סלט תאילנדי, תרבות אודיו־ויזואלית, ואורז שאוכלים בידיים

[על חושים שהולכים לאיבוד, על סלט קצת משונה, על יחסיות, על מתכון פטנט לאורז מיוחד, ואפילו תמונה והמלצה בסוף.]

סיפורי פיליפ הולכים ומתארכים. הם היו מכוונים לפוסט אחד, אבל אני מתחיל לכתוב, וכשאני עוצר, אני מגלה שזה מרגיש כבר ארוך למדי, אורז את הכתוב לפוסט, מפרסם, וממשיך הלאה. אחרי החלק האחרון, משהו גרם לי לבדוק כמה זה "ארוך למדי", וספירת מילים זריזה גילתה לי שפוסט שנותן לי הרגשה שהוא "ארוך למדי" מתחיל בסביבות האלף מילה. אז ניגשתי להשוות. בספר ממוצע, עמוד מכיל בין מאתיים לשלוש מאות מילה. כלומר, פוסט ארוך למדי שווה לארבעה-חמישה עמודים של רומן.
זאת, בוודאות, אחת הסיבות שבגללן נהיה לי קשה יותר לקרוא ספרים בשנים האחרונות.
וזה מאוד מאוד מעניין אותי (ומעורר מחשבות רבות) בזמן האחרון, איך הטכנולוגיה משפיעה על איך שאנחנו חושבים, ובעיקר, על איך אנחנו מרגישים.
באותו נושא, כתבה נהדרת (וארוכה) באתר "הארץ", בדיוק על העניין הזה. ומכיוון שבאוכל עסקינן, הנה הפסקה היחידה (והחדה מאוד) שהייתה יכולה להכתב גם בבלוג הזה:

"בנוסף למגע, ארבעת הימים שבמהלכם בילינו בסמוך ליערות יפהפיים החזירו לחיים עוד חושים שהלכו לאיבוד: ריח וטעם. התרבות הדיגיטלית היא תרבות אודיו־ויזואלית לחלוטין. אנחנו חיים ברעש בלתי פוסק (מטאפורית ומילולית), והעיניים שלנו מתרחקות מהמסך רק כמה שניות לפני השינה.

במקביל, הצורך להתעלם ולהדחיק תשוקות גופניות ולהפוך את עצמנו למכונות המבקשות להתייעל כל הזמן יצר סביבה סטרילית ותעשייתית שיש בה מעט מאוד מקום (אם בכלל) להתענג על ריחות לא סינתטיים ועל טעמים של מזון בלתי מעובד. אנחנו קמים בבוקר, רוחצים את הגוף עם סבון, שמים דאודורנט, מזליפים בושם, מורחים קרם ויוצאים מהבית. אבל בריטריט, שבמהלכו פליקס ודין ביקשו מהמשתתפים להימנע משימוש במוצרים קוסמטיים, הריחות והטעמים חזרו פתאום לחיים.

בסיור רגלי בשמורת טבע במרחק של כחמש דקות נסיעה מהחווה, כמה מהמשתתפים פיתחו שיחה ערה בשאלה אם אפשר לפתח 'אינסטגרם' של ריחות. כשעמדנו על האדמה הלחה לצד אחד מהעצים הגבוהים ביותר בעולם, ושאפנו את האוויר הטהור והמרענן של השמורה, פליקס אמר כי 'יכול מאוד להיות שבעתיד הלא רחוק המציאות המדומה תשתכלל כל כך עד שאפשר יהיה לגרום לאנשים להאמין שהם מטיילים ביער גם בלי לצאת מהבית. הפחד שלי הוא שרוב האנשים יבחרו באופציה הזאת, ומקומות כמו היער הזה יילכו וייעלמו'."

אז כדי לרכך ולזכך, וגם כדי להוסיף איזושהי פואנטה לחלק הקודם בסיפורי פיליפ, שבו דובר על אורז דביק וסלטים תאילנדיים…

באורז הדביק, או "סטיקי רייס", נתקלתי לראשונה במזרח, אי שם בלאוס דווקא. מדובר בדבר הכי קרוב לפיתה שאפשר למצוא באוכל הדרום-מזרח-אסייתי: סוג מאוד עמילני של אורז, שמאודה (ולא מבושל), כך שהעמילן לא נשטף החוצה מהגרגרים, והופך אותם לדביקים למדי. הדרך לאכול אותו (או לפחות זו שהכירו לי) היא לגלגל בין הידיים כדור אורז דביק (בערך בגודל של ליצ'י, נניח), ולטבול אותו ברוטב של התבשיל שליד. פעמים רבות מדובר באיזה תבשיל סמיך וריחני על בסיס חלב קוקוס, והאורז הוא כלי קיבול מצויין שסופח היטב את הרוטב, והכי כיף, משאיר את הידיים מלאות ברוטב (ובריח שלו). ובכלל, יש לי חולשה גדולה מאוד לאוכל שאוכלים בידיים, לא משנה מאיזו תרבות הוא מגיע.

