יפן, חלק ו': סטייק מושלם, וסיכום

[על פרות שמקבלות מסז', על אכילה בריאה, ועל איך היה]

כפי שאפשר כבר להבין מהפוסטים הקודמים בסדרה, שני מוטיבים שבולטים בעיניי מאוד בתרבות היפנית הם חיבה לאיכות חסרת פשרות, ואובססיביות. זה כנראה גורם מרכזי לכך שהאוכל שלהם כל כך מעולה – גם המטבח היפני עצמו, וגם האוכל שאינו יפני (מאפיות וקונדיטוריות מדהימות, אוכל סיני מצויין, וגם כמה טעימות של אוכל מערבי, כולם מצויינים). שני המוטיבים הללו מתנקזים לתוך תענוג ששמרתי לסוף – בשר קובה.
לא ברור איך זה התחיל, אבל בקצרה, בקר בסגנון הואיגיו (שמקורו הוא בעיר קובה, ולכן הכינוי דבק) הוא בקר שאגדות רבות אופפות את אופן הגידול שלו – החל מהשקיית הפרות בבירה במקום במים, עיסוי מתמיד של הפרה, ועד להשמעת מוזיקה מרגיעה. אין לי מושג כמה מהאגדות נכונות, אבל מה שכן, התוצאה היא בשר פנטסטי, עם שיוש מושלם של שומן:

kobe-beef

הסטייק הזה הוגש לי, בעיר קובה עצמה, כמה כיף. מסעדות הואיגיו נחשבות יקרות ומפוארות, אבל אל דאגה, בצהריים ובמקומות הנכונים זה עדיין עולה פחות מסטייק רגיל ברוב המקומות בארץ. והטקס עצמו נחמד גם כן: השולחן בנוי סביב פלטה לוהטת ומבהיקה, והטבח המעומלן מגיע, שואל מה אתה רוצה לאכול, ואחרי הבחירה מראה לך את הסטייק שבחרת (כדי לוודא שהכל בסדר), ומתחיל לצלות מולך. קודם כל, שום קלוי בחמאה, ואז ירקות (באק צ'וי, דלעת ערמונים, נבטים), ואז, הסטייק עצמו, שכשהוא מוכן למידה הרצויה, נחתך על ידי הטבח, ומוגש כלאחר כבוד.

kobe-beef-ready

(אפשר לשים לב שהסטייק מוגש כשהוא חתוך, כשלמעשה כל האוכל היפני מגיע כשהוא מוכן לאכילה באמצעות צ'ופסטיקס וכף. זה די נחמד, לאכול בעזרת יד אחת בלבד, אבל זה בעיקר גורם לאכול בביסים יותר קטנים, ולכן לאכול יותר לאט. זה יותר בריא, וגם עוזר להתרכז יותר באוכל, ורק כשחזרתי לארץ אחרי שלושה חודשים של טיול באסיה גיליתי כמה התרגלתי לאכול בקצב הכיפי הזה.)

אז בשר הקובה היה תענוג מיוחד, שבהחלט שווה את ההשקעה ואת הטקס. וגם זו הייתה עוד אטרקציה מוצלחת שהגיעה בסוף הטיול שלי ביפן, שהיה, כמו שכבר אפשר להבין, אטרקציה קולינרית אחת גדולה.

ואני יכול לסכם את החוויה היפנית הפרטית שלי. נראה שכתבתי פה הרבה, אבל באמת שזה על קצה המזלג. לא רק שנשאר המון חומר על רצפת חדר העריכה, ולא רק שכנראה וראיתי הרבה דברים שהיו מעניינים ביותר אבל לא הייתי מודע אליהם. אלא בעיקר, כי הטיול הזה היווה דגימה מקרית לחלוטין של המטבח היפני, מקומות שנקרו בדרכי, כמעט וללא תכנון מוקדם. המטבח היפני כל כך רחב ומגוון, עם מסורת עתיקה, השפעות מודרניות, ושוני מובחן בין מחוז למחוז – צריך המון זמן בשביל להכיר אותו באמת. ומכיוון שאני רק מטייל שמאוד אוהב לאכול, ומאוד סקרן לגבי האוכל והתרבות שמסביבו, אז אני מרגיש צורך בדיסקליימר. הפוסטים האלו על יפן לא מתיימרים להביא סקירה מקיפה ונטולת שגיאות של האוכל היפני, אלא רק את זווית הראייה שלי על הנושא, אחרי שלושה שבועות (עמוסים ומסחררים, אבל שלושה שבועות) במדינה המרהיבה הזאת. פשוט, האוכל ביפן היה כל כך מוצלח, שהייתי חייב לשחרר את זה הלאה, לשתף.
לסיכום: כיף, כיף גדול ביפן. מטבח מגוון ומצויין, שמבוסס בעיקר על אורז, דגים, וקצת ירקות, אבל לא רק. פשטות, מיומנות פנטסטית, אלגנטיות, דיוק, ובעיקר טעם. כי הכל טעים, ומרגיש טוב, ועושה חשק לעוד. מקווה שמתישהו עוד אחזור לשם.

sashimi

אחרי היפניזציה שעבר הבלוג בזמן האחרון, אולי התפספסה העובדה שזו הייתה רק התחנה הראשונה בטיול. בחלק הבא – ביקור קצר בפיליפינים, ואז למדינה עם מטבח מסחרר אחר – וייטנאם.

6 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות

יפן חלק ה': שונים ומשונים

[על קרם שעועית מתוקה, על תלת מימד, על רכבות מהירות, ועל סופרמרקט זוהר]

בפוסטים הקודמים כתבתי הרבה על ארוחות, אבל מה עם הקינוח?
אז קודם כל, באופן כללי במזרח, הקינוח הוא לא ממש חלק מהארוחה, יותר נישנוש של בין לבין (כלומר, אני אף פעם לא קיבלתי תפריט קינוחים במסעדה אסייתית באסיה). וחוץ מזה, אני פחות בנאדם של מתוק, אבל דפנה שותפתי לטיול דווקא מאוד כן, אז יצא לנו לדגום. והיפנים כמו היפנים, גם הקינוחים שלהם משונים. הדברים היותר "סטנדרטיים" הם כל מיני ממתקים בצבעים זוהרים, או עוגות רכות מקמח אורז עם מילויים לא מתוקים במיוחד, או למשל העוגיה הזו, שממולאת בקרם שעועית מתוקה:

fish-cookie

בנוסף, המתיקות של הממתקים היפנים שניסיתי כמעט תמיד הייתה עדינה מאוד. אבל הטוויסט הרציני של היפנים בנוגע למתוקים הוא תה ירוק. לכל ממתק בערך יש גם גרסת תה ירוק, אם זאת גלידת תה ירוק ההו כה פופולרית, עוגיות במילוי תה ירוק, קיטקט תה ירוק (!), ועוד ועוד. בתמונה, קסטה תה ירוק עם ג'לי שעועית חומה וג'לי נענע, רק כדי להדגים כמה סט הטעמים המתוק שונה לחלוטין מזה המערבי:

icecream-sandwitch

ואם כבר בתה ירוק עסקינן, הנה לאטה תה ירוק (שהיה מעניין ביותר), בבית קפה יפני:

green-tea-latte

בענייני לאטה, מסתבר שהתה היפני לא מתוק כלל (אם הוא חם או קר), והקפה היפני דווקא כן מתוק. לפחות זה שיוצא ממכונות השתייה, שנראות כך:

vending-machine

אני לא בטוח שזה עובר בתמונה, אבל כל הבקבוקים הם בעצם תלת-מימדיים, והכל כמובן זוהר ומשונה (בנסיון הראשון הוצאתי את המשקה שנראה לי הכי מוזר, והתגלה בעצם כמשקה חיטה קר שהיה מר לגמרי ומאוד לא טעים והנסיונות שאחריו לא היו מוצלחים בהרבה). אבל מה שיותר מעניין, הוא ששתי השורות הראשונות (שמסומנות בכחול) הן משקאות קרים, בעוד השורה התחתונה (שמסומנת באדום) משחררת פחיות חמות! אני לא בטוח למה, אבל אותי זה ממש הפתיע.
בנוסף, דגמים תלת מימדיים מופיעים גם במסעדות. מסתבר שהרבה מהמסעדות מציגות בויטרינה מודלים פלסטיקיים מדוייקים לחלוטין של חלק ניכר מהמנות המוגשות במסעדה, כדי שהלקוח ידע בדיוק מה הוא מקבל. זה מקסים לגמרי, זה מאוד עוזר לתיירים (כמוני) שלא מבינים יפנית, וזה נמצא לא רק במסעדות, אלא גם בתחנות הרכבת:

bento

במקרה הזה, דגמים של בנטו, קופסת האוכל היפנית, באחת מתחנות הרכבת הבלתי-נתפסות בגודלן. והרכבות היפניות באמת מדהימות כמו שהאגדות מספרות:

train

ובדרך, ביום יפה, גם הספקנו לצפות דרך חלון הרכבת בהר פוג'י היפהפה!

mt-fugi

אבל זה כבר נושא לבלוג אחר. מה שכן, ברגע שהיפנים נכנסים לרכבת, מיד נשמעים קולות של אכילה, כי המון אוכל מוכן נשלף ונאכל. במקרה הזה, עוף מטוגן כלשהו, אבל בעיקר אוניגירי, שהם סנדוויצ'י אורז מוכנים וכיפיים, עטופים באצת נורי וממולאים במגוון מילויים משונים ובדרך כלל טעימים מאוד (נניח, אצות בטריאקי, או מיני דגים מיובשים, או כל מיני ירקות ירוקים):

train-food

ואיך לא, יש גם סושי טייק-אווי (זה ספציפית היה לא טעים במיוחד, אבל כבר טעמתי גרועים ממנו בסושיות גרועות בארץ):

train-sushi

והרכבת הסופר-מהירה מביאה אותי לקיושו, האי הדרומי של יפן, לעיירה קטנה שנקראת אסו, שנמצאת למרגלותיו של הר געש פעיל. וטיפסתי אל ההר כדי לראות את הלוע המעשן שלו מקרוב, וגם את הנוף החללי שנמצא למעלה, אבל היה כל כך קר באסו (ומושלג!) שרוב היום כלל מנוחה בהוסטל החמים והנעים, והזדמנות ראשונה לבשל. אז זו הייתה בערך הפעם היחידה שבישלתי בטיול, בהוסטל כמעט ריק עם מטבח מצוחצח, וזה היה כיף, גם כי לבישולים הצטרפה היפנית שעבדה בהוסטל. היא הכינה כמה דברים מעניינים (ממרח ריחני של דגים מותססים!) וסיפרה על האוכל היפני מנקודת המבט שלה, וגם הייתה מופתעת מהדברים הממש פשוטים שהכנתי. למשל, רוטב של סויה ומיץ לימון וקצת שמן לסלט של ירקות ירוקים, היה בשבילה רעיון מוזר, אבל גם מאוד טעים.
אבל לפני כן, בשביל לבשל צריך ללכת לסופר ולקנות מצרכים, וביפן, גם סופרמרקט זאת הפתעה שקשה לי לתאר.

supermarket

אינסוף מוצרים שאני לא מכיר, אזור ענק של ירקות שבעיניי הם אקזוטיקה, מגוון יפהפה של פטריות ושל נבטים משונים ושל ירקות ירוקים, אזור שלם של טופו מסוגים שונים וממש בזול, בשר וחזיר שמוכנים פרוסים במגוון צורות ושקולים ומנויילנים, ואגף של דגים טריים ופירות ים שהיה יכול למלא מכולת שלמה בארץ.

supermarket-fish

וגם אגף עצום של אוכל מוכן (ובדרך כלל מאוד טעים). בכלל, הארוחות המוכנות של היפנים הן אופציה סבירה ביותר, וגם הסבן-אילוון מלא בהם, כולל באנים שהיו לי ממש טעימים.
ואלו באנים אחרים, מצ'יינה-טאון אשר בעיר קובה דווקא, והם בצורת חזירים ופנדות!

buns

וליד גן החיות בטוקיו, שמחזיק פנדה (!) ממש מפורסמת ביפן, יש מסעדה על טהרת המאכלים בצורת פנדה(!):

panda

אז טעימה (מקרית) של חלק מהדברים השונים והמשונים שיצא לי לטעום או לראות ביפן, והפוסט הזה הוא רק על קצה המזלג (הא הא). הפוסט הבא יהיה באמת האחרון על יפן, ועד אז – תמונה של כרוב, שביפן נמצא גם בתוך עציצים ברחוב, ליופי.

cabbage

שונים, ומשונים.

2 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות

יפן חלק ד': מסעדות פשוטות ומסעדות יוקרה

[על כוכבי מישלן, על סחוס ברך של חזיר, ועל אורז נהדר]

בסוף החלק האחרון הזכרתי את היאטאי. אלו הן מעין דוכני-מסעדות פופ-אפ יפניות שאני מצאתי רק בפוקוקה ובהירושימה, ומבחוץ זה נראה כך:

yatay-from-outside

דוכנים ניידים ומהבילים שמוקמים בכל ערב מחדש בטיילת על גדת הנהר, כשכל אחד מגיש סוג אחר של אוכל. ובפנים, מטבח קטן ומקסים, שבמקרה הזה הכיל מגש של מיני מאכלים בבישול איטי, ובנוסף מגוון דגים ופירות ים שמוכנים לבקשתך על הגריל שמאחור, וכמובן בקבוקי אלכוהול שמחכים למזיגה:

yatay-kitchen

תיירים מערביים אין הרבה בפוקוקה, ולכן גם שמץ אנגלית, אבל למזלי התלווה אליי בחור יפני חייכן ונלהב, בחלק מהערב טרח לתרגם ולשאול מה אני (ועוד בחור אנגלי שהצטרף) רוצה לאכול, ולפעמים פשוט הזמין המון אוכל ושתייה. אז הערב הנפלא הזה היה מלווה ביותר אוכל ושתייה משהייתי מוכן אליהם, אבל היה שווה ביותר: החל משיפודי חזיר מצויינים, דרך תבשיל ריאות, או דג ברוטב מתקתק, בירה קרה, סאקה חם, סוצ'ו (שזה סוג של ליקר אורז), מיני טמפורה, סחוס של ברך חזיר (שדווקא היה טעים!), ומיני ירקות בבישול ארוך. ומסתבר שכשהיפנים שותים קצת הם נהיים הרבה פחות שקטים וסגורים, וכל הבר הקטן הזה הפך לערב חברתי.

yatay-people

אז היאטאי הוא הדבר הכי קרוב שאני מצאתי ביפן לאוכל רחוב. מה שכן מוצאים בדוכנים ברחוב זה יותר לכיוון הנשנוש, שגם הוא מעניין. למשל המאכל הזה שאפשר למצוא רק באוסקה, כדורי דיונון מטוגנים ולוהטים שמוגשים עם תועפות של רטבים בתוך קריספ שעשוי מקמח אורז:

street-balls

או האויסטרים האלו, שנצלים בגריל ליד החוף, ומוגשים עם קצת רוטב סויה מעל:

oysters

ויש עוד מגוון שלם של דוכני רחוב משונים, כאלו שנראים מתוקים אבל הם בעצם מלוחים ולהפך, כאלו בצורות מצחיקות או ממרכיבים מפתיעים – פשוט רוב הזמן שמרתי את עצמי לארוחות עצמן.
כי האוכל האמיתי תמיד נמצא במסעדות. העניין הוא, שגם המסעדות הפשוטות הן פשוט מעולות, טעימות, נקיות בטירוף, ולא יקרות עד כדי זולות, כך שאת מספר הפעמים שהוצאתי יותר מ-35 שקלים לארוחה אני יכול לספור על אצבעות יד אחת. והטריות היא גם מוטיב בולט, כשהכל מרגיש פשוט נהדר, ואני מניח שלא נתקלתי פעם אחת בדג או שרימפ קפואים.

אז מה עוד מחכה במטבח היפני?
כוכב בלתי מעורער של המטבח הזה הוא הטמפורה. דגים, פירות ים, וירקות, שמצופים בפנקו ומטוגנים בשמן עמוק, לפעמים כמנה בפני עצמה, ובמסעדות טמפורה מקבלים כל מיני סוגים טמפורה מצויינים על הר של אורז, וזה הכל.

tampura

וגם התפריט במסעדה הפשוטה הזו, המחירים כאמור הם בדולרים כפול 100:

tampura-menu

אז קודם כל, הטעם – נהדר. למרות שמדובר בטיגון עמוק, הארוחה לא מרגישה כבדה או שומנית, אלא מדוייקת מאוד, כנראה עקב טיגון בזמן מדוייק, ושמן טיגון אחר מזה שאנחנו רגילים (זה הניחוש שלי), וכנראה בגלל החלפה תדירה של השמן (בניגוד, נניח, לפלאפליות ישראליות למיניהן).
חוץ מזה, עניין האורז – האורז היפני פשוט טעים בהרבה מכל אורז אחר שאני מכיר. היפנים משתמשים בסוג אחר של אורז, שהוא עמילני בהרבה, ולכן גם משביע יותר (לפחות אותי), ומשהו בתיבול שלו (שמשתנה ממקום למקום) הופך אותו לטעים עד מאוד בפני עצמו. עד כמה שאני יודע, ליפנים יש לא מעט מילים שונות שמשמעותן אורז, אבל אני לא מומחה גדול בתחום. כל מה שאני יודע, שהוא פשוט טעים.
ואם כבר דיברנו על שובע, אני טסתי עם איזושהי הנחה שהיפנים אוכלים מעט, ושפשוט אאלץ לאכול יותר ארוחות. בפועל, המנות היפניות גדולות למדי – טוב, נו, לא בסטנדרטים הישראליים המפלצתיים, אבל בכל זאת – ופעמים רבות הגרגרן שבי רצה לאכול עוד אבל לא היה לו מקום בבטן.

ולקראת סיום הפרק על המאכלים היפניים הדומיננטיים, עוד כוכב בלתי מעורער הוא הקארי היפני:

curry

חצי קערה של אורז, חצי קערה של רוטב קארי חום וסמיך ומפוצץ באומאמי, ומעל הכל תוספת לבחירתך, כשטמפורה (שניצל) של חזיר בפנקו היא האופציה הנפוצה. הקארי הוא בעל טעם חזק ביותר, ומאוד לא אופייני לטעם היפני העדין בדרך כלל, אבל הקארי הזה, שהגיע בתחילת המאה הקודמת ליפן מהודו, הולאם, ומככב ביפן.

הסוג היחיד של ארוחות שהכרתי ועוד לא כתבתי עליו, הוא מטבח הקאיסקי, שיא המטבח העילי היפני – מטבח שמקורו בקיוטו (היפהפיה), ובנוי סביב ארוחות יוקרתיות, ארוכות, אינטליגנטיות ומעודנות. לא כתבתי עליו פשוט כי לא הספקתי להתנסות בארוחה כזאת, אבל הרי צריך להשאיר משהו לפעם הבאה, לא?
אבל כחלופה ראוייה, אכלתי שתי ארוחות מתוחכמות ששוה לכתוב עליהן.

הראשונה, היייתה הביקור הראשון שלי (ושל דפנה) במסעדה מכוכבת מישלן, ולכבוד הפעם הראשונה, הלכנו על בטוח – ל'אטלייה של רבושון, שני כוכבי מישלן, ואוכל צרפתי בהגשה מודרנית. (ובפינת הטריוויה – טוקיו, ולא פריז או ניו-יורק, היא העיר בעלת הכי הרבה כוכבי מישלן בעולם. סתם, לידע כללי).

latalier

מטבח נוצץ ומרהיב, שירות מרשים, ואוכל מוקפד ומעולה: טרטר דג ודג בטמפורה, מרק בטטה עם ניוקי ריקוטה, דג קוד בחמאה לימונית, קינוח מוזהב ועתיר שוקולד וקרם ברולה עם סורבה תות, הכל באמת מעולה, וזה בהחלט משהו ששמחתי "לסמן עליו וי".

latalier-fish

(המחיר, אגב, היה כ-140 ש"ח לאדם, כולל טיפ, לשלוש מנות וסלסלת לחמים. לשני כוכבי מישלן, זה לא רע בכלל.)
אבל מכיוון שכמו שאפשר להבין עד עכשיו, האוכל היפני מעולה, אז למרות שהארוחה הזו נזללה רק שלושה ימים אל תוך הטיול ביפן, כבר אז, ולמרות שהייתה נהדרת, היא לא הייתה הטובה בטיול.

אבל את הארוחה הבאה, דפנה הכתירה בתור הכי טובה שהיא אכלה בטיול. מסעדת Il Ghittone הקטנה, אשר על גדת הנהר בקיוטו, שכוכבי מישלן אמנם לא היו לה, אבל היה אוכל איטלקי עם טוויסטים יפניים, והכל מקורי במידה, וכל-כך כל-כך טעים. אני יכול לפרט את התפריט, אבל פשוט צילמתי, ארבע מנות מצויינות, לחמים, קינוח ותה (וגם כאן, 140 ש"ח כולל הכל).

il-menu

וככה זה נראה, כשמאחורי הפרושוטו המצויין מחכה ביצה רכה בטמפורה (ולידו קצף תפו"א):

il-primi

והבשר מוגש עם לפת, אפרסמון, ורוטב חרדל:

il-meat

הו, טעים כל כך.

ובנימה אופטימית זו, אסיים את הפוסט. בחלק הבא (והאחרון על יפן?), אוסף של דברים שרציתי להראות, ועוד לא הספקתי.
אריגטו.

השארת תגובה

מתויק תחת טיול, תרבות

יפן, חלק ג': הרבה מעבר לסושי וראמן

[על קאוצ'סרפינג בטוקיו, על ביצה לא מבושלת, על אוכל פאבים, ועל רינגו סטאר]

עדיין יפן. בחלקים הקודמים כתבתי על הראמן ועל הסושי, אבל גם הזכרתי שמדובר רק בחלק מהמטבח היפני האופייני. אז מה עוד?
אתחיל הפעם מהאוקונומיאקי. מדובר במעיין שילוב מלוח בין פנקייק לפיצה, והוא סוג של "אוכל נחמה" יפני, מחמם, משביע, כבד (ביחס ליפנים לפחות), וטעים. בגרסה הנפוצה יותר, תערובת הבסיס מכילה בעיקר קמח, ביצים, מים, דאשי, וכרוב קצוץ דק (מכאן החלק שדומה לפנקייק), והיא נוצקת על פלטה לוהטת, כשמעליה (וזה החלק שדומה לפיצה) מוסיפים מה שמתחשק, אם זה בשר חזיר או עוף, או מגוון ירקות שונים, או אטריות, או ביצה, או הכל ביחד:

okonomiaki

במסעדות, השואו הוא כיפי ממש, כשבדרך כלל יושבים מסביב לשולחן או בר שמרכזו פלטה לוהטת, והטבח מכין את האוקונומיאקי ממש מולך, ורק נותר לחכות ולהזיל ריר עד שהוא מוכן.

okonomiaki-ready

לשמחתי, יצא לי להתקל גם בגרסה הביתית. כבר בערב השני של טיול מצאנו את עצמנו (דפנה ואני) בדרך לקאוצ'סרפינג אצל דאיגו המעניין בטוקיו, שכשקצת לפני שהגענו, הוא שאל האם אכפת לנו להצטרף לארוחת ערב שהוא מבשל לחברים. ברור שנצטרף! נכנסים לדירתו הקטנה והחמימה שאליה התכנסה תערובת של חברים יפניים של דאיגו, עוד זרים שגרים בטוקיו, ועוד קאוצ'סרפרים. וכמובן בירה, והמון אוכל בתהליכי הכנה.

making-okonomiaki

זאת התערובת של האוקונומיאקי, ופה, אנחנו כבר אוכלים:

daigo-dinner

כמו שאפשר לראות, לא רק אוקונומיאקי, אלא גם כמה סלטים מצויינים, אבל בעיקר, ופה אני מגיע לעוד סוג אוכל מאוד נפוץ ביפן, השאבו-שאבו, שהוא בעצם ההוט-פוט היפני. סיר עם רוטב שיושב על מקור חום, שכולם יושבים מסביבו, ולידו מגש מלא בנתחי בשר דקיקים, או פירות ים, ומגוון ירקות חתוכים. אני חושב שבגרסה היותר אלגנטית כל אחד טובל את המרכיבים ברוטב לכדי בישול, אבל פה דאיגו פשוט הכניס נתחים וירקות ואטריות אורז דקיקות אל תוך הסיר לבישול קצר.

daigo-dinner-table

אולי זאת שוב האווירה הכמעט הזויה, של לאכול, בלילה השני בטוקיו, ארוחת ערב משוגעת עם מגוון טיפוסים מרתקים, ועוד בלי לצפות לזה כלל, אבל בכל מקרה, השאבו-שאבו בהחלט היה משהו שלא הצלחתי להפסיק לאכול.
בפעם השנייה שנתקלתי בשאבו-שאבו היה בארוחת ערב שאירגן הבעלים המוטרף של ההוסטל בקנאזאווה, שהביא חבר טוב שלו כדי שיבשל לכולם. שני סירים של שאבו-שאבו, בכל אחד רוטב שונה וירקות שונים, ושניהם מעולים:

shabu-shabu

אחד מהם היה באמת מדהים, וכנראה שהיה המנה הכי טעימה שאכלתי בטיול הזה (ובאמת שאכלתי המון). במקרה הזה טרחתי לברר את מרכיבי הרוטב, שהיו סויה, סאקה, סוכר ומים, ובתוכו בושלו נתחי בקר דקיקים, קוביות של טופו רך, בצל ירוק, שני סוגי פטריות מופלאות, שני סוגי נבטים, וסוג של כרוב יפני. אבל הטוויסט האמיתי מגיע בהגשה: כל אחד שובר ביצה חיה לתוך הצלוחית שלו, טורף טוב, ושופך פנימה מהתבשיל, שמבשל בעצם את הביצה, כשהיא מצידה מסמיכה את כל העסק. קשה לי לתאר כמה זה טעים, ובאמת שלא הצלחתי להפסיק לאכול, ואני מבטיח לספר כשאצליח לשחזר את זה בבית.

אפשר להמשיך עם עוד סוגים של אוכל יפני, שהשתלבו נהדר בחוויות הטיול.
אלו הם השיפודים הקטנים והנהדרים, של חזיר או פרגית או חלקי פנים, שהולכים מצויין עם הבירה:
yakitori

שנאכלו בפאב קטן עמוס ביפנים בחליפות של אחרי העבודה (איזה סטייל מוצלח יש ליפנים האלה):
pub

עם התפריט מבצעים הכי קול שיש:
pub-menu

ואם כבר בבירה עסקינן, עוד אוכל ברים מצויין במעין פאב-מסעדה בהירושימה:
pub-food
צלעות חזיר מעולות ברוטב מתקתק (כנראה הוי-סין או משהו דומה) שמונחים על עלי כרוב שנותנים קריספ ומאזנים, וליד אורז צלוי על הגריל ברוטב מיסו, אוכל שהולך מצויין עם הבירה, וממש כיף לאכול אותו בידיים (למרות שזה כנראה לא מאוד מנומס).

pub-ringo
וזה הבר עצמו, תמונה שנמצאת פה רק כי מסיבה כלשהי, רינגו סטאר מופיע בה. מישהו מבין יפנית ויכול להסביר לי למה?

בפוסט הבא יסופר על עוד אוכל יפני שהוא לא סושי, וגם על "דוכני" היאטאי, שהם מעיין שילוב בין בר לאוכל רחוב למסעדת פופ-אפ.

yatay

הסברים כאמור, בחלק הבא.

5 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות

יפן, חלק ב': סושי מדהים בחמש בבוקר

[על שוק דגים משוגע, על כמה זה עולה לנו, ועל טונה, הרבה טונה]

אם הארוחה הראשונה שאכלתי ביפן הייתה ראמן, הארוחה השנייה הייתה סוג של סושי, אבל כזה שנאכל בסיטואציה לא שגרתית בעליל. אחרי שעתיים בטוקיו הצטרפה אליי דפנה היקרה, שותפה מצויינת לאוכל ולנסיונות קולינריים, וטיילנו יחד במשך השבועיים הראשונים (אז היא תצוץ פה לביקורים מדי פעם). החלטנו שאם כבר ג'ט לג, אז עד הסוף, ואחרי חצי לילה של שינה הזוייה (וחלומות על הבית שפוקדים אותי תמיד ביום הראשון של טיול ארוך), גירדנו את עצמנו מהמיטה בשלוש וחצי, כדי לתפוס מונית אל עבר צוקיג'י. מדובר בשוק הדגים של טוקיו (ואטרקציה תיירותית יחסית מוכרת), והסיבה לשעה המוקדמת היא שזו השעה שבה השוק נפתח. בארבע וקצת כבר היינו שם, בחושך, משוטטים ברחבי השוק הענק, שבו מתרוצצים עובדים יפנים שעסוקים בהשכמת השוק לעוד יום טיפוסי, והכל הומה כמו כוורת שפועלת בזריזות ובשקט מופתי. והשוק הזה באמת גדול, ועמוס בהרים של ארגזי קלקר לבנים עם מגוון מסחרר של דגים מבהיקים, צדפות עצומות, והמון דברים משונים שיצאו מהים.

tsukiji

eels

octupos

ובשולי השוק, ישנן כמובן מסעדות סושי. אבל כפי שאפשר לנחש, מדובר בסוג אחר של שיגעון יפני – בעודנו מסתובבים שם בארבע וחצי בבוקר (!), הבחנו בתור שמשתרך של כמה עשרות אנשים בכניסה למסעדה כלשהי. שיחה בסיסית עם בחור יפני צעיר שעמד בתור, ומסתבר שכולם מחכים בשקט בקור של ארבע וחצי בבוקר (!) לפתיחתה של הסושייה הכנראה-מאוד-מפורסמת הזו, מה שהולך לקרות בשעה חמש. בבוקר! בפנים יש מקום לעשרה אנשים, כך שתור של כמה שעות הוא עניין מובן מאליו. חושך, קור, בוקר, ותור של כמה עשרות אנשים, ובכן, לזה אני קורא מסירות (או אולי, אובססיביות).

sushi-queue

אנחנו, כמובן, החלטנו שאנחנו לא ראויים לסושי שכזה, והחלטנו לבחור בסושייה אחרת. עדיין בחושך, עדיין בקור, ועדיין לפני חמש בבוקר, אבל וואו, כל כך שווה את זה. המקום שבו התיישבנו לא היה סושייה מהזן המוכר בארץ, אלא הגרסה העממית שלה, המגיש קערות של סושי, שנקראות ביפנית צ'יראשי זושי. כבר בחוץ קידם את פנינו שלט צבעוני שמציג את מגוון הדגים ופירות הים שמוגשים, ובפנים דלפק קטן ועליו מקום לעשרה אנשים, חמים ונעים, והקערה היפהפיה הזו מונחת לפנינו:

chirashizushi

נתחים שמנים ומופלאים של טונה שמנה ושל טונה רזה, וגם טונה קצוצה, וגם חתיכה של טמאגו, והכל יושב על אורז סושי פנטסטי שמעליו קצת אצת נורי שנקצצה לריבועים קטנטנים. כנראה שגם פה החוויה היא חלק מהטעם בארוחה, אבל פשוט ומושלם, אורז וקצת אצה והמון טונה טרייה, שאני רק יכול לנחש ששחתה באוקיינוס לפני שעתיים, ואיזה טעם מדהים.
אז לפני שאמשיך עם ענייני הסושי, עוד משהו ששווה לציין בקשר לתמונה הזו: אם שמים לב, אפשר לראות על שולחן קערה קטנה עם מרק מיסו צהבהב, ועוד אחת עם תה ירוק. גם מרק המיסו וגם התה הירוק הם גרסה הרבה יותר עדינה של כל מה שיצא לי לטעום בארץ, ושניהם טעימים מאוד. כנראה שכחלק מתרבות האירוח היפנית, כמעט כל ארוחה במסעדה (סושי או לא) תגיע גם עם מרק מיסו ותה ירוק לצידה, וכמובן שגם מים מצויינים אם צריך. ככה צריך.
ואם כבר בתמונה עסקינן, אז כאמור, שני סוגי טונה. מדובר בעצם באותו דג עצום, רק שבדומה לנתחי הפרה במערב, ביפן הטונה מחולקת לנתחים שונים, שמתומחרים בהתאם, כשהטונה השמנה נחשבת ליוקרתית יותר ועשירה יותר בטעם, והטונה הרזה קלילה יותר.

tuna-prices

ובכלל, מסתבר שהיפנים צורכים כשמונים אחוז מכמות הטונה בעולם, והם גם אוכלים כתשעים וחמישה אחוזים ממנה כשהיא נאה. ועם הטריוויה הזאת, אפשר לסכם את חווית השוק המוקדמת בתמונה אחרונה, של דגי טונה גדולים ומבהיקים שמחכים למכירה הפומבית שתקבע את מחירם.

tuna-auction

עוד תמונה של קערת סושי מהזדמנות אחרת בטיול, הפעם במקום שכונתי ורנדומלי בעיר קובה (כן כן, קובה של הבשר, אליו עוד אגיע בהמשך):

chirashizushi-bar

בעוד שמנת הבית של המקום הייתה קערת סושי של (כמובן) אורז ומעליו דגים משונים, ביצי דגים ושרימפ גדול ועסיסי ולא מבושל בעליל, אני נהניתי מטונה רזה ומהסלמון אולי הכי טרי שטעמתי בחיי (פלוס קצת ביצי דגים מעל). אבל הסיבה האמיתית לכך שהתמונה הגיעה לפה היא הטופס הלבן והעפרון שמונחים על הדלפק, שהם בעצם החשבון, מכיוון שביפן אפילו התשלום במסעדות מתבצע אחרת ממה שאנחנו רגילים. במקרה הזה, החשבון מונח על השולחן עם ההזמנה, או מוגש על ידי המלצר בסוף הארוחה במקומות "מסעדתיים" יותר. עם החשבון ניגשים ל"קופאי", ומשלמים בדרך החוצה, מה שחוסך המון המון זמן.
טיפ, אגב, הוא עניין לא מקובל בעליל (למעט במסעדות יוקרתיות, בהן גם החשבון משולם למלצר עצמו), עניין שכנראה נובע מהכבוד היפני, ושוב, מתרבות האירוח. ועם זאת, תשכחו ממלצריות נרגנות – השירות בכל מקום היה מעולה, זריז ויעיל. שוב, פשוט כמו שצריך.
(ועוד מילה על התשלום – בחלק מהמזללות יש גרסת תשלום זריזה אף יותר, והיא מכונה לממכר כרטיסים, שדומה למכונות הכרטיסים ברכבת, נניח. צריך ללחוץ על הכפתור שמסמל את המנה המבוקשת ולהכניס כסף, ועם הכרטיס שמתקבל ניגשים לטבח שמכין לך את האוכל. ואיכשהו הצלחתי שלא לצלם את זה.)

הגיע הזמן לעבור לסושי מהסוג היותר נפוץ, ושוב, טוקיו, סושייה מקומית בהמלצה מקרית של העובדים בהוסטל בו ישנו (כאמור, טיול לא מתוכנן בעליל). סתם ככה, בשכונה, ועדיין יותר טעים מכל סושי שאכלתי בארץ:

sushi-close-up

פשוט מאוד, אורז הרבה הרבה יותר טעים ומדוייק, ודגים טריים ברמה אחרת. זה הכל. ביפן, הצורה הנפוצה של הסושי היא דווקא הניגירי – המאקי משמש ל"הסתרת" השאריות של הדג, בעוד שהניגירי מציג את הדג בגאווה (והסשימי, אגב, הוא כלל לא סושי, אלא נחשב למאכל אחר). סוגים נפוצים של דגים על הניגירי: טונה (כאמור, שמנה בינונית או רזה), סלמון, סי באס, ילו טייל, ומקרלים למיניהם. אבל פירות הים נפוצים גם הם, עם ניגירי של סוגי שרימפ חלוט, סקאלופ נאה, תמנונים ודיונונים על חלקיהם השונים, ועוד המון דברים שלא יכולתי לזהות.

sushi-tray

וכמובן, עניין מחירי הסושי – כמובן שבסושיות יוקרתיות המחיר יכול להיות אינסופי, אבל בסושיות הרגילות משלמים על ארוחת ניגירי שלמה בערך כמו על רול גדול בארץ. וכאמור, זה כולל גם מרק מיסו ותה ירוק, והסושי באיכות מטורפת. הנה, תפריט צהריים (שגם נראה מגניב!), ואם מחלקים את המחיר במאה מקבלים אותו בדולרים:

sushi-menu

טוב, נו, עוד קצת סושי.
את התמונה הזו אני מצרף גם כי אני אוהב אותה, גם כי הסושי היה מאוווד טעים, אבל בעיקר כי כשנכנסתי לסושייה הקטנה והחמימה הזו בצהריים, כל היפנים הביטו בי במבט משועשע של מה-אתה-עושה-כאן. התיישבתי על הבר וקיבלתי תפריט ביפנית מהמארחת שלא מבינה מילה באנגלית, כשהבחור היפני הצעיר בחולצה הירוקה נחלץ לעזרתי ותרגם באנגלית טובה וגם הוסיף המלצות. אבל ההפתעה הגדולה באמת הייתה, שכששמע שאני מישראל, הוא מיד אמר בעברית, "מה המצב?" ו"מה נשמע?". בעיר יפנית גדולה ורחוקה (פוקוקה), ואחרי שבועיים שבהם פגשתי בישראלי אחד – יפני שמדבר קצת עברית זה ממש מצחיק.

sushi

ואגב, לאורך כל הארוחה שף-הסושי העסוק שמעבר לבר הביט בי במבטים מוזרים. אני ממש תוהה כמה חוקים יפניים הצלחתי לשבור בלי לשים לב.

בקיצור, דגים נאים, סושי. תרבות שלמה שטעמתי רק קצה קטנטן ממנה, והמעט שטעמתי היה פשוט מעולה.
ובכלל, כשיש דגים כל כך נפלאים וטריים, מה עוד צריך?

nigiri-tuna

4 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות

יפן, חלק א': מרק ראמן בגשם

[על הפתעות נעימות, על הקשר בין אטריות לחומוס, ועל שלכת]

אז יפן, כן, סוף סוף, יפן. כבר כמה שנים טובות שהיא נמצאה בראש רשימת המקומות-שאני-רוצה-להגיע-אליהם. וכשהגעתי, ובאופן מפתיע, כל הציפיות ההו-כה-גדולות שהיו לי התמלאו לגמרי. התרבות המרתקת והכל כך שונה, האסתטיקה המופלאה שנמצאת בכל מקום, השילוב היסודי בין המסורת לבין החדש, ואם מוסיפים לכך סדר ונקיון שלא ייאמנו, וזרם בלתי פוסק של דברים משונים ויוצאי דופן, אפשר להבין למה הטיול הזה היה כל כך טוב למרות הר של ציפיות. אבל מה שלא ציפיתי לו, הוא שהאוכל היפני יהיה *כל-כך* טוב.

האמת, לא ידעתי למה לצפות, סושי, כן, ראמן, כן, אבל מעבר לכך ידעתי מעט מאוד על המטבח היפני. והטעימה היחסית-קצרה שהייתה לי מיפן הדגימה לי כמה נרחב ומרהיב הוא המטבח הזה, שרובנו כמעט ולא מודעים אליו. זה כמובן לא רק הסושי, וגם לא רק הראמן (שכנראה והוא בעצם התשוקה הגדולה של היפנים, ולא הסושי), שהיו באמת מופלאים. אלו גם תבשילי הקדירה החברתיים, והטמפורה הקלילה, והאוקונומיאקי (הסבר בהמשך) המנחם, ואוכל הברים הנהדר, והממתקים הצבעוניים, ועוד ועוד ועוד. גם בלי שום הכנה מוקדמת, ואכילה בעיקר במסעדות פשוטות לגמרי, כמעט כל ארוחה הייתה בין טובה-מאוד למעולה, ומהר מאוד האוכל הפך להיות ההיילייט של הטיול.
מכיוון שמתוך סקרנות קולינרית בריאה למדתי הרבה, אבל יחד עם זאת שלושת השבועות שביליתי ביפן היו רק טעימה קטנה מתוך המסורת הקולינרית המפוארת הזו, לא אתיימר לאיזשהו מקיף שכזה, אלא פשוט לאוסף חוויות מצולמות, וקצת על מה (שהצלחתי להבין) שעומד מאחוריהן. והגיע הזמן להתחיל, מההתחלה.

נחיתה, שדה תעופה, סאבווי, מדרגות נעות שמעלות אותי הישר למרכז טוקיו. יוצא מהתחנה, גשם, אינסוף מטריות צבעוניות, מקדשים, ממתקים יפניים, ובכלל, פאקינג יפן, זה קורה! (על היום הזה כבר כתבתי פה, אבל לעניינו,) אני מגיע להוסטל שהזמנתי, מניח את התיק, ומכיוון שאני רעב, אני מבקש המלצה על ראמן טוב באזור מהעובדת החביבה בהוסטל. היא מחייכת ומציירת לי מפה וכותבת לי את השם, ושיטוט קצר ברחובות היפים והגשומים מביא אותי אל תוך הראמנייה הקטנה ואפופת האדים, שנראית כמו שדמיינתי, רק הרבה יותר נקייה:

ramen-and-olg-guy

עם הזקן שאוכל ומביט בי כאילו איני שייך לסיטואציה, עם שני טבחים שעובדים בשקט מופלא במטבח, ובלי שום מילה באנגלית. כבר אפשר לשים לב לתבלינים שמונחים על השולחן – כמובן שאלו לא המלח-פלפל-שמן-חומץ שאנו רגילים לפגוש במערב, אלא סט שלם של תוספות שמשתנות ממסעדה למסעדה. את הסויה בדרך כלל קל לזהות, אבל איתו מגיעות בדרך כלל שלל אבקות אצתיות למדי, או שביבי בוניטו מיובשים, או טריאקי, או מבחר אחר של מרכיבים שלא יכולתי לזהות. בכל מקרה, אין כאמור שום מילה באנגלית, וכששואלים אותי אני פשוט אומר, ראמן. את האטריות חולטים לי מול העיניים, והקערה הריחנית הזו מונחת בעדינות מולי:

ramen

ציר בשרי-דגי בניחוח מופלא, אטריות פנטסטיות, פרוסות חזיר, קצת שיטאקי, קצת במבו, קצת בצל ירוק, אצת נורי, וטוויסט נהדר של גרידת לימון. אני מתחיל לאכול, ובא לי לבכות מרוב אושר, כי אני לא מאמין שאני באמת באמת ביפן, ושהכל פה כבר משונה ויפה, ושבחוץ יורד גשם והנה אני בתפאורה המושלמת הזו, אוכל מרק ראמן מדהים בטעמו. ואולי בגלל החוויה או הראשוניות, אבל זה בהחלט היה הראמן הכי טעים שאכלתי ביפן.

ramen-kitchen
(עוד תמונה מהמסעדה הזו, עם האדים והנקיון שהוא בהחלט מוטיב חוזר בכל מסעדה יפנית.)

להתחיל טיול ביפן עם ראמן הוא עניין סמלי, כי הראמן ליפנים הוא משהו שמאוד מזכיר את החומוס שלנו – לכל אחד יש את הראמנייה המועדפת עליו, עם סגנון שמשתנה במקצת מאזור לאזור, ואובססיביות חסרת פשרות לדקויות שבטעם. לעומת החומוס, הראמן הוא עניין מורכב בהרבה; הציר שמורכב מתערובת של חזיר ועוף בדרך כלל, בתוספת דאשי (שהוא ציר דגים היפני ומרכיב מאוד בסיסי במטבח הזה) ואצות וירקות שונים, והמון ניואנסים בטעם. אם מוסיפים לכך את עניין האטריות, שהן כמובן תורה בפני עצמה, על מרכיביהן וצורתן ודרך ההכנה שלהן, יש הרבה על מה לעבוד. בכל מקרה, אם מישהו רוצה להבין קצת מהטירוף הזה, אז הסרט הנפלא "טמפופו" עוסק בעיקר בזה, והוא צפיית חובה לחובבי האוכל באשר הם.

אז הראמן הוא מה שהיפנים (או התיירים) אוכלים כשמתחשק ארוחה משביעה, מנחמת, זולה וזריזה. מהמדגם שלי, בין שלושה לשבעה דולרים לצלחת טעימה של ראמן, שנלגם בשאיפות גדולות ורועשות. אבל חוץ מהראמן, ישנו גם סוג נוסף של מסעדות, הינו מסעדות האודון. מאוד דומה לקומפלט של מנת הראמן, אבל עם אטריות אחרות, האודון, שבשונה מאטריות הראמן, הדקות ועשויות מחיטה, האודון עבות ועשויות מחיטה מלאה. בעיניי המערביות שני סוגי המסעדות נראה זהה, אבל כשבאקט של דיסוננס תרבותי שאלתי יפני את דעתו על מסעדת הראמן שהייתה מולנו, וכשהוא התעצבן ואמר שזו בכלל מסעדת אודון והפנה אותי למסעדת ראמן אחרת, קלטתי שיש פה משהו שאני לא מבין. אם לחזור לדימוי החומוס, זה כנראה כמו ההבדל בין שיפודייה לשווארמייה, או משהו בסגנון.

odon

אלו כבר אטריות אודון עם בקר, טעימות ומחממות להפליא. מכיוון שביקרתי ביפן בסתיו, שבמונחים שלנו הוא קר מאוד – מרק היה תמיד אופציה נהדרת ומחממת. ואם הקור הוא הצד השלילי של הסתיו היפני, אז צבעי השלכת היפניים הם פשוט פנטסטיים, ובהחלט שווים את הקור שבחוץ:

fall-1

fall-castle

fall-2

אבל בכלל כתבתי על אטריות.

אז בלי להיכנס יותר מדי לדקויות, רק אציין גם את אטריות הסובה, שעשויות בכלל מכוסמת, נמצאות בתפריטים רבים גם הן. במקרה הזה, גרסה קרה ומהנה:

soba

האטריות מגיעות פושרות, ונטבלות בקערת הרוטב שליד, על בסיס סויה, ועם בצל ירוק ליד – פשטות מבריקה וטעימה להפליא. ובכלל, אותה פשטות מבריקה וטעימה להפליא חוזרת שוב ושוב במטבח היפני הכל כך מוצלח. האטריות שבפוסט הזה היו רק ההתחלה.

 

3 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות

טיול ארוך למזרח, והמון המון אוכל!

יפן, וייטנאם, בורמה.

שלושה חודשים של טיול אדיר, והמון אוכל מדהים. טסתי (בגדול) לבד, בלי שום תוכנית קונקרטית, מצוייד בהמון סקרנות, ועל החוויות מהטיול עצמו אפשר לקרוא כאן. כשהטיול הוא מעיין יקום מקביל שבו אני לא מבשל אלא רק אוכל בחוץ, ומקיף את עצמי לכמה חודשים באוכל אסייתי ש(כידוע לקוראי הבלוג) אהוב עליי עד מאוד, האוכל היווה חלק ניכר מהטיול. באמת שניסיתי לכתוב גם בבלוג (האוכל) הזה בזמן אמת, והתחלתי לכתוב מספר פוסטים ולזרוק אותם מיד, אבל כנראה שהייתי צריך לקבל איזושהי פרספקטיבה ולהבין מה אני רוצה לומר. ועכשיו, אחרי שעבר קצת זמן והטיול התעכל לי בראש ובבטן, הגיע הזמן לכתוב. זה הולך להיות שילוב של החוויה האישית שלי, של נסיון זהיר לתאר מטבח של מדינות שפחות מוכרות בדרך כלל, של התרבות שקושרת את הכל ביחד, ושל (כמובן) המון תמונות של אוכל. בפוסט הבא אתחיל מההתחלה, כלומר יפן, אבל בינתיים, כדי לפתוח את התאבון, כמה תמונות שישעשעו את החיך. תבלו!

sushi
יפן זה ממש ולא רק סושי, אבל מה לעשות שהוא נראה כל כך יפה?

pho
מרק הפו הוייטנאמי, מפורסם, ולא בכדי.

vietnam-village-food
אבל בכלל, האוכל בוייטנאם מדהים. וזה גם לא רק בלוג על אוכל, אל גם על חוויות. נניח, כמו לאכול על הרצפה באיזה כפר.

burma-bus-food
ובבורמה, האוכל קשור בעיקר לחוויות. נניח, קארי ואורז לארוחת בוקר, בחברת נזירים בודהיסטים, בזמן המתנה לאוטובוס אינסופי.

chirashizushi
ואני יודע שכתבתי שיפן זה לא רק סושי, אני מבטיח לספר על זה בקרוב.

7 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות

פיליפ, או: בשר חזיר, ומסבחה דלעת

[פרק אחרון של סיפורי פיליפ, לפחות בינתיים]

[בפרק הקודם, ישבנו ושתינו בירות בחצר של הדוד, ופיליפ התאילנדי התחיל לספר את קורותיו לאחר שנחת בישראל בפעם הראשונה…]

"הגעתי לעולם אחר לגמרי. לגמרי. זאת הייתה הפעם הראשונה שטסתי, בחיים. לא הייתי רגיל לכל כך הרבה אנשים מוזרים מסביבי, שאני לא מכיר, ונראים לי כל כך שונים. וזה עוד רק במטוס. כבר הנחיתה בארץ, עולם אחר, אין לי דרך אחרת לתאר את זה. אני מתכוון, אתם בטח מכירים את זה. בטח הרגשתם ככה כשנחתתם פה באסיה בפעם הראשונה. הכל כל כך שונה, גם בדברים הגדולים וגם בדברים הקטנים. אבל הבנתי את זה רק אחר כך. כי הגעתי לישראל רק מסיבה אחת – לברוח מהעולם ההוא, של צ'אד ושל בנגקוק ושל כל מה שהזכיר לי אותו."
ולינה שואלת, "ו? זה קרה?"
"לא מספיק מהר. כי אני לא יודע עד כמה אתם מכירים את הארץ שלכם, אבל תאילנדי שבא לעבוד בישראל, מוצא את עצמו בעיקר מוקף בתאילנדים אחרים, אם הוא רוצה או לא רוצה. תוך יום או יומיים הגעתי ל… אההה, האמת היא שאני לא זוכר הרבה פרטים מהימים הראשונים, כי קרו כל כך הרבה דברים, אבל הגעתי למקום שבו החבר של הדוד ארגן לי עבודה, כפר קטן במזרח של ישראל…"
ופה הישראליות שבי לא יכלה להתאפק, "באיזה כפר?" שאלתי.
פיליפ ענה, "ניי-מי", או משהו בסגנון. זה לקח ארבעה נסיונות, כמה שאלות והרבה דמיון כדי להבין לאיזה יישוב הוא מתכוון, וכשהבנתי את זה פרצתי בצחוק פסיכוטי, "נעמה! נעמה! טירוף!", וגם פיליפ וגם לינה לא הבינו מה נפל עליי. "נעמה! עשיתי שם אבטש!" צעקתי בעברית, ולינה התחילה לצחוק גם, ופיליפ לא הבין מה קרה לשני הישראלים שישבו מולו לפני רגע. כשהצלחתי להשתלט על עצמי, הסברתי לו שהייתי שם עם הצבא לשבוע, אז הוא חייך, אבל עדיין לא הבין למה אני עושה מזה סיפור. אז עכשיו היה התור שלי לספר. סיפרתי ש,
"מדי פעם הצבא היה שולח אותנו לשמור על כל מיני יישובים שהיו מוקפים בקצת יותר מדי יישובים ערביים מסביב, משהו שכשאתה חייל עוד נראה לך נורמלי, אבל אחר כך קצת פחות. והגעתי לשם עם עוד כמה חיילים באמצע הקיץ, והובילו אותנו למקום שבו אנחנו הולכים לבלות את השבוע הקרוב, קראוונים בקצה היישוב. נכנסתי לקרוואן, התיישבתי על המיטה, ומבחוץ, שמעתי מרחוק באסים מוזרים של מוזיקה לא מוכרת. וזה היה זמן טוב לעשות סיבוב ביישוב, אז יצאתי בעקבות הבאסים בצעדים איטיים, כשהשביל המוזיקלי הוביל אותי לתוך קובץ אחר של קרוואנים שמקיפים סוג של חצר פנימית, בצד אחר של היישוב. ובחצר הפנימית, בצל עץ גדול, יושבת אישה תאילנדית ומבתרת בתוך גיגית פלסטיק גוף שלם של מה שנראה כמו חזיר גדול. ומסביבה, כמה ילדים תיאלנדיים, ומוזיקה. הסיטואציה נראתה לי כל כך משונה, השילוב של תאילנדיים, ויישוב ליד יריחו, ואני במדי צבא, והפעם הראשונה שראיתי חזיר שמבותר לאיטו, והחום של הקיץ, ובאסים מוזרים. ואחרי איזו דקה או שתיים של התבוננות, והתגברות על המבוכה, ניגשתי לנסות ולדבר עם הבחורה העסוקה, אבל נתקלתי בחומת עויינות שכנראה נבעה מכל חייל שעבר פה במקרה בשנים האחרונות והסתכל עליה כאילו היא נפלה מהשמיים אל תוך האדמה המוזרה הזו, וכנראה שזה היה נכון, כי גם אני התבוננתי עליה קצת ככה."
פיליפ חייך את חצי החיוך הרגיל שלו, ואמר שזה תיאור די מדויק, שמדי פעם היו מגיעים חיילים, ולפעמים היה קצת נסיון לתקשורת חסרת סיכוי, כי הפער היה כל כך גדול, גם בשפה, אבל בעיקר בחוסר של אמון.
והמשכתי ונזכרתי שבאותו ערב חזרתי לאזור של הקרוואנים של התאילנדים, והפעם גם כל הגברים היו שם, וכולם ישבו מסביב למדורה, ובאמצע, כמו בסרטים, מדורה, ומעליה חזיר ענק, אותו אחד שנוקה בצהריים, נצלה לאיטו כשכולם שרים וצוחקים מסביב למדורה, וזה לא היה יכול להיות הרבה יותר סוראיליסטי בשבילי. ופיליפ אומר, "כמו שאמרתי, זאת לא הייתה השנה הכי גרועה בחיים שלי, אבל גם לא הכי טובה." ולי נגמרים אדי הזכרונות מאותו יישוב שבו מתגוררים יותר תאילנדיים מישראלים, באותה מדינה יהודית שבה בשר חזיר הוא גם כמעט אסור וגם הזול ביותר שאפשר להשיג. אני שואל את פיליפ אם זה מה שהם היו עושים כל הזמן, עובדים בשדה כל היום ויושבים בערב מסביב למדורה. הוא אומר שכן, רוב הזמן, ולינה אומרת שזאת נשמעת דווקא דרך לא רעה להעביר חיים, ופיליפ אומר, "אולי, אני לא יודע", ולוקח עוד לגימה מהבירה שלו.
"אבל לפעמים גם הייתי יוצא מהיישוב, ומסתובב באזור", הוא אומר.
לאן, לינה שואלת, ופיליפ מספר.
"רוב מי שגר ביישוב היו משפחות כאלו רגילות, עם לא מעט כסף, וכמעט כולן התייחסו אלינו כאילו אנחנו לא קיימים. אבל גם גר שם איש אחד שונה, בשם משה, הוא היה בן שישים או שבעים, קצת קשה לומר, טיפוס מיוחד. ארגנטינאי במקור, שחי ביישוב לבד, בלי משפחה, והיו לו סיפורים, כמה שרק רציתי להקשיב. משה היה הסייר של היישוב, עושה סיבובים בג'יפ שלו מסביב לגדר, וגם סתם ככה, בסביבה. איכשהו יצא לנו להכיר ולדבר קצת, ואחרי איזו תקופה, מדי פעם הייתי מצטרף אליו, נוהגים בשדות באמצע הלילה, ומספרים סיפורים. הוא היה מספר על הילדות שלו בשנות בארגנטינה, כשבגיל 16 הוא גילה שאבא של החבר הכי טוב שלו היה פושע נאצי מפורסם, ועל זה שבשנות השבעים הוא היה השומר של ראש הממשלה בישראל, ובשנות השמונים הוא היה קבלן חשמל של שכונות שלמות ועשה המון כסף, והפסיד את הכל כשהבורסה נפלה, ובסוף הוא הגיע לערבה, והתאהב בשקט, שזה בעצם מה שהוא רצה כל החיים. בכל אופן, הוא היה בנאדם נהדר, והיינו מסתובבים לא מעט באזור, והרבה פעמים נסענו ליישובים הערבים שמסביב. וזה היה כל כך קרוב ליישוב שבו התגוררתי, אבל הרגיש כל כך שונה, הבנייה, והאווירה, והשפה, והריחות. והטעמים, של המטבח הערבי, שביקור אחרי ביקור הייתי מתאהב בו יותר ויותר. מאוד שונה מכל מה שהכרתי, אבל כמו האוכל התאילנדי, הכל טרי ומלא טעם, גם אם טעם שונה. החומוס, והירקות המרעננים, והטחינה שזה מאכל מדהים, והבשר על הגריל, והשמן זית הזה, הכל היה לי מוזר מאוד וטעים ממש. ומשה היה מישהו שמצויין להסתובב איתו, מכיר את המון אנשים, ומתחבב בקלות על מי שלא, ויודע בדיוק איפה קורה משהו מעניין, ואיפה מתבשל משהו טעים. ובעזרתו, מדי פעם גם הייתי מבקש להיכנס למטבח, אם זה במסעדה או אצל בבתים שיצא לנו להתארח בהם, ורואה, וסופג, ומדי פעם גם עוזר לחתוך ולערבב…"
פיליפ עוצר את הסיפור כשהוא רואה את המבטים המזדגגים שלנו. עשיתי את כל המאמצים כדי להקשיב לסיפורים שלו, שריתקו אותי, אבל העייפות כבר עשתה את שלה. השעה הייתה כבר קרוב לארבע בבוקר, והאוכל הבירות והיום הארוך עשו את ההקשבה לקשה ולא כל כך מנומסת. התנצלנו על העייפות, ופיליפ אמר, "שטויות, כבר מאוחר, נמשיך את הסיפורים מחר, בואו נחזור הביתה".
נפרדנו מהדוד במחוות ידיים מלאות חום, יצאנו מביתו ונכנסנו למונית של פיליפ כשפנינו מועדות בחזרה אל תוך בנגקוק. ואני לא זוכר כלום מהדרך חזרה, כי ישנתי כל כך חזק.

כשקמתי בבוקר, פיליפ היה במטבח, מבשל, ולינה יושבת ליד שולחן הפלסטיק, שותה תה ירוק בשקט. כוס תה נוספת חיכתה גם לי, התיישבתי, ופיליפ אומר, "מקווה שאתה רעב". עוד לא הייתי עירני מספיק להבין מה קורה, וקערה גדולה הונחה לפני, בולטת בנסיונה המרושל והכושל לעצב משהו יפה על הצלחת. הוא אומר, "סיפרתי לכם אתמול, כשכמעט ישנתם, על מסעדות ערביות. אז גם משם לקחתי איזה רעיון או שניים. כמו שלכם יש חומוס, עם פיתה ופטרוזיליה ובצל ושמן זית ופטריות?" וחיוך עלה על שפתיו, "אז הנה".

pumpkin mesabaha

"במקום חומוס, מחית דלעת צלויה, עם אורז דביק לנגב, וכוסברה ובצל ירוק ושמן שומשום. ורק הפטריות נשארו." בשלב הזה שעשעה אותי בעיקר העובדה שפיליפ מנסה, בצורה מגושמת קצת, להכין אוכל מפונפן ומקורי לארוחת בוקר, ואני טועם בלי לצפות ליותר מדי, וזה דווקא טעים ממש, וזה לא אמור להפתיע אותי בשלב הזה של ההיכרות בינינו.

ופיליפ עומד לידי ורואה אותי נהנה, מניח את הידיים על המותניים, ואומר, "מצד אחד זה ממש לא חומוס, אבל מצד שני, אתם ממש רחוקים מהבית עכשיו", וצחק מכל הלב, ואני לא הצלחתי להבין למה.

תגובה אחת

מתויק תחת אסייתי, פיליפ

גרוזיה – איזה יופי (חלק ב')

בחלק א' סיפרתי על הביקור בטיביליסי הבירה ובמזרח גרוזיה.
עכשיו הגיע הזמן לנסוע צפונה, אל מחוז קזבגי, השוכן על רכס הרי הקווקז מלא ההוד.
הנוף באמת עוצר נשימה,

georgia - mountains
הרים נישאים,

georgia - watching mountains
שכשמטפסים עליהם, הם נותנים הרגשה כמעט אינטימית.

georgia - soup
וזה נפלא שאחרי יום של טיול בהרים הקרירים, בעלת הבית החביבה מחכה עם מרק חם ונהדר, מלא בעשבי תיבול. בכלל בגרוזיה, עשבי התיבול תפסו אותי בהפתעה, למשל סלט עם טרגון, או שמיר, שהיה נפוץ מאוד.

georgia - dinne with backpackers 2
וכמובן, ארוחת ערב עם מגוון משעשע של מטיילים.

באופן כללי, האוכל הגרוזיני מתבסס בעיקר על בצקים, בשר כבש ועוף, אגוזים למיניהם, וגבינה. בסיכומו של טיול, התקשיתי להגדיר את יחסי למטבח הזה: מצד אחד, אני לא חושב שהיה איזשהו מאכל גרוזיני שבאמת הפיל אותי מהרגליים. אבל מצד שני, כמעט כל הארוחות שאכלתי בגרוזיה היו טעימות מאוד, ומהנות מאוד. וחוץ מזה, אני חושב שכמעט כל מאכל גרוזיני הוא בעצם "comfort food", ומי לא אוהב את זה?

georgia - veal and walnuts
(למשל, בתמונה לא-סקסית-בעליל זו, תבשיל בקר ברוטב אגוזי מלך. יחד עם הלחם שכבר סיפרתי שמצטיין בספיגת רטבים טעימים, זה פשוט כיף.)

georgia - yards
בכל מקרה, עוד קצת מהאזור הכפרי והמנותק הזה. אם תסתכלו טוב, תוכלו לראות שלוש חצרות, ילדה קטנה, תרנגולות, פרות, וכלב.

georgia - chiling
שאיפה נוספת מהנוף,

georgia - kupdari
ואחרי קופדארי (שזה מאפה בצק נפלא שממולא בהמון בשר טלה ונכנס לטאבון עם חמאה מעל, קצת כמו גרסה מוגדלת ותפוחה של העראייס שמוכר פה יותר),
אפשר להמשיך.

עוזבים את הצפון המרהיב והקריר וחוזרים לאזור המרכז,

georgia - church and rainbow
קודם לעיירה חמודה ומנומנמת בשם מצחטה,

georgia - cross
שמלאה בעיקר בכנסיות עתיקות,

georgia - windows
אבל לא רק.

georgia - breakfest
ועוד ארוחת בוקר מהנה. לחם טוב, חמאה, ריבת ורדים ריחנית, אורז בחלב, סלט נהדר של גזר ובצל מטוגנים עם שמיר, ביצים, ויוגורט חמצמץ ונהדר.

ולקראת סיום,
חוזרים לטיביליסי הבירה, לנוח קצת, וכמובן לאכול הרבה.

georgia - veal stew
נניח, תבשיל טלה בירקות וחמאה, עם כוסברה מעל ורוטב שאפשר לשתות קערה שלמה שלו, אבל עדיף לנגב בלחם.

וזהו, הגיע הזמן לחזור.

עוד תמונה לסיום,
georgia - workers

והביתה,
עם טעם מתוק של עוד,
עד הפעם הבאה…

4 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות

גרוזיה – איזה יופי (חלק א')

גרוזיה, שמונה ימים של טיול.
ארץ יפה, מאוד יפה, מעניינת, הרבה יותר רגועה משציפיתי, הרבה יותר עולם-שלישי משציפיתי.
ומכיוון שקצרה היריעה מלתאר את כל שהספקתי לספוג ולהנות ממנו (אפילו בזמן יחסית קצר שכזה), הפעם אתן בעיקר לתמונות לדבר.

georgia - green car

הטיול התחיל בטיביליסי הבירה,

georgia - falling house
שאפילו שרוב חלקיה נראים ישנים עד מאוד ועומדים לנפול,

georgia - kosher meat
היא כמו מכילה הרבה סיפורים,

georgia - church
וגם כמה מונומנטים מרשימים עד מאוד.

אבל אנחנו פה בעיקר בשביל האוכל.
georgia - hachapuri
זהו אחד מהסוגים הרבים של החצ'פורי, בצק אפוי וממולא בגבינה, ובא במגוון וריאציות – דק או עבה, אוורירי או דחוס, עם או בלי גבינה או ביצים או נקניק מעל או בפנים. בכל מקרה, אוכל הרחוב הנפוץ ביותר, וטעים מאוד כשזה עתה יצא מהתנור.

georgia - hinkali
ואלו הם כנראה הכוכבים האמיתיים של המטבח הגרוזיני, הלוא הם החינקלי – כופתאות שמנמנות ומבושלות, שממולאות בדרך כלל בבשר כבש ובמעין מרק, ונמצאו בתפריט של כל מסעדה שאליה נכנסו, ותמיד באותו המחיר (0.6 לארי לכופתאה, שהם כשקל ושלושים. [ובאופן כללי, הכל פה זול מאוד]). הרעיון הוא להחזיק את החינקלי מהחלק המכווצץ', לתת נגיסה קטנה ולשאוב את כל נוזלי המרק הכלואים בפנים בשלוק אחד. אני מעולם לא הצלחתי. בכל מקרה, עוד לא יצא לי לראות גרוזינים שיושבים במסעדה ואין לפחות צלחת אחת של חינקלי על השולחן (ובדרך כלל גם בקבוק וודקה, אבל זה כבר סיפור אחר).

והגיעו ימים בהירים,
georgia - blue sky
אז עזבנו את הבירה ונסענו מזרחה,

georgia - sirnari
אל עיירה יפהפיה בשם סירנארי, השוכנת במחוז קאחטי, על רכס ירוק ועמוס בכרמים, שעמק פורה ורחב ידיים מפריד בינו ובין הרי הקווקז הגבוהים והמושלגים.

georgia - view from homestay window
הדרך התרמילאית המקובלת ללינה בגרוזיה היא בהחלט home stay, לינה בבית של משפחות מקומיות.
לצד יתרונות ברורים כמו נוף שכזה מחלון החדר,
זוהי דרך טובה להכיר חיים אחרים קצת יותר מקרוב,

georgia - pork
לדוגמה, כאלו שבהם שוק עצומה של חזיר מתייבשת לאטה ליד הכביסה המשפחתית,

georgia - dinner
או שהתרנגולת שנשחטה בפתח הבית בבוקר מוגשת לשולחן ארוחת הערב.

וזו כמובן, הזדמנות נהדרת לטעום מגוון רב של מאכלים מקומיים באווירה ביתית. למשל, בתמונה, חצילים ממולאים באגוזים, עוף צלוי, רוטב שזיפים ירוקים (עוד אובססיה לאומית), סלט תפוחי אדמה (השפעה רוסית כבדה), סלט חצילים, ולחם גרוזיני, שהוא נחמד באופן כללי, אבל בדבר אחד הוא מצטיין – ניגוב הרוטב מהצלחת, סופח היטב אך שומר על מרקמו האוורירי.

ולקינוח,
georgia - strwberries
תותים קטנטנים ונהדרים שזו בדיוק העונה שלהם.

והכל מלווה בחברה טובה (כי איכשהו, כמעט תמיד, ממש לא היינו האורחים היחידים),
georgia - dinner with backpackers 1
ובהרבה יין גרוזיני שנמזג בלי הפסקה.

ולסיום החלק הראשון (כי הפוסט התארך יתר על המידה),
georgia - dry view
עוד מהנופים המדהימים של גרוזיה,
שיופיעו בהרחבה בחלק הבא…

2 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות