בעיר הוי-אן התמחור הנפוץ היה 3000 דונג, שזה פחות מחצי שקל לכוס (!!!), וזה לפעמים יותר זול ממים. בערב אחד ישבנו חבורה של תרמילאים מכל העולם במסעדה, מוקפים בהרבה כוסות ריקות של בירה בשקל, וניסינו לחשב כמה כוסות כאלה יכולנו לקנות במחיר של כוס בירה אחת במסעדה בבית. לסקרנים, הנורווגית ניצחה, עם מספר שעמד על חמישים ומשהו, אם אני זוכר נכון. בכל מקרה, זה מסביר למה הקיבולת שלי לבירה השתפרה פלאים בוייטנאם, וגם מסביר למה חלק גדול (מדי, לטעמי) מהתרמילאות בוייטנאם סובבת סביב שתיה חוף ומסיבות.
הטעם של הבירה, אגב, סביר, לא יותר, בירות לאגר בהירות (שוב, כמקובל בדרום-מזרח אסיה) ושטוחות בטעמן. אבל בוא נהיה כנים – אחרי כמה כוסות של בירה ועם אנשים נחמדים מסביב, כבר הרבה פחות אכפת מהטעם.

huda-beer
(לסיום החלק על הבירה, הבירה עם התווית הכי יפה שיצא לי לפגוש)

ועדיין בענייני שתייה –
לא הרבה יודעים, אבל וייטנאם היא יצרנית הקפה השנייה בגדולה בעולם (אחרי ברזיל)! לא הרבה מודעים לכך בעיקר כי וייטנאם מייצרת כמעט ורק פולים מזן רובוסטה, שכפי ששמו מרמז הוא קל יותר לגידול, אבל טעמו נחות בהרבה מזן הערביקה (שמשמש לתערובות הקפה היוקרתיות יותר). עם או בלי קשר, לתיירים קשה להתעלם מהמפגשים הראשונים עם משקה הקפה הוייטנאמי, שהוא חלק משמעותי בתרבות (ויבליח לביקור גם בפוסט הבא). כי הקפה המוגש בוייטנאם הוא חזק מאוד בטעמו, סמיך ביותר, ובמרקם סירופי משונה. ואם לא מבקשים אז הוא בדרך מומתק עם הרבה סוכר, או שאם במקרה מבקשים ״קפה עם חלב״, אז הוא יגיע מתוק בטירוף מחלב מרוכז. אכן קפה משונה.
אבל קפה משונה בהרבה הוא ה״weasel coffee״, קפה סמורים, וזה אפילו יותר משונה ממה שזה נשמע. מדובר בפולי קפה שנותנים לסמורים לאכול, אבל הם לא מעכלים אותם והם יוצאים שלמים בצואה שלהם (!), תהליך שאמור להקטין את החומציות שלהם ולהגביר את הטעם. הפולים נשטפים היטב ומיובשים, ונמכרים במחירי עתק בשווקי העולם. זה נשמע הזוי אבל זה אמיתי לגמרי, ויצא לי לראות זאת בעצמי בסיור נחמד בחוות קפה פסטורלית:

weasel-coffee

ומכאן אפשר רק לחתוך בחדות לנושא הבא.

חלק ניכר מתרבות האוכל הוייטנאמית מתרחש ברחוב. המון דוכנים, וגם מעיין חנויות קטנות שמוכרות תבשיל אחד או יותר, והמון וייטנאמים שיושבים על כסאות פלסטיק קטנטנים ברחוב ואוכלים בכיף:

street-food

העניין הוא, שאוכל הרחוב הינו ברמה מעולה – טוב לפחות כמו האוכל במסעדות עצמן. וגם משום מה, תמיד עשה עלי רושם של היגייני ברמה סבירה לגמרי. אולי אלו הירקות הירוקים והרעננים, אולי משהו בפרטים הקטנים שקשה לי לשים עליהם את האצבע, אבל אוכל הרחוב הרגיש ממש טרי וטוב.
בכל מקרה, זה גם לא משנה אם זה אמצע החורף וממש קר בחוץ, אנשים מצטנפים במעיליהם ויושבים בחוץ לאכול – במקרה הזה בשוק של סאפה הצפונית:

market-cold

אני דווקא מצאתי את הצד החיובי שבקור הזה, כי לאכול בשוק מרק לוהט ונפלא כשקר לך, זאת חוויה שלנו הישראלים קצת פחות מוכרת.

yellow-soup

אבל עם כל הכבוד הרב למרקים, כנראה שהכוכב הבלתי מעורער של דוכני הרחוב הוא הבאגט. הוא הגיע כמובן עם הכיבוש הצרפתי, אבל קיבל טוויסטים נהדרים ואסייתיים אצל הוייטנאמים. דוכנים רבים מוכרים באגטים פריכים ואווריריים, שעליהם נמרח (או לא) ממרח פטה חזיר שומני ועתיר טעם, ואז נכנסת החביתה/נקניק/גבינה מותכת, ומעל ז׳וליינים של צנון/מלפפון/גזר, ואיך אפשר בלי כוסברה טרייה.

baguettes

אני לא יודע איך התמונה הזו היא דוכן הבאגטים היחיד שצילמתי, כי אכלתי לא מעט באגטים כאלו – טעימים, זולים, טריים ורעננים.

