פיליפ, או: נודלס ואהבה

הסיפור התחיל כשהגענו לבנגקוק. לינה ואני נמלטנו מהחום והלחות אל תוך מונית שנראתה כממוזגת, ועוד לפני שהבטנו קדימה, ייללנו, מתנשפים, קאואסן. הנהג נראה פחות נסער מאיתנו, ודרך המראה שילח חיוך מרגיע, ואמר, אוקיי. את האוקיי הבנו, אבל כל שאר המשפטים שלו נזקקו לשני נסיונות לפחות, עד שנבין את התאי-גליש שבה הוא דיבר. ההתחלה הייתה כמו כל שיחה עם נהג מונית נחמד במדינה לא מוכרת, שכללה את המאיפה-אתם-באים וכמה-זמן-אתם-הולכים-להישאר-פה מהצד שלו, ואת האיך-זה-לחיות-פה ומה-יש-לראות-בעיר מהצד שלנו. אבל כשהוא גילה שאנחנו מישראל, לקח לו חמישה ניסוחים מחדש של המשפט כדי שנבין שלפני זמן מה הוא עבד, חמש שנים כחקלאי תאילנדי במושב כלשהו ליד ים המלח. צחקנו בקול, בעיקר מהפתעה, הדיסוננס הזה בין הדמות של העובד הזר בישראל שהצטיירה לנו בראש, לבין הנהג החביב שמסיע אותנו כרגע בצד השני של העולם, ושאלנו לשמו, שאלה תמימה לכאורה. פיליפ, הוא ענה. פיליפ? זה בכלל לא שם תאילנדי. נכון, השם שנולדתי איתו הוא, וביטא את השם שלו, שלמרות נסיונות רבים מאז אני לא מצליח לזכור כעת. אבל בצעירותו, הוא סיפר, הוא עבד בגסטהאוס בצ'אנג מאי, והתיידד עם מטייל בריטי שנקרא פיליפ, אהב את השם והחליט לשמור אותו, כל כך פשוט. והנסיעה ממשיכה, לבטח נסיעת המונית הכי מעניינת שאני זוכר, והגענו לרעש החצי-תאילנדי-חצי-מערבי של הקאואסן. ופיליפ שולף את התיקים הגדולים שלנו מהמונית, ומושיט לנו כרטיס ביקור, ובמקום לומר, אם תצטרכו לנסוע לאנשהו תתקשרו, הוא אומר, זאת הכתובת שלי בבית, אשמח אם תבואו לבקר. אני דוחף את הכרטיס לאיזו פינה בתיק, חושב על כך שהוא בטח אומר את זה לכולם משום מה, ועל כך שעד סוף הנסיעה כבר הבנו את מה שיש לו לומר אחרי שחזר על כך רק פעמיים, ולא יותר מזה, ואנחנו מתגלגלים לתוך הרעש.

ארבעה ימים העברנו בתוך הסצנה התיירותית-תרמילאית של בנגקוק. שיטוטים בעיר, מקדשים מוזהבים, ארמונות מוזהבים עוד יותר, השתכרויות בבארים רועשים, אכילה בלתי פוסקת של אוכל רחוב צבעוני וריחני מכל הסוגים, והמון שיחות מקריות עם תרמילאים אחרים, החלטנו שהגיע הזמן להמשיך, לתפוס אוטובוס לכיוון לאוס. ותוך כדי דחיסה של כל הדברים לתוך התיק, נתקלתי במקרה בכרטיס הביקור של פיליפ. לינה ראתה וחייכה חיוך גדול, ואז חשבתי בקול רם, למה שלא נלך לבקר אותו? והחיוך של לינה התרחב עוד יותר.

האינטרנט סיפר לנו שהוא גר במה שנראה על המפה כמו פרבר של בנגקוק, והחלטנו לתעות לשם בתחבורה ציבורית. אז סירת שירות אחת, שלושה אוטובוסים ומשהו שנראה כמו תחנה מרכזית מטונפת, והגענו לכתובת שהייתה על הכרטיס. עמדנו באמצע שכונה שקטה וירוקה, מול בית צנוע עם גינה רחבת ידיים ומלבלבת, מהססים לכמה רגעים, כשפתאום נפתחו השמיים ומבול מטורף ניתך עלינו, מכריח אותנו להפסיק עם התהיות, להכנס ולדפוק על הדלת. שתי דקות ארוכות אחר כך, פיליפ פותח את הדלת, עם חיוך חם כאילו ציפה לבואנו, ואמר, איזה יופי, כנסו.

הבית עצמו היה צנוע גם מבפנים, להוציא את אזור המטבח, שהיה ענק, מודרני ומצוחצח. בסלון הנעים ישבנו על כסאות במבוק, שתינו תה ירוק ודיברנו שעות. אנחנו סיפרנו קצת על עצמנו והרבה על טיולינו בעולם, אבל רוב הזמן היינו עסוקים בלהקשיב לפיליפ, ועל קורותיו בארבעים ושתיים השנים שבהן הוא חי. הוא גדל בכפר בלאוס, וכשהיה בן שש עשרה יצא מהארון, מעשה לא שגרתי באופן קיצוני בעת ההיא, מה שגרם לאביו לבעוט אותו מהבית בלי לחשוב פעמיים. בכפר לא היה לו שום סיכוי להישאר, אז הוא מצא את עצמו בויאנטיאן הבירה, עובד במיני עבודות משונות, וישן על המדרכות. על החלק בו הבריח את עצמו לתאילנד פיליפ לא הסכים לספר בשום אופן, אבל ניצנים של סיכוי החלו להתגבש בו בבנגקוק, כשהפך את הלילות לימים, עובד בבארים חשוכים בלילה (הוא הגדיר את זה בתור, עושה מה שצריך להיעשות, אני יכול רק לנחש את המשמעות), וישן שם במהלך היום. את צ'אד (כך הוא כינה אותו באוזנינו), מי שעתיד להיות החבר שלו בתחילת שנות העשרים שלו, פגש באחד הלילות במועדון. המבט המטורף שהיה לצ'אד בעיניים גרם לפיליפ לעזוב עוד באותו ערב את המעט שהיה לו במועדון, כדי לעמוד למחרת בבוקר ליד קרש חיתוך במסעדה העמוסה של צ'אד, ולקצוץ ירקות במשך שתים עשרה שעות ביום, והאהבה פרחה. ופיליפ לוקח נשימה עמוקה, מניח את ספלון התה, נעמד באיטיות, ואומר, התכוונתי, בעיקר, האהבה שלי לאוכל, ובצעדים מהירים נכנס למטבח.


[כשיצא משם לאחר עשר דקות, ובידיו שלוש קערות מלאות במנת נודלס ענקית עם חזה ברווז צלוי, שעועית ירוקה, שעועית חומה מתקתקה ובצל ירוק, הבנו בדיוק על איזו אהבה הוא דיבר]

מודעות פרסומת

6 תגובות

מתויק תחת אסייתי, טיול, פיליפ

6 תגובות ל-“פיליפ, או: נודלס ואהבה

  1. עמית - מדבר מהבטן

    כיף שחזרת לכתוב.
    סיפור מקסים והנודלס נראים מקסימים אף יותר.

  2. יסמין

    יפה מאוד. נהנתי לקרוא.

  3. מרקוביץ'

    תודה רבה חברים יקרים…
    (המשך יבוא)

  4. פינגבק: פיליפ, או: לבן וירוק | אוכל למחשבה

  5. פינגבק: פיליפ, או: שפה משותפת | אוכל למחשבה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s