ארכיון חודשי: מאי 2011

תמונות ומחשבות

בינתיים, אני מטייל שלושה וחצי חודשים בדרום אמריקה, והצטברו אצלי כמה תמונות ומחשבות שעוד לא הספקתי להעלות לפה.
אז הגיע הזמן.


נתחיל בארגנטינה, שם גם אני התחלתי.
מחוז היינות הנפלא שבאזור מנדוסה, לא רק מספק יינות נהדרים, אלא גם נוף יפהפה – יקבים מקסימים , וברקע הרי האנדים.
צולם במהלך אטרקציה פופולרית וממש כיפית באזור הזה, סיור יינות. אתה משכיר אופניים, ויוצא לסיור במחוז עמוס היקבים הזה. ומכיוון שכל יקב מציע טעימות מפנקות מהיינות שלו, אתם יכולים לדמיין איך נראית הרכיבה על האופניים בחזרה לעיר…


ואם כבר ביין עסקינן, אז ככה צרפתים יוצאים לטרק בהרים.
עם בקבוק יין בתיק, שלא יחסר.


מיין, לבירה.
באופן די מפתיע, ארגנטינה עמוסה במבשלות בירה. נראה שלכל מחוז ולכל עיר יש את הבירה שלה, כולל מבשלות בוטיק רבות. חלק מפתיעות לטובה, רובת מאכזבות, לדעתי. וכמה מהן היו גרועות ממש, כמו למשל הבירה שבתמונה. אבל היי, היא מיוצרת במבשלה שנמצאת על שולי לגונה שחורה, מוקפת שלג, שלוקח כמה שעות של הליכה במעלה הר כדי להגיע אליה. זה בטח שווה משהו, נכון?


את פרק המשקאות אסיים בקפיצה לבוליביה, מדינה שחלק ניכר ממנה נמצא בגובה רב, שמכאיב לראש ומקשה על הנשימה. וזהו המאטה דה קוקה, שהוא בעצם חליטה של עלי קוקה. כן, אלו שמשמשים לייצור קוקאין, וראויים לפוסט שלם לכבודם. לעיסת עלי קוקה מחזיקה תעשיית מכרות שלמה, בהיותה מדכאת תיאבון, ממריצה, ומשפרת את ההסתגלות לגבהים. במקרה הזה, מדובר בגרסה מרוככת של העניין בדמות תה, שפופולרי מאוד באזור הגבוה הזה.


עוד משהו טיפוסי לבוליביה, קינואה. השימוש בה מאוד נפוץ, ממרקים, דרך סלטים ועד תוספות. כמו שאפשר לראות בתמונה, הקינואה צומחת בשדות בצבע אדום וצהוב, שבדרך כלל מוקפים בהרבה ירוק, והתוצאה היא הצבעים של דגל בוליביה. אולי בגלל זה הם אוהבים אותה כל כך.
עוד בתמונה, הסלע שעל פי אמונת האינקה, ממנו נולדה השמש, שממנה נולדו בני האינקה הראשונים. מוקף בשדה קינואה.


הסלע הזה נמצא ב"אי השמש" אשר באגם טיטיקקה, מקור המים היחיד של בוליביה נטולת הגישה לים. האגם הזה מספק נופים נפלאים, ודגי טרוטה נפלאים באותה מידה בערך. בתמונה, ארוחת צהריים נהדרת של טרוטה בשום, ואגם טיטיקקה. תוסיפו לזה מרק קינואה וקפה, ולא להאמין שכל התענוג הזה מוגש לך תמורת עשרה שקלים בערך.


אם כבר מדברים על מחירים.
אכלתי במסעדה שנחשבת (אולי) הטובה בבוליביה. מנה ראשונה, עיקרית, ושתיה קלה, והחשבון גירד את חמישים השקלים מלמעלה. ההפרש הזה רק ממחיש אחד מבין הפערים הבלתי נתפסים שבין העולם השלישי לבין המדינות המפותחות.
ואיך היה האוכל? טעים, טיפה מפתיע, ומבחינה טכנית, נמצא איפשהו באזור הנובו-קוויזין, סגנון שהיה פופולרי לפני שני עשורים בערך בעולם, ולפני עשור בערך בארץ. עוד דוגמה לפער שגבולות מסויימים מייצרים.
בתמונה (מצטער על התאורה הבעייתית), אם תהיתם, קרפצ'יו מבשר לאמה.
מחוץ לתמונה, בין השאר, פסטה ברוטב עלי קוקה.


