בנגקוק כיום היא כנראה הצומת המרכזית ביותר בדרום-מזרח אסיה, וכשכזאת, מצאתי את עצמי מגיע לשם פעמיים בטיול הזה – בפעם הראשונה לשלושה ימים כדי לארגן ויזה לבורמה, ובפעם השנייה ליום וחצי אחרונים לפני הטיסה הביתה. בכל הימים האלו, את רוב הזמן ביליתי באכילה בלתי פוסקת, של אוכל אדיר שאני אוהב כל כך. האמת היא שאחרי כמעט חודשיים של טיול ביפן ובוייטנאם, שהאוכל שלהן הפתיע אותי וסחרר אותי עד בלי די, כמעט שכחתי כמה אני אוהב אוכל תאילנדי. אבל השעה הראשונה בעיר הזכירה לי את זה, בקלות רבה מאוד. משדה התעופה לקחתי מונית לאזור הקאו-סאן, אזור התרמילאים המפוקפק שממנו כמעט ולא יצאתי בימים האלו. אז כן, הרגשתי די עצלן על כך שכמעט ולא יצאתי מהשכונה הזו הידועה לשמצה, אבל זה לא היה הביקור הראשון שלי בתאילנד, אז הרשיתי לעצמי להתעצל (בפעם הקודמת הבלוג עוד לא היה קיים, ולכן לצערי חלק ניכר מחוויות האוכל המצויינות הלכו לאיבוד). וחוץ מזה, כל מה שרציתי היה קצת לנוח ולאכול, והריכוז המרשים של דוכני האוכל הרחוב (והבירה) סיפק לי ולכשרון האכילה שלי הרבה תעסוקה בימים האלה, ויכולתי גם בקלות להמשיך ולבלות שם עוד כמה ימים באותו הפורמט.
בכל מקרה, מונית משדה התעופה, שם את התיק בהוסטל, והולך לקיים את מה שהבטחתי לעצמי – להתחיל את הביקור עם סלט פפאיה ירוקה האהוב עליי עד מאוד. יוצא אל הרחוב, אינספור דוכנים בשמש הלוהטת של הצהריים, ואני מחפש איזה גברת עם מכתש ועלי ופפאיות ירוקות.
בבת אחת חוזרים אליי כל הטעמים הנפלאים מהביקור הקודם, הפה שלי בוער קודם כל מהחריף, אבל רגע אחר כך מאושר מהשילוב המושלם כל כך של מלוח מתוק וחמוץ. והתיאבון שלי נפתח, ואני ממשיך לשוטט ולאכול בדוכנים שבאזור: שיפודי חזיר במרינדה נהדרת מגריל שעל הרחוב, נתחי דג עם פלפל שחור, מורנינג-גלורי מוקפץ עם שרימפס ברוטב צדפות, כשבכל מקום אני דוחה בנימוס את האורז הלבן שמוצע לי, כדי להשאיר מקום לעוד אוכל.
כמה מילים על האוכל התאילנדי, שדווקא בארץ מוכר בהרבה ביחס למטבחים אסייתים אחרים (כן, אני יודע, צריך לכתוב "תאי" ולא "תאילנדי", אבל זה יותר זורם לי כך). קודם כל, האכילה בחוץ היא חלק מרכזי בתרבות התאילנדית. שמעתי סיפורים (שאיני בטוח בנכונותם) על כך שבבתים רבים בתאילנד אין בכלל מטבח, ולפי כמות אוכל הרחוב האינסופית ומחירו הנמוך עד מאוד, זה נשמע הגיוני. מחיר נמוך? אפילו במרכזים תיירותיים, אוכל מעולה בדוכנים או מסעדות שעל הרחוב (כאלו עם כסאות ושולחנות מפלסטיק) יעלה כמה שקלים למנה. סלט פפאיה – שלושה שקלים. קארי צהוב עם אורז – חמישה שקלים. שייק ענק של מנגו – שלושה שקלים. עם מחירים כאלה, לא פלא שקשה להפסיק לאכול.
(כל האוכל המצויין והשתייה שבתמונה בפחות מעשרים וחמישה שקלים. יאם. פירוט בהמשך.)
אבל אני סוטה מהנושא. האוכל התאילנדי מבוסס בעיקר על הרבה פירות-ים וחזיר, הרבה ירקות, ואת מקום הפחמימות תופסים כמעט תמיד האורז הלבן או אטריות האורז. הכל טרי מאוד, הירקות מגוונים למדי ודי שונים מאלו המערביים, התיבול אגרסיבי מאוד ונוכח מאוד, והבישול נוטה להיות זריז מאוד. והמטבח התאילנדי הוא בהחלט אזורי – האוכל בצפון שונה מזה הדרומי ששונה מהאוכל בבנגקוק, וכמות המנות היא אינסופית. לכן אני לא מתכוון לכתוב פה הרבה על תאילנד, אלא לתת טעימה קטנה שמייצגת את הימים המועטים שביליתי בבנגקוק בטיול הנוכחי. את ההסברים המפורטים על האוכל התאי אשאיר למומחים גדולים ממני.
…
אז מה עוד אכלתי?
בתמונה שלמעלה, מרק טום יאם חמוץ-מתוק עם הרבה שרימפס טריים (פירות הים פשוט מבהיקים בדוכנים!), מנת חזיר מטוגן, וגם לארב-גאי שהוא סלט חזיר או עוף טחון. מרק קארי אדום עם בקר, מרק קארי ירוק נפלא עם חצילים ושעועית ועוף, מרק קארי צהוב. שיפודי בטן חזיר, שיפודי כבד עוף, שיפודי פטריות עם סינטה. פאק-בונג (שמזכיר מנגולד) מוקפץ ברוטב צדפות, רצועות בקר עם ירקות ירוקים, ואת הסלט המאוד הארד-קור הבא:
אני מניח שהיה בפנים חזיר קצוץ נא, חזיר קצוץ מבושל, עור של חזיר, אורז פריך, ג'ינג'ר, שאלוטס, בצל ירוק, והכל על מצע של כרוב. אני גם מודה שלא הצלחתי באמת לאכול את זה, אבל הייתי חייב לנסות.
(הערה: אני אוכל הכל, אבל אני ממש לא "קרניבור דתי". פשוט, הבשר הוא מרכיב מרכזי מאוד אצל התאילנדים, והרבה מהמנות מבוססות עליו. צמחוניים יכולים להסתדר בתאילנד, אבל זאת משימה לא פשוטה.)
אז אני אוכל, ונח קצת, אוכל, ונוסע לשגרירות לארגן ויזה לבורמה, ואוכל שוב, ונח שוב.
ובערב אוכל ובירה זולה ולא רעה בכלל, והמון התרחשות ברחוב, ואי אפשר שלא לשלם את מס התיירות המפורסם כל כך, הבננה לוטי, שהולכת מצויין עם הבירה:
ועוד קינוח נהדר שלא נתקלתי בו בביקורי הקודם, גלידה מצויינת מחלב קוקוס, עם שבבי קוקוס טריים ומלמעלה קצת בוטנים:
ובכלל לא דיברתי על הפירות המעולים שנמצאים בכל מקום (אולי כי אני פחות בנאדם של אוכל מתוק), אז שייקים אבטיח מצויין, ולידו אחד הקינוחים הגאוניים ביותר ביקום:
סטיקי-רייס עם מנגו מושלם, כשמעל נמזג רוטב קוקוס לבן סמיך וטיפה מלוח, שמרים את המתיקות של המנגו הנפלא לגבהים חדשים.
וזהו, נגמרו לי המילים.
אז נתראה בחלק הבא – בורמה!
…
אוכל למחשבה 