בפוסט הראשון הזכרתי שעל אף כמה ערים הומות מאוד, וייטנאם היא עדיין מדינה שרובה כפרית. אני מאוד אוהב לטייל באזורים כאלו, בעיקר כי הם מאוד שונים ממה שאני מכיר, וגם כי נופים יפים מושכים אותי אליהם בקלות רבה. בוייטנאם לא תמיד קל לסטות מהמסלול לעבר האזורים הכפריים היותר נידחים (וכתבתי על זה גם פה), אבל בצפון וייטנאם כבר התחילו להבין את הפוטנציאל התיירותי, ואזור סאפה היפהפה הפך להיות אבן שואבת לתיירים שמחפשים את הנופים ואת התרבות המקומית.

landscape

סיורים של כמה ימים בין כפרים באזור שכוללים הום-סטיי בבתים של משפחות מקומיות הם האטרקצייה התיירותית הנפוצה שם, אבל גם בתוך המסגרת הדי-תיירותית הזו, החוויה הזו הייתה מעניינת מאוד עבורי. טרק רגלי לאורך שדות אורז אינסופיים עם מדריכה מהאזור שבערך דוברת אנגלית, מספק הצצה לחיי אנשים שנמצאים בדיוק בקו חמקמק: חיים כפריים לגמרי, שהמודרניות מתחילה להגיע אליהם. כבישים שמתחילים להיסלל במקום דרכי העפר, בתי ספר שנבנים ומחליפים את החינוך הביתי, התיירות שמתחילה להביא השפעות זרות, ותרבות של מסחר שזולגת לאט לתוך המרקם בן אלפי השנים של החיים החקלאיים.
אבל אנחנו פה בשביל האוכל, ובילוי באזורים הכפריים בהחלט נותן הצצה מסקרנת לחיים הקולינריים של פעם. הירקות שמוגשים לארוחת הערב גדלים בגינה, התרנגולות שבחצר מטילות את הביצים שאוכלים, האורז גדל בטרסות המרשימות שמרצפות את כל האזור, והבשר שנאכל מדי פעם הוא חזיר או עז שהגיעה שעתם (ואז בדרך כלל גם נאכלים ע"י המשפחה וגם נמכרים בשוק המקומי).

chickens

וזה הזמן להתעסק בנקודה הרגישה עד מאוד לכולם, והיא העובדה שהוייטנאמיים אוכלים המון חיות שלנו זה נראה לא הגיוני או מוסרי לאכול: כלבים, ציפורי שיר, וכדומה. אז דווקא שם, מחוץ לערים, אפשר להבין את זה קצת יותר. כי בעיניי המקומיים, האקסיומות שונות. למשל, לכלב שמשחק עם הילדים בחצר יש בדיוק אותו המעמד שיש לחזירים והתרנגולות, שגם איתם הילדים משחקים. זה כמובן ״הסבר״ פשטני ביותר, וכמובן בעיקר עניין של שוני תרבותי, אבל זאת אחת הסיבות שבגללן אני אוהב לטייל: המרחק והשוני הגדול כל כך נותן פעמים רבות נקודת מבט נוספת על דברים שנראים בהתחלה כמובנים מאליהם.

village-cooking

אבל בכל מקרה, ארוחת הערב. זו שהוגשה לנו בבית המשפחה המקומית הייתה גדולה בהרבה ממה שהם אוכלים בדרך כלל, אבל כללה את אותם המאכלים:

village-food

עוף בג'ינג'ר, טופו מוקפץ בעגבניות, צ'יוטה (שהוזכרה בפוסט הקודם) מבושלת, פלפלים מטוגנים. וגם אורז לבן ליד, אותו אורז שהשדות שלו מהווים מרכיב כל כך מרכזי בנוף של האזור. כל מנה מורכבת משלושה-ארבעה מרכיבים, והכל מוכן בזריזות, טרי שבטריים, ומאוד מאוד טעים.

לסיכום הפוסט הזה, ניסיתי להעביר קצת מההרגשה של הטיול בוייטנאם, וגם עם כל מה שנכתב, יש המון שלא הספקתי לספר. על המתוקים שכיאה לאסיה לא חזקים במיוחד, אבל בכל זאת לא רעים, עם בננות מטוגנות או קינוחים עם סוכריות ג׳לי שלא ברור מאיפה הן הגיעו. על ארוחות וייטנאמיות ביתיות עם עוד עשרה מטיילים מכל העולם בהוסטל קטן וכיפי בטירוף, על בטן חזיר ענקית שנצלית לאיטה על גחלים ברחוב, ועל מסעדה צמחונית קטנה עם מאכלים שקשה לתפוס. על בירה קרה שמוגשת עם בוטנים שנקטפו מהשדה ליד בבית קטן שאפשר להגיע אליו רק אחרי שחוצים נהר באופניים. על סלט פפאיה, על תבשיל נצרי במבו, ועל אינסוף ספרינג רולז נהדרים פריכים וטעימים עד מאוד.
כי לפעמים צריך להשאיר טעם של עוד.

השארת תגובה

מתויק תחת טיול, תרבות