אני עומד עכשיו במטבח, ומתבונן בסכין שלי. אני מרים אותה, מתבונן בלהב המתכת, שכבר אסף עליו כמה שריטות וכתמים. מזיז את הסכין אל מול האור, ורואה אותו מבהיק על הלהב, מבליט את השריטות. מהדק בעדינות את הלהב אל העור, מרגיש את החדות.
ופתאום אני מבין שהגיע הזמן לחתום את הבלוג הזה.
כשאני חושב על זה, רכשתי את הסכין בערך כשפתחתי את הבלוג הזה, קיץ 2010. במונחים של אינטרנט, זה די הרבה זמן. לפעמים כתבתי יותר, או כתבתי פחות. בישלתי יותר, או בישלתי פחות. לפעמים הייתי טבח, לפעמים מטייל, ולפעמים דברים אחרים. חשבתי, למדתי, ניסיתי, צילמתי. קיבלתי תגובות מעניינות, וגם פגשתי כמה אנשים מקסימים לגמרי.
וכתבתי פה מתי שרציתי, על מה שרציתי, ובעיקר איך שרציתי –
וזה היה לי מאוד מאוד כיף, כל הזמן.
אבל עכשיו, הגיעה השעה,
ואני משאיר את "אוכל למחשבה" מאחוריי.
עם כמה כתמים של סלק ושמן זית על הצלחת,
לא יותר.
ומי יודע, אולי עוד נפגש בהמשך…
…
אוכל למחשבה 
אני אתגעגע…
סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר. שיהיה המשך לא פחות מוצלח!
נעמי
קראתי בעצב. לא יודעת למה, אבל זה פתאום צובט. אני מקווה שיתחילו דברים חדשים וטובים
תודה על מה שחלקת. היה תענוג לקרוא.
חבל.
דווקא היה מאוד כיף לקרוא פה.
בהצלחה בהמשך
טל
אני חושבת שהתחלתי לעקוב אחרי הבלוג בערך ב2011…
מאז, נכנסתי אחת לשבוע בתקווה לעדכונים ופוסטים חדשים 🙂
מקווה שמידי עם תקפוץ לעדכן ומאחלת לך בהצלחה בדרכך החדשה.
רוזי.