בינתיים, אני מטייל שלושה וחצי חודשים בדרום אמריקה, והצטברו אצלי כמה תמונות ומחשבות שעוד לא הספקתי להעלות לפה.
אז הגיע הזמן.
…
נתחיל בארגנטינה, שם גם אני התחלתי.
מחוז היינות הנפלא שבאזור מנדוסה, לא רק מספק יינות נהדרים, אלא גם נוף יפהפה – יקבים מקסימים , וברקע הרי האנדים.
צולם במהלך אטרקציה פופולרית וממש כיפית באזור הזה, סיור יינות. אתה משכיר אופניים, ויוצא לסיור במחוז עמוס היקבים הזה. ומכיוון שכל יקב מציע טעימות מפנקות מהיינות שלו, אתם יכולים לדמיין איך נראית הרכיבה על האופניים בחזרה לעיר…
…
ואם כבר ביין עסקינן, אז ככה צרפתים יוצאים לטרק בהרים.
עם בקבוק יין בתיק, שלא יחסר.
…
מיין, לבירה.
באופן די מפתיע, ארגנטינה עמוסה במבשלות בירה. נראה שלכל מחוז ולכל עיר יש את הבירה שלה, כולל מבשלות בוטיק רבות. חלק מפתיעות לטובה, רובת מאכזבות, לדעתי. וכמה מהן היו גרועות ממש, כמו למשל הבירה שבתמונה. אבל היי, היא מיוצרת במבשלה שנמצאת על שולי לגונה שחורה, מוקפת שלג, שלוקח כמה שעות של הליכה במעלה הר כדי להגיע אליה. זה בטח שווה משהו, נכון?
…
את פרק המשקאות אסיים בקפיצה לבוליביה, מדינה שחלק ניכר ממנה נמצא בגובה רב, שמכאיב לראש ומקשה על הנשימה. וזהו המאטה דה קוקה, שהוא בעצם חליטה של עלי קוקה. כן, אלו שמשמשים לייצור קוקאין, וראויים לפוסט שלם לכבודם. לעיסת עלי קוקה מחזיקה תעשיית מכרות שלמה, בהיותה מדכאת תיאבון, ממריצה, ומשפרת את ההסתגלות לגבהים. במקרה הזה, מדובר בגרסה מרוככת של העניין בדמות תה, שפופולרי מאוד באזור הגבוה הזה.
…
עוד משהו טיפוסי לבוליביה, קינואה. השימוש בה מאוד נפוץ, ממרקים, דרך סלטים ועד תוספות. כמו שאפשר לראות בתמונה, הקינואה צומחת בשדות בצבע אדום וצהוב, שבדרך כלל מוקפים בהרבה ירוק, והתוצאה היא הצבעים של דגל בוליביה. אולי בגלל זה הם אוהבים אותה כל כך.
עוד בתמונה, הסלע שעל פי אמונת האינקה, ממנו נולדה השמש, שממנה נולדו בני האינקה הראשונים. מוקף בשדה קינואה.
…
הסלע הזה נמצא ב"אי השמש" אשר באגם טיטיקקה, מקור המים היחיד של בוליביה נטולת הגישה לים. האגם הזה מספק נופים נפלאים, ודגי טרוטה נפלאים באותה מידה בערך. בתמונה, ארוחת צהריים נהדרת של טרוטה בשום, ואגם טיטיקקה. תוסיפו לזה מרק קינואה וקפה, ולא להאמין שכל התענוג הזה מוגש לך תמורת עשרה שקלים בערך.
…
אם כבר מדברים על מחירים.
אכלתי במסעדה שנחשבת (אולי) הטובה בבוליביה. מנה ראשונה, עיקרית, ושתיה קלה, והחשבון גירד את חמישים השקלים מלמעלה. ההפרש הזה רק ממחיש אחד מבין הפערים הבלתי נתפסים שבין העולם השלישי לבין המדינות המפותחות.
ואיך היה האוכל? טעים, טיפה מפתיע, ומבחינה טכנית, נמצא איפשהו באזור הנובו-קוויזין, סגנון שהיה פופולרי לפני שני עשורים בערך בעולם, ולפני עשור בערך בארץ. עוד דוגמה לפער שגבולות מסויימים מייצרים.
בתמונה (מצטער על התאורה הבעייתית), אם תהיתם, קרפצ'יו מבשר לאמה.
מחוץ לתמונה, בין השאר, פסטה ברוטב עלי קוקה.
…
ולקצה השני של עולם המסעדנות, אוכל רחוב בוליביאני.
אני אוהב את התמונה הזאת, כי אני חושב שהיא מצליחה לתפוס את הרגשת היריד הבלתי פוסק שכל כך נפוצה בבוליביה. וכי כולם אוכלים בידיים. וכי יש שם המון חלקי פנים שלא הצלחתי לטעום. וכי האישה שבתמונה נמצאת בדיוק רגע אחד לפני שהיא קולטת שאני מצלם אותה, לא מבינה למה לעזאזל אני עושה את זה, וחיוך ענקי נמרח על פניה.
…
אני לא יכול להתאפק, עוד קצת ירקות יפהפיים, בשוק בבוליביה.
…
ועם כל האוכל הזה, גם קצת טיול.
כי לפעמים, זה לא באמת משנה מה מונח לך בצלחת.
לפעמים, לאכול דייסה בבוקר, קרקרים עם טונה בצהריים, ופסטה בערב, במשך חמישה ימים רצופים…
פשוט מתגמדים מול הנוף המטורף,
מול האנשים שתפגוש,
ומול החוויות המהממות, שעוד מצפות לך בדרך.
…
והסיום כבר לא קשור לאוכל, אלא סתם תמונה שאני ממש אוהב.
תבלו!
…