ולקצה השני של עולם המסעדנות, אוכל רחוב בוליביאני.
אני אוהב את התמונה הזאת, כי אני חושב שהיא מצליחה לתפוס את הרגשת היריד הבלתי פוסק שכל כך נפוצה בבוליביה. וכי כולם אוכלים בידיים. וכי יש שם המון חלקי פנים שלא הצלחתי לטעום. וכי האישה שבתמונה נמצאת בדיוק רגע אחד לפני שהיא קולטת שאני מצלם אותה, לא מבינה למה לעזאזל אני עושה את זה, וחיוך ענקי נמרח על פניה.


אני לא יכול להתאפק, עוד קצת ירקות יפהפיים, בשוק בבוליביה.


ועם כל האוכל הזה, גם קצת טיול.
כי לפעמים, זה לא באמת משנה מה מונח לך בצלחת.
לפעמים, לאכול דייסה בבוקר, קרקרים עם טונה בצהריים, ופסטה בערב, במשך חמישה ימים רצופים…
פשוט מתגמדים מול הנוף המטורף,
מול האנשים שתפגוש,
ומול החוויות המהממות, שעוד מצפות לך בדרך.


והסיום כבר לא קשור לאוכל, אלא סתם תמונה שאני ממש אוהב.
תבלו!

5 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות

רחוק

[על בוליביה, על אוכל אינטליגנטי, על חמש מנות בעשרה שקלים, ועל חליבת פרות]

בלי לשים לב, אני מטייל כמעט חודש בבוליביה. ואחרי חודשיים בארגנטינה וצ'ילה הכמעט-מערביות, בוליביה היא שינוי מרענן – זה מרגיש כמו דרום-אמריקה שדמיינתי. הנוף, האנשים, התרבות, הכל שונה סוף סוף, ומרגיש רחוק מהבית. ומכיוון שבוליביה היא מדינה שלא שומעים עליה יותר מדי, בטח שלא בהקשר הקולינרי, אספר על קצת מהכל.


[הסלאר בבוליביה]

באופן שלא ציפתי לו, הנוף בבוליביה יפהפה. תוכלו לקרוא קצת יותר על זה בבלוג הטיולים שלי, אבל ההרגשה היא די מבודדת, עם נסיעות אוטובוס ארוכות שבהן אני בוהה דרך החלון בהנאה. ולא רק זאת, בוליבה גם מגוונת מאוד מבחינה גיאוגרפית. במערב שוכן לו האלטיפלאנו, שהוא רמה גבוהה ועוצרת נשימה בגובה 3000 מטרים לפחות. האלטיפלאנו נשפך לאזור העמקים, אזור ירוק ופורה, עמוס בגבעות ונהרות. ובמזרח, היכן שהאדמה משתטחת לחלוטין, מגיעה השפלה המהבילה, שבצפון המדינה הופכת לג'ונגלים של האמזונס.

אני מספר על זה פה, כי השוני הזה בנוף יוצר שוני מהותי גם בתרבות. בוליביה היא המדינה עם אחוז הילידים (כלומר, השבטים שחיו פה לפני שהספרדים פלשו לפני 500 שנה), והיא בעצם מדינה שנתפרה באופן די בוטה מכמה עמים שונים. כל אחד מהם יושב באזור גיאוגרפי שונה, ולו תרבות שונה, אופי אחר, ומאכלים אחרים.

אז איך האוכל הבוליביאני?
קודם כל, הירקות פה מדהימים. סיבוב בשווקים הצבעוניים, בעיקר באזור העמקים הפורה, הוא תאווה לעיניים: חסות מבהיקות באלף גוונים של ירוק, מגדלים עצומים של אבוקדו נהדרים, פירות מעולים, פלפלים קטנים וחתיכים, יש פה פשוט הכל. ולא רק זה, הכל במחירים מגוחכים. ממש מגוחכים. באיזה שוק בעולם תוכלו לקנות קילו עגבניות יפות ב30 אגורות, וחצי ליטר שייק פירות שמוכן לבחירתך במקום בשני שקלים? אבל אחזור למחירים אחר כך. נמשיך עם האוכל.

חלק מהירקות האלו משמשים לאוכל רחוב מהנה. אם שוב אזכיר את השכנים מהדרום, בארגנטינה כמעט ואין אוכל רחוב (קיבלתי איזה הסבר מעורפל שמתרץ את זה בחשיבות הרבה שהם מייחסים לארוחה עצמה, ולכן כמעט ולא אוכלים ברחוב). ואני, אני ממש אוהב את הצבעוניות, את הריחוניות, ואת האופן הלא מחייה שאוכל רחוב נותן לארוחה שלך (בטח ובטח כשהיא עולה גרושים). פשוט ללכת ולבחור, במנות לא גדולות שמאפשרות לנסות יותר.

הר סלט צבעוני, שמעליו פרוסות בשר לאמה צלויות ברוטב בוטנים.
ביצה קשה שמצופה בתפו"א וירקות, נטבלת בבלילה ומטוגנת עמוקות (נשמע מופרך, ומשביע אותי לפחות לשעתיים).
סאלטנייה, שזו הגרסה המקומית לאמפנדה הארגנטינאית, ומייצגת יפה את ההתפתחות של האוכל: התחיל בארגנטינה ככיסוני בצק אפויים, בצ'ילה נוספו למילוי גם ביצים וזית, ובבוליביה, הבקר הפך לעוף, וכל העסק קיבל גם טוויסט מתקתק. וטעים.
והחזיר, מנוצל פה על כל חלקיו. הפנימיים מטוגנים ומוגשים בתוך לחם, שזה משהו שאפילו אני לא העזתי לנסות. השאר מנוצל פה על פי רוב למנה פופלרית כיפית במיוחד: תפוחי אדמה צלויים, גרעיני תירס ענקיים (מהזן שגדל פה) שהושרו ובושלו במים, ומעליהם נתחיל מרשימים של פילה חזיר, צלעות, ועוד כל מיני "פיצוחי" חזיר מענגים, שבושלו ארוכות. זו מנה פשוטה אך אינטילגנטית: העונג שבביס אחד, שמכיל פילה חזיר מלא טעם ומלוח, עם התירס הנימוח והלא-מתובל, ועם בצל מוחמץ שנותן חמיצות ופריכות, כיף כיף.

את המנה האחרונה שתוארה אכלתי לראשונה במסעדה בוליביאנית מקומית, כזו שכל המשפחה מגיעה ביום ראשון, ויושבת על כסאות פלסטיק בחצר. רק מה, הצ'יצ'רון היא המנה היחידה (!) המוגשת, ו… בכל המסעדה, אין סכו"ם(!). כולם, אבל כולם, אוכלים את האוכל השומני הזה בידיים, ונהנים מכל רגע. כבר אמרתי שכיף בבוליביה?

ואגב כיף בבוליביה.
כל הצלחת העסיסית הזאת – עשרה שקלים.
עסקית צהריים במסעדה טובה, שכוללת מרק, סלט, לחם, מנה עיקרית, תוספת, קינוח ושתייה, 9 שקלים.
במסעדות פחות טובות, גם 5 שקלים.
ובמסעדות הכי טובות שנתקלתי בהן פה, לכאורה מסעדות היוקרה, מנה עיקרית לא עוברת את ה-40 ש"ח.
וזה מאפשר לנסות המון אוכל שונה, גם במסעדות טובות (ועל כך אולי ארחיב בפעם הבאה).


[ארבע מנות שונות וטעימות, מתוכן שלוש מבוססות דגים, עשרה שקלים]

ועוד חוויה מבוליביה, קצת פחות אופיינית למדינה.
אי שם, בלב העמקים הירוקים, התיישב זוג אחד (בוליביאנית ואמריקאי היפי) עם ילדיהם על חלקת אדמה יפהפיה ופורייה, והחליט לבנות שם את ביתו. וכשאני כותב "לבנות", זה מילולי לגמרי – הם עושים הכל במו ידיהם, בניית הבית, זריעת השדות, גידול התרנגולות, הכל. כיום הם פותחים את ביתם לכל מי שחפץ לראות, לעזור, ללון, לנוח, או סתם לטייל באזור המקסים.

ביליתי שם כמה ימים, שמרגישים כמו אטרקציה אחת גדולה, בעיקר סביב המטבח. לקום בבוקר, לחלוב את הפרה, ולהכין מהחלב (בעודו חמים) גבינה, או יוגורט, או ריבת חלב או חמאה. לקטוף פולי קפה מהעץ, לקלות ולטחון אותם. להכין חמאת בוטנים, וריבת ג'ינג'ר, ועדשים מוחמצים. וכשמכינים סלט, למשל, הולכים לשדה, קוטפים מה שרוצים, וקוצצים.
ועם כזאת גישה, ברור שלמדתי המון, וברור שהאוכל שם היה מענג…


[ריבת חלב מתבשלת מחלב שזה עתה חלבתי מהפרה. שככה יהיה לי טוב]


[פולי קפה וטל, על העץ]

ואני מסיים לכתוב את הפוסט הזה ויוצא לרחוב הבוליביאני, ומבין שאני אפילו לא מתקרב לספר את כל מה שעובר לי בראש, על הארץ הזו או על האוכל.

כי יושבות על הרחוב זקנות מרופטות שמוכרות פטרוזיליה מבהיקה, ובשוק יש מיליון סוגים של תפוחי אדמה, ושקים של עלי קוקה ללעיסה ולבישול, ועניים בכל פינה, וסלטי פירות נוצצים, והמון ריחות.

ואני יכול לכתוב כמה שבא לי, אבל אין מה לעשות, וחייבים להרגיש את זה, מקרוב.

3 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות