וייטנאם, חלק ב': אלגנטי, מדוייק, קליל וכיפי

בחלק הקודם סיפרתי על וייטנאם בקווים כללים, ועכשיו הגיע הזמן לדבר תכל'ס – למה בעיניי האוכל הוייטנאמי טעים כל כך? אם אני מנסה למסגר את זה לתוך משפט אחד, אז זה כי האוכל הוייטנאמי הוא אלגנטי, מדוייק, קליל, כיפי, ובעיקר – מלא בטעם.
למה אני מתכוון?

אתחיל באלגנטי. עושה רושם שרוב האוכל הוייטנאמי שיצא לי לטעום מכיל בדיוק את מה שנדרש כדי להוציא את המקסימום מחומרי הגלם, לא פחות, ולא יותר. הנה שתי דוגמאות הפוכות.
דוגמה ראשונה, פו בו (Phở bò), המרק המפורסם.

pho-bo

בהיותו נפוץ כל כך בוייטנאם עוד אכתוב עליו בהמשך, אבל בינתיים – מדובר בציר ריחני של מרק חזיר/עוף/בקר שבושל שעות ארוכות ואליו נוספו תבלינים, נתחי בשר, אטריות אורז טריות שעברו חליטה זריזה, והר של ירק שמוגש לידו. המנה הזו היא אלגנטית בעיניי, כי הבסיס לציר הוא בעיקר עצמות, שמקבלות את שעות הבישול הארוכות שדרושות כדי להוציא מהן את עומק הטעמים. אבל מכיוון שלציר המתקבל יש טעם גס למדי, מגיע שלב הכיוונונים, עם סט שלם של תבלינים שנכנסים לסיר ומוסיפים ארומות מופלאות למרק: קינמון, כוכב אניס, ג'ינג'ר, זרעי כוסברה, כשלכל אזור או מסעדה יש את התבלינים הייחודיים להם. הכנת המרק היא עבודה לא פשוטה, אבל היא נעשית פעם אחת עבור סיר ענק שמאכיל אנשים רבים ושווה את ההשקעה. במקרה הזה, חומרי הגלם הם פשוטים, ומתווספים עליהם שעות רבות של בישול ועוד מרכיבי תיבול רבים כדי להוציא מהם את המיטב.

(משהו ששווה לציין בהקשר הזה – רוב המאכלים שיצא לי להתקל בהם מכילים מקסימום מרכיב אחד שדורש התעסקות והכנה, נניח ציר או רוטב, ויכול לחכות בשקט בצד לשעת ההגשה. שאר המרכיבים פשוט נקצצים או נחלטים לזמן קצר ביותר, וכך הבישול עצמו כמעט מיידי, והאוכל מגיע לשולחן בזריזות רבה.)

בכל מקרה, לעומת המרק עתיר המרכיבים ושעות ההכנה, מאחד התפריטים הלא מאוד מובנים הצלחתי להזמין את המנה הזו, שנקראה "su su מאודה".

su-su

ה-su su הם בעצם הגבעול והעלים של פרי ה-Chayote שנפוץ מאוד בצפון וייטנאם (תרגום, מישהו?), וגם הם (בדומה למרק הפו ועצמותיו) מהווים דוגמה לניצול טוב של כל חלקי התוצרת החקלאית. אבל מה שהדהים אותי במנה הזו היא הפשטות שלה: אידוי זריז של הגבעולים והעלים, שמוגשים כך לצלחת, בליווי קערה קטנה עם פיש-סוס שבתוכו שום וצ'ילי. זה הכל, וזה כל כך טעים. הטעם של הירק מורגש לגמרי, הגבעולים קצת פריכים והעלים רכים, וטבילה קטנה ברוטב עז הטעם רק מדגישה את הטעם של הירק ומביאה אותו למקומות חדשים. וזאת בעיניי אלגנטיות: ירק אחד, חליטה קצרה, ורוטב עם שלושה מרכיבים. טיפול מינימלי שמוציא את המיטב מחומרי הגלם, ומפיק ארוחה שלמה ונפלאה.

ועוד דוגמה שאני אוהב לבישול אלגנטי, הם הסאמר רולז, בהם כבר כנראה שיצא לכם להתקל (אפילו אני כתבתי עליהם פה בעבר):

summer-rolls

דפי אורז שרוככו קלות במים, ובתוכם מגולגלים (במקרה הזה) שרימפס קטנים חלוטים, נבטים, רצועות מלפפון וחסה. אז מה פה כל כך אלגנטי? שהרולים עצמם לא מכילים שום מרכיב תיבול – התיבול היחיד (!) הוא קערה קטנה של רוטב דגים שבה טובלים את הרול. שוב, מינימום התעסקות, מקסימום טריות ורעננות, וכל המרכיבים מוציאים מעצמם את המיטב.

ועכשיו קצת על דיוק, או יותר נכון, על איזון. האוכל הוייטנאמי מאופיין באיזון טעמים ממש מוצלח, בין המלוח מתוק חמוץ וחריף. אם שמים לב, זה מופיע כמעט בכל מנה, האיזון הזה, מרקים, סלטים, או אפילו מטוגנים והרוטב שלהם.

noodles

אז קשה להעביר טעמים בתמונות, אבל כדי להדגיש את הנקודה – אטריות אורז עם טופו מטוגן וירקות נהדרים. במקרה הזה, המתקתקות מתקבלת מהתירס הגמדי והפלפלים, וגם מקצת סוכר דקלים שמתווסף בזמן הבישול, והאטריות מגיעות, כמו כל מנה כמעט, עם קערית צ'ילי (חריף) וקערית ליים (חמוץ) לידו, ורוטב דגים (מלוח) על השולחן.

מה שעוד מגיע לשולחן כמעט עם כל מה שמזמינים, ממרק ועד אורז מטוגן, זאת ערימה ענקית רעננה וטרייה של עלים ירוקים, מנהג אדיר שלא יכולתי להפסיק להתפעל ממנו:

bun-cha

בדרך כלל יהיו בערימה חסה ונענע, ועוד מגוון עשבים שונים האופייניים לאזור, מכוסברה ועד כל מיני עלים מרירים שאיני יודע את שמם. מוסיפים למה שואכלים או שפשוט נוגסים בין ביס לביס, כך או כך העלים מוסיפים עוד סט של טעמים לבחירה, אבל בעיקר רעננות נפלאה לארוחה, והופכים אותה לקלילה בהרבה.

ובכלל, יותר מרוב המטבחים שיצא לי לפגוש, במטבח הוייטנאמי בולטים הירקות כמרכיב עיקרי ומכובד. כמובן שבסלטים הנפוצים, אבל לא רק, הרבה ירוק והרבה ירקות מציצים מכל תמונה של אוכל:

noodles-salad

סלט אטריות אורז קרות, עם נבטים, גזר, טופו מטוגן, חסה, נענע, בוטנים, בצל מטוגן, והכל ברוטב פיש-סוס וסוכר דקלים. טעים בטירוף, וכדי להדגיש את הנקודות הקודמות – קליל, רענן, מאזן את המלוח מתוק חריף חמוץ באופן מושלם.

ועוד מוטיב חוזר שאפשר לשים אליו לב בתמונה האחרונה, ובעצם בכל התמונות עד עכשיו, הוא משחק המרקמים שכמעט תמיד יהיה נוכח. מרכיבים רכים שנמסים בפה (נניח, האטריות או הטופו המטוגן), דרך מרכיבים נגיסים יותר (הבצל המטוגן), ועד הקראנץ' ממש (נבטים, חסות, בוטנים). המשחק הזה כמעט תמיד נוכח, ובעצם היה קיים אצל הוייטנאמים עוד הרבה לפני ששפים מודרניים התחילו לשחק עם טקסטורות כדי לשעשע ולאתגר.

מוטיב נוסף שאני מאוד מחבב, הוא המשחקיות שמופיעה לא מעט באוכל. עניין ה"עשה זאת בעצמך" לא שמור רק לתוספת של צ'ילי וליים, אלא מופיע לא מעט כחלק מהותי מהארוחה. הדוגמה החביבה עליי היא המאכל האדיר הזה (שהופיע גם בפוסט הקודם):

pork-with-rice paper

לשולחן מגיעים שיפודי חזיר צלויים (במרינדה כלשהי), עם דפי אורז יבשים, ערימה ענקית של עלים ירוקים ופרוסות מלפפונים, צנון וגזר מוחמצים, וגם חביתיות אורז וספרינג רולז מטוגנים. בוחרים מה שרוצים, מגלגלים בתוך דף אורז דק שמתרכך משאר המרכיבים, טובלים ברוטב בוטנים מתקתק ופנטסטי, ואוכלים, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד, כי זה כל כך טעים.
ומשחקיות או לא, אחרי שהכל נעלם מהצלחות ובקושי הצלחתי לנשום, נחתו על השולחן נתחי אננס מעולים ובעיקר מוס מנגו מדהים,

pineapple

כדי לחתום את אחת הארוחות הטובות שאכלתי בוייטנאם ובטיול כולו.
אבל אני סוטה מהנושא.

בכל מקרה, לשחק באוכל זה תמיד כיף, וזה גם הופך את האוכל לחלק בלתי נפרד מהאירוע, והופך אותו עוד יותר למשהו שמחבר בין אנשים. כמו במקרה הזה,

backpackers-food

גם פה דפי אורז, ופריכיות אורז ענקיות דקיקות ומתובלות, הר של עשבים, קעריות רוטב, מגלגלים ואוכלים, ומדברים, ושותים בירה, ואוכלים עוד, ושותים עוד, כיף.

אז לסיכום ביניים, ניסיתי להסביר ולהדגים למה אני חושב שהאוכל הוייטנאמי הוא כל כך טעים. מקווה שהצלחתי להעביר לפחות חלק מהטעמים והריחות של המטבח המופלא הזה.

ואל דאגה,

cheers

המשך יבוא…

השארת תגובה

מתויק תחת טיול, תרבות

וייטנאם, חלק א': מטבח ייחודי וגאה

לוייטנאם הגעתי עם ציפיות קולינריות גדולות. גם בגלל טעימות חצי-מקריות של אוכל וייטנאמי, אבל בעיקר בגלל שכל מי שסיפר לי על וייטנאם, הזכיר את האוכל כמשהו שקשה להתעלם ממנו. אפשר לחשוב שמציפיות כאלו אפשר רק ליפול, אבל מה שקרה הוא בדיוק הפוך – במשך חודש של טיול בארץ הזו, הייתי מסוחרר מאוכל אדיר, מגוון, טרי, זול, אינטליגנטי, ובעיקר טעים ומהנה.

יש הרבה מה לספר, אבל קודם כל, קצת תמונות כדי לפתוח את התיאבון.

pho
זה מרק הפו, אולי המנה הוייטנאמית המוכרת ביותר. על התמונה הזו חבר העיר, "I'm infinitely jealous of you right now", ומה אני אגיד, גם אני הייתי רוצה לשחות שוב בקערה המדהימה הזו שוב. חבל שריחות לא עוברים דרך האינטרנט.
.

noodle-salad
סלט אטריות אורז וירקות וטופו מטוגן, רוטב מתקתק-מלוח, ומעל בצל מטוגן ובוטנים.
.

village-dinner
הום-סטיי, כפר בצפון וייטנאם. המון אוכל, ירקות מהגינה, והכל כל כך טעים.
.

pub-with-cold-beer
שוב, הדרך. כי זה בלוג אוכל, אבל החוויה שלי היא טיול, וזה חלק ממנו.
.

red-soup
אני ממש אוהב את הצבעים של התמונה הזאת. וגם את החוויה המקומית. וגם את מרק הבשר הנפלא הזה, עם הר של עלים לידו, וצ'ילי, וצ'ופסטיקס שמחכים על השולחן. כיף גדול.

אוקיי, אני מקווה שבלוטות הסקרנות נפתחו קצת, ועכשיו אפשר להתחיל מההתחלה.

[רגע, עוד לפני ההתחלה, דיסקליימר: טיילתי חודש בוייטנאם. זה לא מעט, אבל גם ממש לא הרבה, בטח שלא למדינה גדולה כל כך. הטיול שלי היה סוג של טיול טעימות מקרי, ולכן הדברים שאכתוב בפוסטים הבאים הם מנקודת מבט של תרמילאי סקרן שמאוד אוהב לאכול, ומאוד אוהב להתבונן מסביב. כלומר, עלולים בהחלט ליפול פה אי-דיוקים, שאני מקווה שיתקבלו בהבנה, כי מה לעשות, וככה זה נראה מבעד לעיניי המטיילות. ועכשיו, להתחלה.]

בוייטנאם הרגשתי מהר מאוד איך האוכל הוא נקשר באופן הדוק לגיאוגרפיה ולהיסטוריה של המדינה, וגם כמובן לתרבות המקומית. אז אתחיל משם.

קודם כל, כדי לעשות קצת סדר בראש, מפה:

vietnam-map

כמו שאפשר לראות, דרום-מזרח אסיה, אזור שאני באופן אישי משוגע על המטבח שלו. החלוקה של דרום-מזרח אסיה למדינות היא שרירותית למדי וחדשה יחסית, ולאורך ההיסטוריה מדובר בעצם בתרבויות שונות עם מכנה משותף כזה או אחר. לכן לא מפתיע שגם האוכל זולג ומשפיע ומשתלב, לא רק בין המדינות השונות אלא גם בין חבלי הארץ השונים. אז אם נעיף מבט על המפה, נראה את סין בצפון, את לאוס במערב, ואת קמבודיה בדרום מערב. סין נראתה לי כהשפעה הבולטת ביותר על התרבות וההיסטוריה הוייטנאמית: אלף שנות כיבוש סיני הותירו את סימניהן, כמובן, והשאירו לוייטנאמים השפעה אסתטית ניכרת, מסורת קולינרית, וגם פחד גדול מכיבוש נוסף. הפחד הזה היה גדול עד כדי כך, שהם הסכימו לפצל את ארצם לשתי מדינות, הצפונית והדרומית, רק כדי שהסינים לא יפלשו שוב. הפיצול הזה הגיע אחרי כמה שנים של כיבוש צרפתי, שהביא למדינה את הבגאטים (אוכל רחוב פופולרי אבל עם טוויסטים מיוחדים), וכנראה שגם הביא איתו עוד עידון של טכניקות הבישול המסורתיות. בכל מקרה, לא אכנס לכל הבלגאן הפוליטי המעניין של המאה העשרים, אבל חשוב להזכיר כמובן את המלחמה המפורסמת עם האמריקאים, מלחמה שהביאה גם לבידוד ארוך של וייטנאם מהמערב (ותרבותו הדורסנית), וגם לחיזוק משמעותי של הגאווה הלאומית. התוצאה היא מטבח ייחודי וגאה, שמצליח להרגיש שונה משכניו המשפיעים.

אז אחרי כמה פרטים היסטוריים, קצת גיאוגרפיה. כפי שאפשר לראות, וייטנאם היא מדינה ארוכה. במזרח, קו חוף ארוך לכל האורך, מה שכמובן יכניס את הדגים אבל בעיקר את פירות-הים לתפריט, וגם את רוטב הדגים (פיש-סוס, או נאם פלה) כמרכיב התיבול העיקרי. אותו קו החוף עמוס הדגה הזה גם נח לאורך שני אזורים אקלימיים שונים לחלוטין: הדרום הוא החלק הטרופי, שלפיו (ובעזרתם האדיבה של הסרטים על מלחמת וייטנאם) כולם מדמיינים את וייטנאם כמדינה מהבילה, והוא מנוגד ממש לאקלים בחצי הצפוני, שהוא ממוזג בערך כמו בארץ. אם הדרום הוא לח וחם לאורך השנה, אז בצפון יש עונות מוכרות, וחורף שיכול להיות קר למדי. הגיוון הזה הוא לא נחלתו של מזג האוויר בלבד, אלא גם של פני השטח. הצפון של וייטנאם הררי וגבוה יחסית לעומת החוף הארוך או הדלתא הפורייה של המקונג בדרום, וכל אלו יוצרים ניגודים של אקלים ותרבות וחקלאות, ומתבטאים היטב באוכל. יש כמובן שפה קולינרית משותפת ומאכלים שאפשר למצוא בכל מקום, אבל בהחלט ישנם הבדלים בולטים בין אזור לאזור, ומאכלים רבים שאפילו מיוחדים לעיר כזו או אחרת.

white-rose

(הפסקה לתמונה: ורד לבן, מנה נפלאה שהצלחתי למצוא רק בעיר הוי-אן שבמרכז וייטנאם. כמו רביולי מבצק אורז עדין, ממולאים בשרימפס וחזיר, מאודים, ומעליהם בצל ירוק ושבבי בצל מטוגן, עם רוטב שמורכב מפיש-סוס וחומץ אורז. דוגמה טובה למטבח עירוני, דוגמה טובה להשפעה סינית, דוגמה טובה לשימוש בפירות-ים, ודוגמה טובה לאוכל טעים בטירוף.)

על ההשפעה הסינית כבר כתבתי, ויש גם אחרות. יש את לאוס במערב (מופרדת ברצועה הררית ומיוערת), ואת קמבודיה בדרום-מערב, שקצת קשה לפעמים לשים את האצבע על ההבדלים ביניהן, ובכלל, הרבה פעמים במהלך הטיול בוייטנאם היו לי פלאשבקים חזקים ממדינות אחרות באזור. אבל וייטנאם פחות נוחה להשפעות חיצוניות ממה שהגיאוגרפיה שלה מלמדת. מדובר בעם עקשן וחרוץ, שהצליח לדחוף את המדינה קדימה על אף מלחמות ארוכות ובידוד של עשרות שנים מהעולם. עם שלמרות התפתחות מואצת רוב האוכלוסייה שלו עדיין כפרית, מה שעוזר לשימור קולינריה שהתפתחה והתדייקה במשך שנים רבות. ובעיקר, עם שגאה בתרבות ובמסורת שלו, ולכן הצליח ליצור שפה קולינרית מובחנת ומרהיבה, שעליה אכתוב בפוסט הבא.

floor-food

אז לסיום, תמונה. כפר כלשהו, בערב שעוד יקבל פוסט משל עצמו, עם המון אוכל, וכולם יושבים על הרצפה. תרבות, מסורת, אנשים, ואוכל טעים בטירוף.
וייטנאם 2014,
המשך יבוא.

4 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות

פיליפינים, או: מדגם לא מייצג

[על ביקור לא ארוך בפיליפינים, על אוזן של חזיר, ועל קרבות תרנגולים]

בין יפן לוייטנאם, ביקרתי לשבוע בפיליפינים, שהיו ככה "על הדרך".
אני לא הולך להיכנס יותר מדי לסיבות שבגללן היה לי מאוד מאוד מעניין בפיליפינים, אבל לא מאוד נהניתי שם. ניסיתי להסביר את זה בבלוג המקביל, אבל אל תקשיבו לי במקרה הזה, כי זה היה בעיקר בגללי – המדינה הזאת באמת מרתקת ושווה את הביקור שלכם. אבל כפי שכבר הזכרתי בעבר, הבלוג הזה מתאר חוויה סובייקטיבית.
אז בקיצור, שבוע מעניין תרבותית, אבל לא מאוד מעניין קולינרית בפיליפינים.

מדינת עולם שלישי, עם תרבות שהיא יותר קאריבית מאשר אסייתית (שלטון ספרדי ארוך וכו'), וגם מאוד מושפעת מהמערב.

מדינה שהבירה שלה עמוסה צפופה מזוהמת וגם חיה, עם בניינים עצומים וחדישים ועם כלי תחבורה מאמצע המאה הקודמת:

city

ועם סצנת מסעדות וברים אינסופית, ועם המון עוני ברחובות, ועם קריוקי ברחוב ועם קרבות תרנגולים בטלוויזיה:

fights

וטבע מרהיב ואסונות ועזרה הדדית, וחופים שנראים כך:

sky

אבל הכביש הראשי על החוף נראה כך:

town

ואחרי כל אלו, כמובן שיש גם אוכל.

מכיוון שאת הזמן שלי בפיליפינים ביליתי פחות בלטייל ויותר בהירגעות, אני לא יכול לספר יותר מדי על המטבח המקומי. אבל בגדול, האוכל יותר הזכיר לי את האוכל הקולומביאני מאשר את זה של דרום-מזרח אסיה. המאכל הלאומי נקרא אדובו, שזה תבשיל מלוח-מתוק של עוף/חזיר/בקר שמוגש עם אורז לבן פשוט, ובכל פעם שטעמתי אותו הוא היה בטעם שונה לחלוטין. זאת הגרסה הביתית, עם בקר:

meal

ובכלל, תבשילים עם אורז לבן לידם הם כמעט תמיד מרכז הארוחה. חוץ מזה, הברבקיו נפוץ עד מאוד, והשיפודים שבתמונה הם כלל לא אקזוטיקה לתיירים (כמו שאפשר למצוא במקומות שונים באסיה), אלא בהחלט מה שהמקומיים אוכלים:

skewres

וזאת לא טעות, עור של חזיר, אוזן של חזיר, ודם של תרנגולת (שכנראה נקרש בתוספת ג'לטין). האחרון היה (כמעט) הדבר הכי אקסטרים שאכלתי בטיול, ובתוספת רוטב חמצמץ חריף הוא דווקא היה טעים למדי.

משהו קצת יותר עדין שהייתי חייב לצלם, הוא ארוחת הבוקר בהוסטל, שכללה ריבת גויאבה, ממרח גבינה (אמריקאי וטעים בעליל), וגולת הכותרת – ריבת קוקוס! זה הרגיש כמו ריבת חלב בטעם קוקוס, ואני כמעט בטוח שאופן ההכנה זהה, רק עם נוזל קוקוס במקום חלב (וגם את זה אנסה בהזדמנות):

jams

בנוסף, עקב ההשפעה המערבית הניכרת, הפיליפינים מלאה באוכל מערבי מכל הסוגים והמינים, וכל רשתות המזון המוכרות נמצאות בכל מקום, והן חלק משמעותי מהתפריט.
אבל כמו כל מדינה באזור, יש משהו אחד שתמיד יהיה תענוג אדיר, ואלו הם כמובן הפירות המושלמים.

pineapple

אז פיליפינים, דגימה מקרית ולא מייצגת. היה מעניין (ולא קולינרי במיוחד), אבל זה חלק מהטיול גם כן, אז אני כותב גם על הקצת הזה. ועכשיו אפשר להמשיך הלאה, אל עבר המון אוכל וייטנאמי מדהים.

3 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות

יפן, חלק ו': סטייק מושלם, וסיכום

[על פרות שמקבלות מסז', על אכילה בריאה, ועל איך היה]

כפי שאפשר כבר להבין מהפוסטים הקודמים בסדרה, שני מוטיבים שבולטים בעיניי מאוד בתרבות היפנית הם חיבה לאיכות חסרת פשרות, ואובססיביות. זה כנראה גורם מרכזי לכך שהאוכל שלהם כל כך מעולה – גם המטבח היפני עצמו, וגם האוכל שאינו יפני (מאפיות וקונדיטוריות מדהימות, אוכל סיני מצויין, וגם כמה טעימות של אוכל מערבי, כולם מצויינים). שני המוטיבים הללו מתנקזים לתוך תענוג ששמרתי לסוף – בשר קובה.
לא ברור איך זה התחיל, אבל בקצרה, בקר בסגנון הואיגיו (שמקורו הוא בעיר קובה, ולכן הכינוי דבק) הוא בקר שאגדות רבות אופפות את אופן הגידול שלו – החל מהשקיית הפרות בבירה במקום במים, עיסוי מתמיד של הפרה, ועד להשמעת מוזיקה מרגיעה. אין לי מושג כמה מהאגדות נכונות, אבל מה שכן, התוצאה היא בשר פנטסטי, עם שיוש מושלם של שומן:

kobe-beef

הסטייק הזה הוגש לי, בעיר קובה עצמה, כמה כיף. מסעדות הואיגיו נחשבות יקרות ומפוארות, אבל אל דאגה, בצהריים ובמקומות הנכונים זה עדיין עולה פחות מסטייק רגיל ברוב המקומות בארץ. והטקס עצמו נחמד גם כן: השולחן בנוי סביב פלטה לוהטת ומבהיקה, והטבח המעומלן מגיע, שואל מה אתה רוצה לאכול, ואחרי הבחירה מראה לך את הסטייק שבחרת (כדי לוודא שהכל בסדר), ומתחיל לצלות מולך. קודם כל, שום קלוי בחמאה, ואז ירקות (באק צ'וי, דלעת ערמונים, נבטים), ואז, הסטייק עצמו, שכשהוא מוכן למידה הרצויה, נחתך על ידי הטבח, ומוגש כלאחר כבוד.

kobe-beef-ready

(אפשר לשים לב שהסטייק מוגש כשהוא חתוך, כשלמעשה כל האוכל היפני מגיע כשהוא מוכן לאכילה באמצעות צ'ופסטיקס וכף. זה די נחמד, לאכול בעזרת יד אחת בלבד, אבל זה בעיקר גורם לאכול בביסים יותר קטנים, ולכן לאכול יותר לאט. זה יותר בריא, וגם עוזר להתרכז יותר באוכל, ורק כשחזרתי לארץ אחרי שלושה חודשים של טיול באסיה גיליתי כמה התרגלתי לאכול בקצב הכיפי הזה.)

אז בשר הקובה היה תענוג מיוחד, שבהחלט שווה את ההשקעה ואת הטקס. וגם זו הייתה עוד אטרקציה מוצלחת שהגיעה בסוף הטיול שלי ביפן, שהיה, כמו שכבר אפשר להבין, אטרקציה קולינרית אחת גדולה.

ואני יכול לסכם את החוויה היפנית הפרטית שלי. נראה שכתבתי פה הרבה, אבל באמת שזה על קצה המזלג. לא רק שנשאר המון חומר על רצפת חדר העריכה, ולא רק שכנראה וראיתי הרבה דברים שהיו מעניינים ביותר אבל לא הייתי מודע אליהם. אלא בעיקר, כי הטיול הזה היווה דגימה מקרית לחלוטין של המטבח היפני, מקומות שנקרו בדרכי, כמעט וללא תכנון מוקדם. המטבח היפני כל כך רחב ומגוון, עם מסורת עתיקה, השפעות מודרניות, ושוני מובחן בין מחוז למחוז – צריך המון זמן בשביל להכיר אותו באמת. ומכיוון שאני רק מטייל שמאוד אוהב לאכול, ומאוד סקרן לגבי האוכל והתרבות שמסביבו, אז אני מרגיש צורך בדיסקליימר. הפוסטים האלו על יפן לא מתיימרים להביא סקירה מקיפה ונטולת שגיאות של האוכל היפני, אלא רק את זווית הראייה שלי על הנושא, אחרי שלושה שבועות (עמוסים ומסחררים, אבל שלושה שבועות) במדינה המרהיבה הזאת. פשוט, האוכל ביפן היה כל כך מוצלח, שהייתי חייב לשחרר את זה הלאה, לשתף.
לסיכום: כיף, כיף גדול ביפן. מטבח מגוון ומצויין, שמבוסס בעיקר על אורז, דגים, וקצת ירקות, אבל לא רק. פשטות, מיומנות פנטסטית, אלגנטיות, דיוק, ובעיקר טעם. כי הכל טעים, ומרגיש טוב, ועושה חשק לעוד. מקווה שמתישהו עוד אחזור לשם.

sashimi

אחרי היפניזציה שעבר הבלוג בזמן האחרון, אולי התפספסה העובדה שזו הייתה רק התחנה הראשונה בטיול. בחלק הבא – ביקור קצר בפיליפינים, ואז למדינה עם מטבח מסחרר אחר – וייטנאם.

6 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות

יפן חלק ה': שונים ומשונים

[על קרם שעועית מתוקה, על תלת מימד, על רכבות מהירות, ועל סופרמרקט זוהר]

בפוסטים הקודמים כתבתי הרבה על ארוחות, אבל מה עם הקינוח?
אז קודם כל, באופן כללי במזרח, הקינוח הוא לא ממש חלק מהארוחה, יותר נישנוש של בין לבין (כלומר, אני אף פעם לא קיבלתי תפריט קינוחים במסעדה אסייתית באסיה). וחוץ מזה, אני פחות בנאדם של מתוק, אבל דפנה שותפתי לטיול דווקא מאוד כן, אז יצא לנו לדגום. והיפנים כמו היפנים, גם הקינוחים שלהם משונים. הדברים היותר "סטנדרטיים" הם כל מיני ממתקים בצבעים זוהרים, או עוגות רכות מקמח אורז עם מילויים לא מתוקים במיוחד, או למשל העוגיה הזו, שממולאת בקרם שעועית מתוקה:

fish-cookie

בנוסף, המתיקות של הממתקים היפנים שניסיתי כמעט תמיד הייתה עדינה מאוד. אבל הטוויסט הרציני של היפנים בנוגע למתוקים הוא תה ירוק. לכל ממתק בערך יש גם גרסת תה ירוק, אם זאת גלידת תה ירוק ההו כה פופולרית, עוגיות במילוי תה ירוק, קיטקט תה ירוק (!), ועוד ועוד. בתמונה, קסטה תה ירוק עם ג'לי שעועית חומה וג'לי נענע, רק כדי להדגים כמה סט הטעמים המתוק שונה לחלוטין מזה המערבי:

icecream-sandwitch

ואם כבר בתה ירוק עסקינן, הנה לאטה תה ירוק (שהיה מעניין ביותר), בבית קפה יפני:

green-tea-latte

בענייני לאטה, מסתבר שהתה היפני לא מתוק כלל (אם הוא חם או קר), והקפה היפני דווקא כן מתוק. לפחות זה שיוצא ממכונות השתייה, שנראות כך:

vending-machine

אני לא בטוח שזה עובר בתמונה, אבל כל הבקבוקים הם בעצם תלת-מימדיים, והכל כמובן זוהר ומשונה (בנסיון הראשון הוצאתי את המשקה שנראה לי הכי מוזר, והתגלה בעצם כמשקה חיטה קר שהיה מר לגמרי ומאוד לא טעים והנסיונות שאחריו לא היו מוצלחים בהרבה). אבל מה שיותר מעניין, הוא ששתי השורות הראשונות (שמסומנות בכחול) הן משקאות קרים, בעוד השורה התחתונה (שמסומנת באדום) משחררת פחיות חמות! אני לא בטוח למה, אבל אותי זה ממש הפתיע.
בנוסף, דגמים תלת מימדיים מופיעים גם במסעדות. מסתבר שהרבה מהמסעדות מציגות בויטרינה מודלים פלסטיקיים מדוייקים לחלוטין של חלק ניכר מהמנות המוגשות במסעדה, כדי שהלקוח ידע בדיוק מה הוא מקבל. זה מקסים לגמרי, זה מאוד עוזר לתיירים (כמוני) שלא מבינים יפנית, וזה נמצא לא רק במסעדות, אלא גם בתחנות הרכבת:

bento

במקרה הזה, דגמים של בנטו, קופסת האוכל היפנית, באחת מתחנות הרכבת הבלתי-נתפסות בגודלן. והרכבות היפניות באמת מדהימות כמו שהאגדות מספרות:

train

ובדרך, ביום יפה, גם הספקנו לצפות דרך חלון הרכבת בהר פוג'י היפהפה!

mt-fugi

אבל זה כבר נושא לבלוג אחר. מה שכן, ברגע שהיפנים נכנסים לרכבת, מיד נשמעים קולות של אכילה, כי המון אוכל מוכן נשלף ונאכל. במקרה הזה, עוף מטוגן כלשהו, אבל בעיקר אוניגירי, שהם סנדוויצ'י אורז מוכנים וכיפיים, עטופים באצת נורי וממולאים במגוון מילויים משונים ובדרך כלל טעימים מאוד (נניח, אצות בטריאקי, או מיני דגים מיובשים, או כל מיני ירקות ירוקים):

train-food

ואיך לא, יש גם סושי טייק-אווי (זה ספציפית היה לא טעים במיוחד, אבל כבר טעמתי גרועים ממנו בסושיות גרועות בארץ):

train-sushi

והרכבת הסופר-מהירה מביאה אותי לקיושו, האי הדרומי של יפן, לעיירה קטנה שנקראת אסו, שנמצאת למרגלותיו של הר געש פעיל. וטיפסתי אל ההר כדי לראות את הלוע המעשן שלו מקרוב, וגם את הנוף החללי שנמצא למעלה, אבל היה כל כך קר באסו (ומושלג!) שרוב היום כלל מנוחה בהוסטל החמים והנעים, והזדמנות ראשונה לבשל. אז זו הייתה בערך הפעם היחידה שבישלתי בטיול, בהוסטל כמעט ריק עם מטבח מצוחצח, וזה היה כיף, גם כי לבישולים הצטרפה היפנית שעבדה בהוסטל. היא הכינה כמה דברים מעניינים (ממרח ריחני של דגים מותססים!) וסיפרה על האוכל היפני מנקודת המבט שלה, וגם הייתה מופתעת מהדברים הממש פשוטים שהכנתי. למשל, רוטב של סויה ומיץ לימון וקצת שמן לסלט של ירקות ירוקים, היה בשבילה רעיון מוזר, אבל גם מאוד טעים.
אבל לפני כן, בשביל לבשל צריך ללכת לסופר ולקנות מצרכים, וביפן, גם סופרמרקט זאת הפתעה שקשה לי לתאר.

supermarket

אינסוף מוצרים שאני לא מכיר, אזור ענק של ירקות שבעיניי הם אקזוטיקה, מגוון יפהפה של פטריות ושל נבטים משונים ושל ירקות ירוקים, אזור שלם של טופו מסוגים שונים וממש בזול, בשר וחזיר שמוכנים פרוסים במגוון צורות ושקולים ומנויילנים, ואגף של דגים טריים ופירות ים שהיה יכול למלא מכולת שלמה בארץ.

supermarket-fish

וגם אגף עצום של אוכל מוכן (ובדרך כלל מאוד טעים). בכלל, הארוחות המוכנות של היפנים הן אופציה סבירה ביותר, וגם הסבן-אילוון מלא בהם, כולל באנים שהיו לי ממש טעימים.
ואלו באנים אחרים, מצ'יינה-טאון אשר בעיר קובה דווקא, והם בצורת חזירים ופנדות!

buns

וליד גן החיות בטוקיו, שמחזיק פנדה (!) ממש מפורסמת ביפן, יש מסעדה על טהרת המאכלים בצורת פנדה(!):

panda

אז טעימה (מקרית) של חלק מהדברים השונים והמשונים שיצא לי לטעום או לראות ביפן, והפוסט הזה הוא רק על קצה המזלג (הא הא). הפוסט הבא יהיה באמת האחרון על יפן, ועד אז – תמונה של כרוב, שביפן נמצא גם בתוך עציצים ברחוב, ליופי.

cabbage

שונים, ומשונים.

2 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות

יפן חלק ד': מסעדות פשוטות ומסעדות יוקרה

[על כוכבי מישלן, על סחוס ברך של חזיר, ועל אורז נהדר]

בסוף החלק האחרון הזכרתי את היאטאי. אלו הן מעין דוכני-מסעדות פופ-אפ יפניות שאני מצאתי רק בפוקוקה ובהירושימה, ומבחוץ זה נראה כך:

yatay-from-outside

דוכנים ניידים ומהבילים שמוקמים בכל ערב מחדש בטיילת על גדת הנהר, כשכל אחד מגיש סוג אחר של אוכל. ובפנים, מטבח קטן ומקסים, שבמקרה הזה הכיל מגש של מיני מאכלים בבישול איטי, ובנוסף מגוון דגים ופירות ים שמוכנים לבקשתך על הגריל שמאחור, וכמובן בקבוקי אלכוהול שמחכים למזיגה:

yatay-kitchen

תיירים מערביים אין הרבה בפוקוקה, ולכן גם שמץ אנגלית, אבל למזלי התלווה אליי בחור יפני חייכן ונלהב, בחלק מהערב טרח לתרגם ולשאול מה אני (ועוד בחור אנגלי שהצטרף) רוצה לאכול, ולפעמים פשוט הזמין המון אוכל ושתייה. אז הערב הנפלא הזה היה מלווה ביותר אוכל ושתייה משהייתי מוכן אליהם, אבל היה שווה ביותר: החל משיפודי חזיר מצויינים, דרך תבשיל ריאות, או דג ברוטב מתקתק, בירה קרה, סאקה חם, סוצ'ו (שזה סוג של ליקר אורז), מיני טמפורה, סחוס של ברך חזיר (שדווקא היה טעים!), ומיני ירקות בבישול ארוך. ומסתבר שכשהיפנים שותים קצת הם נהיים הרבה פחות שקטים וסגורים, וכל הבר הקטן הזה הפך לערב חברתי.

yatay-people

אז היאטאי הוא הדבר הכי קרוב שאני מצאתי ביפן לאוכל רחוב. מה שכן מוצאים בדוכנים ברחוב זה יותר לכיוון הנשנוש, שגם הוא מעניין. למשל המאכל הזה שאפשר למצוא רק באוסקה, כדורי דיונון מטוגנים ולוהטים שמוגשים עם תועפות של רטבים בתוך קריספ שעשוי מקמח אורז:

street-balls

או האויסטרים האלו, שנצלים בגריל ליד החוף, ומוגשים עם קצת רוטב סויה מעל:

oysters

ויש עוד מגוון שלם של דוכני רחוב משונים, כאלו שנראים מתוקים אבל הם בעצם מלוחים ולהפך, כאלו בצורות מצחיקות או ממרכיבים מפתיעים – פשוט רוב הזמן שמרתי את עצמי לארוחות עצמן.
כי האוכל האמיתי תמיד נמצא במסעדות. העניין הוא, שגם המסעדות הפשוטות הן פשוט מעולות, טעימות, נקיות בטירוף, ולא יקרות עד כדי זולות, כך שאת מספר הפעמים שהוצאתי יותר מ-35 שקלים לארוחה אני יכול לספור על אצבעות יד אחת. והטריות היא גם מוטיב בולט, כשהכל מרגיש פשוט נהדר, ואני מניח שלא נתקלתי פעם אחת בדג או שרימפ קפואים.

אז מה עוד מחכה במטבח היפני?
כוכב בלתי מעורער של המטבח הזה הוא הטמפורה. דגים, פירות ים, וירקות, שמצופים בפנקו ומטוגנים בשמן עמוק, לפעמים כמנה בפני עצמה, ובמסעדות טמפורה מקבלים כל מיני סוגים טמפורה מצויינים על הר של אורז, וזה הכל.

tampura

וגם התפריט במסעדה הפשוטה הזו, המחירים כאמור הם בדולרים כפול 100:

tampura-menu

אז קודם כל, הטעם – נהדר. למרות שמדובר בטיגון עמוק, הארוחה לא מרגישה כבדה או שומנית, אלא מדוייקת מאוד, כנראה עקב טיגון בזמן מדוייק, ושמן טיגון אחר מזה שאנחנו רגילים (זה הניחוש שלי), וכנראה בגלל החלפה תדירה של השמן (בניגוד, נניח, לפלאפליות ישראליות למיניהן).
חוץ מזה, עניין האורז – האורז היפני פשוט טעים בהרבה מכל אורז אחר שאני מכיר. היפנים משתמשים בסוג אחר של אורז, שהוא עמילני בהרבה, ולכן גם משביע יותר (לפחות אותי), ומשהו בתיבול שלו (שמשתנה ממקום למקום) הופך אותו לטעים עד מאוד בפני עצמו. עד כמה שאני יודע, ליפנים יש לא מעט מילים שונות שמשמעותן אורז, אבל אני לא מומחה גדול בתחום. כל מה שאני יודע, שהוא פשוט טעים.
ואם כבר דיברנו על שובע, אני טסתי עם איזושהי הנחה שהיפנים אוכלים מעט, ושפשוט אאלץ לאכול יותר ארוחות. בפועל, המנות היפניות גדולות למדי – טוב, נו, לא בסטנדרטים הישראליים המפלצתיים, אבל בכל זאת – ופעמים רבות הגרגרן שבי רצה לאכול עוד אבל לא היה לו מקום בבטן.

ולקראת סיום הפרק על המאכלים היפניים הדומיננטיים, עוד כוכב בלתי מעורער הוא הקארי היפני:

curry

חצי קערה של אורז, חצי קערה של רוטב קארי חום וסמיך ומפוצץ באומאמי, ומעל הכל תוספת לבחירתך, כשטמפורה (שניצל) של חזיר בפנקו היא האופציה הנפוצה. הקארי הוא בעל טעם חזק ביותר, ומאוד לא אופייני לטעם היפני העדין בדרך כלל, אבל הקארי הזה, שהגיע בתחילת המאה הקודמת ליפן מהודו, הולאם, ומככב ביפן.

הסוג היחיד של ארוחות שהכרתי ועוד לא כתבתי עליו, הוא מטבח הקאיסקי, שיא המטבח העילי היפני – מטבח שמקורו בקיוטו (היפהפיה), ובנוי סביב ארוחות יוקרתיות, ארוכות, אינטליגנטיות ומעודנות. לא כתבתי עליו פשוט כי לא הספקתי להתנסות בארוחה כזאת, אבל הרי צריך להשאיר משהו לפעם הבאה, לא?
אבל כחלופה ראוייה, אכלתי שתי ארוחות מתוחכמות ששוה לכתוב עליהן.

הראשונה, היייתה הביקור הראשון שלי (ושל דפנה) במסעדה מכוכבת מישלן, ולכבוד הפעם הראשונה, הלכנו על בטוח – ל'אטלייה של רבושון, שני כוכבי מישלן, ואוכל צרפתי בהגשה מודרנית. (ובפינת הטריוויה – טוקיו, ולא פריז או ניו-יורק, היא העיר בעלת הכי הרבה כוכבי מישלן בעולם. סתם, לידע כללי).

latalier

מטבח נוצץ ומרהיב, שירות מרשים, ואוכל מוקפד ומעולה: טרטר דג ודג בטמפורה, מרק בטטה עם ניוקי ריקוטה, דג קוד בחמאה לימונית, קינוח מוזהב ועתיר שוקולד וקרם ברולה עם סורבה תות, הכל באמת מעולה, וזה בהחלט משהו ששמחתי "לסמן עליו וי".

latalier-fish

(המחיר, אגב, היה כ-140 ש"ח לאדם, כולל טיפ, לשלוש מנות וסלסלת לחמים. לשני כוכבי מישלן, זה לא רע בכלל.)
אבל מכיוון שכמו שאפשר להבין עד עכשיו, האוכל היפני מעולה, אז למרות שהארוחה הזו נזללה רק שלושה ימים אל תוך הטיול ביפן, כבר אז, ולמרות שהייתה נהדרת, היא לא הייתה הטובה בטיול.

אבל את הארוחה הבאה, דפנה הכתירה בתור הכי טובה שהיא אכלה בטיול. מסעדת Il Ghittone הקטנה, אשר על גדת הנהר בקיוטו, שכוכבי מישלן אמנם לא היו לה, אבל היה אוכל איטלקי עם טוויסטים יפניים, והכל מקורי במידה, וכל-כך כל-כך טעים. אני יכול לפרט את התפריט, אבל פשוט צילמתי, ארבע מנות מצויינות, לחמים, קינוח ותה (וגם כאן, 140 ש"ח כולל הכל).

il-menu

וככה זה נראה, כשמאחורי הפרושוטו המצויין מחכה ביצה רכה בטמפורה (ולידו קצף תפו"א):

il-primi

והבשר מוגש עם לפת, אפרסמון, ורוטב חרדל:

il-meat

הו, טעים כל כך.

ובנימה אופטימית זו, אסיים את הפוסט. בחלק הבא (והאחרון על יפן?), אוסף של דברים שרציתי להראות, ועוד לא הספקתי.
אריגטו.

השארת תגובה

מתויק תחת טיול, תרבות

יפן, חלק ג': הרבה מעבר לסושי וראמן

[על קאוצ'סרפינג בטוקיו, על ביצה לא מבושלת, על אוכל פאבים, ועל רינגו סטאר]

עדיין יפן. בחלקים הקודמים כתבתי על הראמן ועל הסושי, אבל גם הזכרתי שמדובר רק בחלק מהמטבח היפני האופייני. אז מה עוד?
אתחיל הפעם מהאוקונומיאקי. מדובר במעיין שילוב מלוח בין פנקייק לפיצה, והוא סוג של "אוכל נחמה" יפני, מחמם, משביע, כבד (ביחס ליפנים לפחות), וטעים. בגרסה הנפוצה יותר, תערובת הבסיס מכילה בעיקר קמח, ביצים, מים, דאשי, וכרוב קצוץ דק (מכאן החלק שדומה לפנקייק), והיא נוצקת על פלטה לוהטת, כשמעליה (וזה החלק שדומה לפיצה) מוסיפים מה שמתחשק, אם זה בשר חזיר או עוף, או מגוון ירקות שונים, או אטריות, או ביצה, או הכל ביחד:

okonomiaki

במסעדות, השואו הוא כיפי ממש, כשבדרך כלל יושבים מסביב לשולחן או בר שמרכזו פלטה לוהטת, והטבח מכין את האוקונומיאקי ממש מולך, ורק נותר לחכות ולהזיל ריר עד שהוא מוכן.

okonomiaki-ready

לשמחתי, יצא לי להתקל גם בגרסה הביתית. כבר בערב השני של טיול מצאנו את עצמנו (דפנה ואני) בדרך לקאוצ'סרפינג אצל דאיגו המעניין בטוקיו, שכשקצת לפני שהגענו, הוא שאל האם אכפת לנו להצטרף לארוחת ערב שהוא מבשל לחברים. ברור שנצטרף! נכנסים לדירתו הקטנה והחמימה שאליה התכנסה תערובת של חברים יפניים של דאיגו, עוד זרים שגרים בטוקיו, ועוד קאוצ'סרפרים. וכמובן בירה, והמון אוכל בתהליכי הכנה.

making-okonomiaki

זאת התערובת של האוקונומיאקי, ופה, אנחנו כבר אוכלים:

daigo-dinner

כמו שאפשר לראות, לא רק אוקונומיאקי, אלא גם כמה סלטים מצויינים, אבל בעיקר, ופה אני מגיע לעוד סוג אוכל מאוד נפוץ ביפן, השאבו-שאבו, שהוא בעצם ההוט-פוט היפני. סיר עם רוטב שיושב על מקור חום, שכולם יושבים מסביבו, ולידו מגש מלא בנתחי בשר דקיקים, או פירות ים, ומגוון ירקות חתוכים. אני חושב שבגרסה היותר אלגנטית כל אחד טובל את המרכיבים ברוטב לכדי בישול, אבל פה דאיגו פשוט הכניס נתחים וירקות ואטריות אורז דקיקות אל תוך הסיר לבישול קצר.

daigo-dinner-table

אולי זאת שוב האווירה הכמעט הזויה, של לאכול, בלילה השני בטוקיו, ארוחת ערב משוגעת עם מגוון טיפוסים מרתקים, ועוד בלי לצפות לזה כלל, אבל בכל מקרה, השאבו-שאבו בהחלט היה משהו שלא הצלחתי להפסיק לאכול.
בפעם השנייה שנתקלתי בשאבו-שאבו היה בארוחת ערב שאירגן הבעלים המוטרף של ההוסטל בקנאזאווה, שהביא חבר טוב שלו כדי שיבשל לכולם. שני סירים של שאבו-שאבו, בכל אחד רוטב שונה וירקות שונים, ושניהם מעולים:

shabu-shabu

אחד מהם היה באמת מדהים, וכנראה שהיה המנה הכי טעימה שאכלתי בטיול הזה (ובאמת שאכלתי המון). במקרה הזה טרחתי לברר את מרכיבי הרוטב, שהיו סויה, סאקה, סוכר ומים, ובתוכו בושלו נתחי בקר דקיקים, קוביות של טופו רך, בצל ירוק, שני סוגי פטריות מופלאות, שני סוגי נבטים, וסוג של כרוב יפני. אבל הטוויסט האמיתי מגיע בהגשה: כל אחד שובר ביצה חיה לתוך הצלוחית שלו, טורף טוב, ושופך פנימה מהתבשיל, שמבשל בעצם את הביצה, כשהיא מצידה מסמיכה את כל העסק. קשה לי לתאר כמה זה טעים, ובאמת שלא הצלחתי להפסיק לאכול, ואני מבטיח לספר כשאצליח לשחזר את זה בבית.

אפשר להמשיך עם עוד סוגים של אוכל יפני, שהשתלבו נהדר בחוויות הטיול.
אלו הם השיפודים הקטנים והנהדרים, של חזיר או פרגית או חלקי פנים, שהולכים מצויין עם הבירה:
yakitori

שנאכלו בפאב קטן עמוס ביפנים בחליפות של אחרי העבודה (איזה סטייל מוצלח יש ליפנים האלה):
pub

עם התפריט מבצעים הכי קול שיש:
pub-menu

ואם כבר בבירה עסקינן, עוד אוכל ברים מצויין במעין פאב-מסעדה בהירושימה:
pub-food
צלעות חזיר מעולות ברוטב מתקתק (כנראה הוי-סין או משהו דומה) שמונחים על עלי כרוב שנותנים קריספ ומאזנים, וליד אורז צלוי על הגריל ברוטב מיסו, אוכל שהולך מצויין עם הבירה, וממש כיף לאכול אותו בידיים (למרות שזה כנראה לא מאוד מנומס).

pub-ringo
וזה הבר עצמו, תמונה שנמצאת פה רק כי מסיבה כלשהי, רינגו סטאר מופיע בה. מישהו מבין יפנית ויכול להסביר לי למה?

בפוסט הבא יסופר על עוד אוכל יפני שהוא לא סושי, וגם על "דוכני" היאטאי, שהם מעיין שילוב בין בר לאוכל רחוב למסעדת פופ-אפ.

yatay

הסברים כאמור, בחלק הבא.

5 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות