פיליפ, או: שפה משותפת

[זה התחיל בחלק הראשון, המשיך בחלק השני, ו…]

אותו היום שהתחיל בהנגאובר נוראי, עמד להסתיים בארוחה תאית נפלאה, בשוליה של עיירה קטנה וירוקה. כי, בבוקר פיליפ אמר שהוא מאוד נהנה מחברתנו, אבל הוא נאלץ לצאת לעבוד לכמה שעות. בתגובה, לינה ואני החלפנו מבטים מודאגים – זו בבירור הייתה היכרות עם בן אדם שלא רוצים שיעלם כל כך מהר, ואחרי היומיים האחרונים, ממש לא התחשק לנו לחזור למסלול המתוייר והמוכר. פיליפ קלט את המבטים, ובשילוב של מבוכה ושעשוע אמר שהוא ממש לא התכוון לגרש אותנו, ושאם לא אכפת לנו, שנרגיש בבית, והוא יחזור בקרוב. הוא לקח את המפתחות של המונית, אמר שלום ויצא, והשאיר אותנו בביתו כאילו אנחנו מכרים ותיקים, ולא כאילו הכרנו לפני יומיים בערך.
אז את שעות הבוקר המהבילות העברנו ברביצה בערסלים בגינה, מגלגלים בראש את הלילה הקודם, וסתם מדברים על החיים, כמו שלינה ואני התרגלנו לעשות במהלך הטיול יחד. אבל בשלב מסויים, כמו שקורה לי מדי פעם כשאני מוקף באנשים למשך זמן רב מדי, הרגשתי צורך להיות קצת עם עצמי, ויצאתי לטיול רגלי בשכונה. מסתבר שפרברים נראים מאוד דומים בהרבה מקומות בעולם, וכך גם בבנגקוק, אך עם זאת הייתה שם תחושה אחרת. הזוהר האוריינטלי הזה כמו מבצבץ בין הרחובות הרחבים, כמעט בלי שארגיש זאת: מתחמי מסאג' שנראים כמו המספרות בישראל, כלומר, שדרך חלון הראווה הגדול אפשר לראות את כל הנעשה בפנים, וגם, מקדשים מוזהבים, הרבה מקדשים, בכל מקום. ואפילו צמחיית רחוב משרה אווירה שונה, כזו שגם עם כל הגלובליזציה, עדיין נראית יחודית.
ואני משוטט ללא שום מטרה או יעד, נהנה ללכת קצת לאיבוד, מזיע וכמו שוחה באוויר הכבד, ומדי פעם מצלם, כדי שאזכור מה שהיה. ובפינת רחוב אני קולט חבורה של זקנות תאיות, יושבות בשמש הקופחת בבגדים ארוכים, ומקלפות ירקות. חיוך לא נשלט עלה על פני, וזיכה אותי בגל של חיוכים מהחבורה המשועשעת, שהתחילה לדבר איתי בשפה שכמובן לא הבנתי. בהיותי חסר מילים, כיוונתי את המצלמה לכיוונן והרמתי גבה אחת כמבקש אישור לצלם, וקליק. הראיתי להן את התמונה שהרגע צילמתי, וכשאחת מהזקנות הבינה שאני לא ביישן אלא פשוט לא מבין, היא עברה לפנטומימה, ובצורה שהיה קשה שלא להבין שאלה אם אני רוצה לאכול. הנהוני ראש הן ברוב העולם סימן לאישור, ומצאתי את עצמי מובל, כשידי נמשכת בידה, אל מעבר לעיקול הרחוב, שם בפינה נסתרת התגלה שער למקדש בודהיסטי קטן ונסתר, צנוע, וכמעט מצועצע. בכניסה למקדש, שנראה כמו חדרון שהכיל שולחן עם מנחות וכמה פסלים שנראו כאילו יצאו מתוך ספר קומיקס בודהיסטי, ישבו עוד כמה מחברותיה של הזקנה בחצי מעגל. באמצע הייתה מונחת קערה גדולה של אורז, סיר עם תבשיל כלשהו שהפיץ ריח חזק וטוב, וקערת מים שבתוכה מונחים מקלות אכילה מעץ, והנשים שמסביבו אוכלות. הזקנה הושיבה אותי איתם, וללא מילים מצאתי את עצמי אוכל ארוחה מקסימה, מוקף בחבורת נשים שאני לא מכיר כלל וכמעט לא מבין, נהנה מכל ביס, ומשתאה מכוחו המופלא של האוכל בכדי לחבר אנשים. ולאחר חצי שעה הזויה כמעט, הודיתי להם בקידות עמוקות, והמשכתי הלאה.
הוספתי לשוטט בעיר, וכשהרגשתי צורך לחזור, אני לא כל כך יודע איך, אבל הצלחתי למצוא את דרכי לביתו של פיליפ. מרוצה מהשוטטות חלקתי את חוויותי מהיום עם לינה, שעדיין הייתה באותה תנוחה בערסל. ולאחר עוד שעתיים של ספק בטלה מבורכת ספק נמנום מונסוני, ובדיוק כשהגוון הראשון של הכתום התחיל להופיע בשמיים, שמענו את המונית נעצרת בכניסה לבית. פיליפ נכנס במצב רוח אנרגטי, ושאל אם הסתדרנו עם האוכל, ואמר שהוא תכנן לנסוע לבקר את הדוד שלו ואם בא לנו להצטרף אליו. בחיוך גדול ענינו שכן, הסתדרנו, ובטח שנצטרף. אז אחרי תה ירוק של אחרי הצהריים, ואחרי שהשמש נעלמה ואיתה גם ההנגאובר שלי, שוב ישבנו במונית, נוסעים אל מחוץ לעיר.

…

את שוליה של בנגקוק נמסים לתוך החשכה עוד הספקנו לראות, אבל שאר הדרך עברה בחושך, כך שלא באמת יכולתי לראות את הנוף בנסיעה, אבל באיזשהו שלב הבנייה נהייתה שטוחה ודלילה יותר, ויותר שדות החלו להראות. נסענו מזרחה, ואחרי שעה בערך הגענו לעיירה מנומנמת, ולביתו הצנוע של הדוד של פיליפ. רק בחניה הוא סיפר לנו שהדוד הוא לא קרוב משפחה שלו, אלא הדוד של צ'אד, וכשהוא קלט שאני מנסה לפשפש בזיכרון ולהבין מאיפה השם הזה מוכר לי, הזכיר פיליפ במהירות את החבר שלו מהשנים הצעירות ההן, כשרק הגיע לעיר. מזכיר, משתתק במהרה, וצועד לעבר דלת הכניסה ונוקש עליה, כשאני ולינה מאחוריו, מחליפים מבטים תמוהים שמנסים להבין מה המסתורין שאחז בו פתאום. הדלת נפתחת, ותאילנדי קשיש וחסון פותח לנו את הדלת, עיניו המקומטות מצטעפות מעלה בשמחה כשהוא רואה את פיליפ, ונפערות מעט כשהוא מגלה שני זרים מאחוריו. ההיכרות המילולית הייתה כמעט וחסרת משמעות, כי כבר הספקנו לתרגל את השיחות חסרות השפה המשותפת, כלומר, לתרגל ולהנות מהן אפילו, כי יש משהו שמרחיב את הנפש ביכולת לתקשר עם אנשים שגדלו בסביבה אחרת לגמרי, אבל עם אותן תנועות ידיים ומחוות גופניות שמובנות לכולם. השמות הוצגו אבל קצת קשה לי עם שמות תאים, אז בזכרוני הוא נשאר פשוט, הדוד, (וכך לצערי נשמט גם שמה של העיירה), ומה שכן הבנו במהרה הוא שאשתו של הדוד כבר זמן מה אינה בין החיים, והוא חי לבדו בבית הצנוע עם החצר רחבת הידיים. עוד הבנו שחדוות הבישול לא פסחה גם על הדוד, שמיהר להושיב אותנו בכבוד רב מסביב לשולחן, על כסאות פלסטיק פשוטים, ולהגיש לנו ארוחה נפלאה. סלט רענן עם רצועות דקיקות של כרוב ומלפפון, רצועות חזה עוף ובוטנים מעל, עם ליים ורוטב דגים ופרוסות דקיקות של צ'ילי, היה כל כך טוב עד שהחלטתי לנצל את היותי זר, וללגום בחוסר נימוס את הרוטב שנשאר בתחתית הקערה, רק כדי לראות את החיוך שעל פניו של הדוד מתרחב. ואורז דביק, עם תבשיל קארי כלשהו, ריחני ועמוס בטעמים, עם המון רצועות במבו בתוכו (אותו במבו שהיום מספיקה שאיפה קטנה של הריח שלו כדי להעלות בי את הזכרונות מתאילנד). ישבנו ואכלנו בהנאה בעוד פיליפ והדוד שוקעים לתוך שיחה קולנית ומלאת מחוות ידיים מוגזמות, שנרגעה לרגע רק כשהדוד קם כדי להביא לשולחן פירות חתוכים לקינוח. גם כשיצאנו לינה ואני לחצר להתאוורר קצת, המשיכו שניהם בשיחה הנלהבת, ופתאום, אולי מהאווירה המשפחתית ששרתה שם, שטף אותי גל עמוק של געגוע לארץ. למזלי, לינה הייתה שם כדי שאוכל לשתף, ולמרות שהיינו מלאים לחלוטין, שיחת הגעגוע סבה סביב השאלה החשובה, לאיזה אוכל ישראלי אנחנו הכי מתגעגעים. הדיון (כמובן) גלש במהרה לויכוח המוכר על החומוסייה הכי טובה בארץ, וכמו תמיד, פיליפ ידע לצאת החוצה בדיוק בזמן, כדי להפסיק את הויכוח הכמעט דתי הזה לפני שהוא מתלהט יותר מדי. וכשישבנו שם על הדשא, שואפים את האוויר הדחוס והחם שבחוץ, השיחה שנקטעה כרגע הזכירה לי שפיליפ סיפר לנו לפני כמה ימים (שהרגישו כמו חודש) שהוא עבד פעם בישראל, אז שאלתי אותו. הוא לקח נשימה ארוכה, השתהה לרגע של שקט שנראה ארוך להפליא, והתחיל לספר.

…