אז איך מכינים אורז דביק?
קודם כל, צריך לקנות אורז דביק. מדובר בסוג שונה של אורז, שנמכר בעיקר בחנויות למוצרי מזרח שכאלה, בערך במחיר של אורז רגיל.
ולגבי הבישול, ובכן, השיטה המסורתית היא אידוי של בערך שעה בסיר מתאים מעל מים רותחים. אבל אני לא יודע איך היא עובדת, כי מעולם לא היה לי סיר אידוי שכזה, או את הסבלנות הדרושה. ולכן, כשנתקלתי במתכון לבישול אורז דביק במיקרוגל (!!!), הייתי חייב לנסות. למרבה הפלא זה עבד, ולמשך שבוע התרגשתי בטירוף, ובצדק, כי זו דרך ממש זריזה להכין אורז, וזה פתח בפני עולם חדש של ארוחות זריזות שאפשר להכין בבית.

איך עושים את זה?
שמים בקופסה עם מכסה כוס אורז אחת, שופכים מעל כוס ועוד עשירית של מים רותחים, מערבבים, ומכסים, לעשר דקות של השריה. אחר כך למיקרו (עם כיסוי רופף, כדי שהאדים לא יברחו יותר מדי אבל שלא יהיו פיצוצים מיותרים) לשלוש דקות. ואז ערבוב טוב, וחזרה למיקרו לעוד שלוש דקות, וזהו, מוכן. (כמובן ששלוש דקות הוא זמן למיקרו ממוצע, ניסוי וטעייה הוא השיטה הכי טובה כדי להתאים לכל מיקרו). מה שנותר זה לפתוח את המכסה, לתת עוד ערבוב ולפזר קצת כדי שהאורז יתקרר מספיק כדי שאפשר יהיה לאכול אותו בידיים.

בינתיים, בזמן כל ההמתנות האלו, אני מכין בדרך כלל סלט תאילנדי.
לתאילנדים יש מגוון נפלא של סלטים משוגעים ומדהימים. על גדולתו של סלט הפפאיה כתבתי פה כבר כמה פעמים, אבל הוא לא היחיד. המוטיב החוזר הוא בדרך כלל רוטב שמבוסס על רוטב דגים (פיש-סוס באנגלית, או נאם-פלה בתאית), שהוא כמו הסויה של התאילנדים – רוטב שמשמש להכל (מנות קרות, חמות או סתם מונח על השולחן לחיזוק התיבול). מלוח מאוד, ומלא טעם, מהסוג שלחיך המערבי בדרך כלל לוקח זמן להתרגל אליו.
הגרסה שלי להיום? מה שהיה בבית והתאים להגיון הקולינרי (התאילנדי, לצורך העניין).

thai salad
כרוב לבן פרוס דק מאוד, מלפפון פרוס לחצאי טבעות, חזה עוף צלוי שהתקרר קצת ונפרס לרצועות, רצועות בצל דקיקות, עלי סלרי קצוצים, ושברי בוטנים מעל. הרוטב הוא שילוב של רוטב דגים ומיץ לימון עם קצת סוכר חום, עד לבאלאנס של מלוח חמוץ עם קצת מתוק, וצ'ילי יבש (ואפילו עדיף טרי).

לוקח קצת זמן להתרגל לשפה הקולינרית השונה הזו, של דרום מזרח אסיה, עם הטעמים החזקים אבל כל כך שונים מאלו שאנחנו מכירים. הדרך לעשות את זה היא לנסות הרבה בבית ולא להתייאש, כי החך צריך להתרגל וללמוד, ומדי פעם לחפש אוכל תאילנדי אמיתי כדי לוודא שהכיוון הוא נכון.

ועוד המלצה קטנה לפני סיום.
בלוג יחסית חדש שאני מאוד אוהב – "זהששם". ובו יואב כותב בהמון רגישות סיפורים נהדרים, על כאב ויופי ואהבה ועוד הרבה דברים, ומלווה אותם במתכונים מצויינים.
סתם, ככה, שתדעו.

מודעות פרסומת

השארת תגובה

מתויק תחת אסייתי, תרבות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s