קטגוריה: רעיונות

צימוקים וצימודים

[וגם גבינה כחולה, ותפוחים, ויין, וסלרי, ועוף, ולפת, ואגוזים, וקצת דבש]

כבר כתבתי פה על צימודים (pairing). בקצרה, לכל מרכיב מזון יש דמיון כימי מסויים למרכיבי מזון אחרים, לחלקם דמיון גדול יותר ולחלקם פחות. לפעמים זה נשמע מוזר ומפתיע (בננה ופטרוזיליה, למשל), אבל בהרבה מקרים הדמיון הכימי מבסס את מה שנקרא לפעמים "הגיון קולינרי". כמובן שכמו במציאות, ה"הגיון" משתנה מאדם לאדם (שנאמר, "על טעם ועל ריח אסור להתווכח"), ובטח מתרבות לתרבות, ובכל זאת. כי כשמשחקים הרבה באוכל, מתפתח איזה חוש עדין כזה של הגיון קולינרי, כל מיני שילובים שלך יראו טבעיים, בעוד אנשים אחרים יתחילו בהרמת גבה, ואחרי הטעימה יבינו קצת יותר מה הייתה הכוונה.

הבלוג "Khymos" מציע מדי פעם אתגרים מעניינים, והוא זרק כפפה, צימודים לצימוקים. אולי אין לאתגר הזה שום פואנטה (מלבד, אולי, הנסיון לשדרג קצת את ההגיון הקולינרי), אבל אצלי הרעיונות התחילו להתגלגל בראש, מתחילים מצימוקים ומפליגים הלאה. ובדרך כלל כשזה קורה, אני נזכר בקטע הבא:

גרנט אייצ'ט הזה נמצא באמת באיזו ספירה אחרת, אבל על זה בפעם אחרת. פה הוא פשוט מדגים בצורה יפה תהליך מחשבתי שבדרך כלל לא מגיע לדף, ופשוט בהרבה – מתחילים עם מרכיב אחד, ודואגים שכל מרכיב נוסף יתאים לאלו שכבר נמצאים בפנים. כל כך פשוט, כל כך כיף. ואז מגיע הזמן לבשל.

התחלתי עם צימוקים, אבל זה לא בסיס חזק ממש. אז עוף, הולך יופי עם המתוק של הצימוקים. ואז יין, ותפוח, וסלרי, ואגוזים, ולפת, וגבינה כחולה.

raisins 01

אז מה יש לנו פה?

קרם תפוחים (הידוע בכינויו "גרבר").
פשוט מאוד – תפוחים ירוקים מקולפים וחתוכים לקוביות קטנות, על אש קטנה עד שמתרכך לחלוטין (זה לוקח בערך חצי שעה). ואז, לטחון בעזרת מיקסר, ולהעביר דרך מסננת ביתית לאקסטרה קרמיות. ובכמה דקות עבודה, קיבלתם קרם תפוחים טבעי, חמצמץ מתקתק, טעים ממש, והולך יופי גם בתור קינוח. פה הוא פשוט יושב על הצלחת.

חזה עוף ביין לבן.
דרך פשוטה לתת לעוף קצת יותר כבוד ממה שאנחנו נותנים לו בדרך כלל: שני חזות עוף שלמים (לא פרוסים), צלייה במחבת של שלוש דקות מכל צד (עם מעט שמן), ואז הוספה של רבע כוס יין לבן, רבע כוס ציר ירקות, וקצת דבש. ועם כל הנוזלים (ומכסה), עוד חמש דקות על אש קטנה, וזה מוכן. לפרוס (עם סכין שף חדה) ולהגיש.

רוטב גבינה כחולה.
שני מרכיבים – גבינה כחולה, ושמנת. קצת קשה לי לתת מינון, אבל להתחיל עם גבינה כחולה מפוררת בתוך קצת שמנת, לבשל על אש קטנה תוך כדי ערבוב, עד שמתמזג ומסמיך. רוטב שאני מאוד מאוד אוהב, מריר ומלא טעם.

"צ'יפס" לפת.
פרוסות דקיקות של לפת, מעורבבות עם קצת שמן ומלח, ולתנור על 180 מעלות, עד שמשחים קצת (עשרים דקות-חצי שעה ככה).

והכל על צלחת.
עם סלרי קצוץ, ואגוזים, ופרוסות באגט קלוי,
אה,
(וכדי שלא נשכח שלפעמים "המרק הוא רק תירוץ",)
גם צימוקים.

5 תגובות

מתויק תחת צימודים, רעיונות

אפרסמון צלוי ופלפל שחור

בהמשך לפוסט הקודם, היום אחד בקטנה.
זאת הקצה של העונה של האפרסמונים, והתחשק לי.
אבל לאכזבתי, האפרסמונים של השנים האחרונות מרגישים הרבה יותר קשיחים ואגרסיביים מאלו שאני זוכר, אז ניסיתי לשדרג קצת.

persimmon

[פרוסות של אפרסמון צלויות על מחבת לוהטת עם קצת סוכר, ומעל פלפל שחור גרוס, קינמון, קצץ מיץ שנסחט מתפוז, ושמנת חמוצה]

ניסיתי (~מתנצל על איכות התמונה~) שילובים שנשמעים מוזרים אבל אמורים ללכת טוב ביחד (מה שנקרא pairing, ועוד קצת על זה באחד הפוסטים הבאים), והקירמול, יחד עם החריפות של הפלפל, הניחוח של הקינמון, והחמיצות של השמנת, בהחלט הבליטו החוצה רק טעמים מוצלחים.

זהו, קצר, הבטחתי.

3 תגובות

מתויק תחת צימודים, רעיונות

ברנואז ורטבים

כמו שכנראה כבר הבנתם, הארוחה במול-ים באמת הלהיבה אותי. ובאותו ערב, נוצר בי אותו צורך עז, להסמיך איזה רוטב, ולקצוץ ברנואז, אותן קוביות קטנות ומדויקות, שני דברים שאיכשהו מתקשרים בראשי לקפדנות ושליטה במטבח.

וניסיתי לנתח, מה מאפיין את מה שאכלתי באותה ארוחת צהריים. אני חושב שזה הנסיון למתוח את המנה למקום הכי יצירתי שבו היא יכולה להיות, מבלי לצאת מעולם המושגים שלה עצמה. אני יודע שזה נשמע מפוצץ (את דעתי על המילה פלצני כבר הבעתי בעבר), אז אשאיר את זה להדהד ככה. וחוץ מזה, אני חושב גם על דיוק מופלא בטעם ובטכניקה, ועל עיצוב שהוא שילוב מרשים של דיוק עם יד חופשית.
וברוח זו, בלי לשים את עצמי בשום מקום שאני לא אמור להיות, אלא רק ממקום של השראה, ניסיתי לבשל.


ניוקי מטוגנים בשמן זית ופטרוזיליה, על מניפת תפוחי אדמה צלויים בתנור, ובצל מקורמל.
ליד, סלט עדשים ירוקות, עם ברנואז של גזר וקישוא שהוקפצו קלות, על יוגורט.
ומעל הכל, רוטב שמנת ורוקפור עם בצל ירוק.

מכיוון שכבר היה לילה, ולא יכולתי להניח את ידי על איזה דג טרי, השתמשתי בניוקי. אבל אני צריך לנסות את אותו הדבר בדיוק עם איזה פילה דג צלוי. אני בטוח שזה יהיה אושר גדול אפילו יותר.

ומה שבטוח, הוא שהקלישאה המוכרת לילדים רבים, "באוכל לא משחקים", מעולם לא נשמעה שקרית יותר כמו באותו לילה. כי לשחק באוכל זאת פשוט הנאה גדולה.

השארת תגובה

מתויק תחת עיצוב, רעיונות

דברים שלמדתי מרושפלד, או: "יבנה מונטיפיורי"

[על ה"פרוייקט" החדש שלי, על מה למדתי מיונתן רושפלד, על קלאסיקות מודרניות, ועל מה שאפשר לשתות עם קשית]

מסעדות ארצנו, הטובות, האיכותיות והמסקרנות, הן המטרה הנוכחית שלי.
למה?
כי יש יותר מדי מסעדות ששמעתי עליהן המון ועוד לא יצא לי לנסות.
כי יש לי קצת יותר זמן פנוי עכשיו, בעיקר בשעות הצהריים. ועסקיות נוטות להיות רעיון טוב למדי.
וכי זה תמיד טוב לפתוח את הראש לטעמים חדשים, ולספוג עוד השראה קולינרית מהטובים ביותר.
אז…
הפרוייקט הנוכחי הוא כזה:
הכנתי רשימה של מסעדות שמתחשק לי מאוד לנסות.
אני בוחר אחת מהרשימה, לוקח איתי את אחד מחבריי חובבי האוכל, ויוצא להתענג, ועדיף באיזו עסקית צהריים (בכל זאת, תקציב וכו').
אני חוכך, חושב, מנתח, מהרהר, וכותב על זה פה. אשתדל שזה לא יהיה בסגנון המפורט, אלא יותר לכיוון ה"מה זה אומר", ו"מה אני לוקח מפה".
ואז, אם מתחשק לי, אני מבשל. וגם על זה כותב קצת פה.
בקיצור, יהיה כיף. בואו נתחיל.

המסעדה הראשונה בסבב נבחרה בצורה חצי-רנדומלית. חצי, מכיוון ש"הרברט סמואל" נמצאת גבוה ברשימה, אבל ל"יבנה מונטיפיורי" לא התכוונתי להגיע. אבל ידידה טובה רצתה ללכת לשם דווקא, מסיבות אישיות. אז הלכנו, וזו פתיחה משובחת וסולידית לפרוייקט. כלומר, אם להתחיל מהשורה התחתונה – האוכל היה מצויין, בחלק מהמנות אפילו מבריק, מרענן, אבל לפעמים גם חסר מעוף.

אז מה היה?
(הערת ביניים: ברשותכם, ולמשך כל הסדרה, אשתדל להתייחס בעיקר לאוכל. כלומר השירות, האווירה וכל המסביב הם בהחלט רלוונטיים, אבל מעניינים אותי פחות, ולכן יסופר עליהם רק אם הם יהיו מאוד רלוונטיים לביקור.)

המנות ראשונות היו מעלפות, באמת.

סלט שנקרא בתפריט "סלט ברוקלין סטייל", ואין לי מושג מה הקשר שלו לברוקלין (אם אתם יודעים, אנא ספרו בתגובות), כי ההרגשה שלו הייתה מאוד אסייתית. נתחי עוף קטנים ועסיסיים ששובצו בסלט עם המון ירוק והמון טעם, בוטנים, כוסברה, חסות קצוצות, ובעיקר, רוטב מסתורי, מתקתק ונפלא, שאין ברירה אלא לנגב את מה שנשאר עם לחם, או כמו שעמית אוהב לכתוב – לשתות אותו עם קשית. מבחינתי זו הייתה מנה באמת מרגשת, עם טעמים שקשה לי להפריד ביניהם, ומתחברים בפה לשלם מובחן ומרענן.

סלט העגבניות המפורסם של הרברט סמואל הגיע גם הוא, ושוב, תענוג צרוף. לקחת את המרכיבים הכי טובים שיש, ולתת להם לדבר ביחד – שלושה סוגים של עגבניות שרי, עגבניות צלויות, גבינת עזים מהממת, זיתים פנטסטיים, בצל סגול ועוד עשבי תיבול, והכל כמובן עם שמן זית משובח ומיץ לימון. וכל היופי הוא שכל המרכיבים רק מדגישים את הכוכבת, שהיא כמובן העגבניה – שהיא כל כך מורכבת ושלמה בפני עצמה, ויכולה להיות המרכז שעליו נשען כל הסלט הזה.

בשלב הזה כבר היינו מטושטשים, ולכן טרטר הסלמון יצא מהפוקוס, אבל גם הוא היה מדהים. סלמון נימוח, קרם חצילים שרופים, יוגורט, וקצת טוגרשי מעל, פשוט תענוג.


אחרי הראשונות המעולות, העיקריות החווירו קצת. כלומר, היה בהחלט טעים, אבל נטול מעוף. פרגיות טיקה מסאלה ועוף קייג'ין היו עשויים טוב, וזהו בערך. רק אציין לטובה את עשייתו של עוף הקייג'ין – חזה עוף שבושל בוואקום עד ורדרדות, ונצלה לאחר מכן, מה שאיפשר הגשה של נתח שמן במיוחד, שכיף לאכול.


ולקינוח, מממ… אני לא בן אדם של מתוק, בדרך כלל, אבל עוגת הגבינה (גם היא כבר די מפורסמת, אני חושב) הייתה מעולה, עם המון וניל אמיתי, ומרקם סמיך וטוב. וקרם קוקוס עם פסיפלורה, שהוגש בצנצנת מקסימה, היה מענג גם הוא.

טוב, נו, כתבתי יותר בפירוט ממה שרציתי. אשחיז קצת יותר בפעם הבאה.
ובינתיים, מסקנות – אחרי ביקור ראשון במסעדה של רושפלד, על מה הוא גרם לי לחשוב?
על השילוב הזה של טעמים קצת יותר שונים ופחות ים-תיכוניים ממה שאני רגיל.
על הרחבת מנעד התבלינים מעבר למה שהבאנו איתנו מאירופה או מצפון אפריקה, ולשלב אותם בעדינות ואלגנטיות עם מה שאנחנו מכירים.
על שילובי טעמים חזקים מצד אחד, אבל לא אגרסיביים מצד שני (עניין שהורגש היטב בכל המנות הראשונות שאכלתי).
על המון מרכיבים שונים שמשתלבים היטב ובמפתיע לשלם שעולה על סך חלקיו.
ועל הדרך המבריקה שבה חלק מחומרי הגלם מודגשים ומככבים, בעוד חלק מהם רק מלווה, וכל אחד מוצא את מקומו.

ולסיום, מחווה קטנה שלי.
כי הארוחה באמת עשתה לי חשק לנסות לבשל שלם שקצת עולה על סך חלקיו, ולנסות משהו מוכר עם תחושה קצת זרה.
אצלי, סלט העגבניות הפך לסלט גזרים, שהוא ירק שלדעתי לא זוכה בכבוד המגיע לו.
בדומה לעגבניה, גם הגזר הוא מספיק מגוון ועמוק בטעמו כדי להחזיק מנה שלמה על כתפיו הכתומות.

הגזר מופיע פה בשלוש וריאציות. סלייסים דקיקים של גזר טרי (שקולפו ממנו בעזרת קולפן). גזר מוחמץ (מגורד בפומפייה רחבה, ושורה בתחמיץ של חומץ בן-יין אדום, עלי דפנה ופלפל אנגלי). קוביות גזר מקורמל (עם מעט שמן וסוכר, על מחבת). וחוץ מהגזר… גבינת פטה. בצל ירוק. פלפל חריף. עלי פטרוזיליה. רוטב מסויה, מעט שמן שומשום, קצת חומץ. ומעל גם שומשום.

אז…
הייתם ב"יבנה מונטיפיורי" ויש לכם מה להוסיף או להעיר? מוזמנים להגיב.
אני, בכל אופן, מאוד נהניתי.

2 תגובות

מתויק תחת מסעדות, רעיונות

הדברים המרירים שבחיים, או: קינוח ב-60 שניות

[מאיפה מגיע הקפה שאתם שותים? מתי פולי קקאו מתוקים? ומה הקשר של כל זה לבירה?]

קולומביה, עמק הקפה, ובו שיחי קפה שמפרנסים מחוז שלם.
פרו, עצי קקאו מתפרעים לצד שבילי אינקה עתיקים.
אקוודור, עצי בננה מלווים אותך לאורך שעות של נסיעה.
רק צריך לדעת לקטוף את הדברים הנכונים.

(אם לא בא לכם לקרוא על קפה וקקאו, אתם מוזמנים לדלג לסוף הפוסט – יש שם יותר תמונות!)

בואו נדבר קצת על קפה.

  • ברזיל מייצרת 40% מהקפה בעולם. שנייה אחריה, תאמינו או לא, וייטנאם. אז למה אף אחד לא שמע על קפה וייטנאמי?
    הפעם, אין במה להאשים את האמריקאים. פשוט, בעולם מגדלים שני זנים עיקריים של קפה. הראשון נקרא "רובוסטה", ומהווה שליש מהגידול העולמי. מדובר בזן שקל יחסית לגדל, עמיד ולא מפונק, וגם, מה לעשות, פחות טעים. מתשמשים בו לתערובות קפה שונות, וגם לרוב הקפה הנמס שאתם שותים (ולא משנה כמה "מיובש בהקפאה" הוא). וייטנאם מגדלת רק קפה מזן "רובוסטה", שהוא בעצם הפועל השחור של התעשייה, ולכן לא שמעתם עליה בהקשר הזה.
    הזן השני נקרא "ארביקה", והוא הארומטי והטעים, אבל גם זה שדורש יותר. גובה מסויים מעל פני הים, כמות משקעים, חשיפה שונה לשמש. מכאן שהוא הרבה יותר יקר לייצור, ולכן גם לרכישה. ואם כבר, שמעתי פה איזו שמועה שטוענת, שהריח הנפלא שאתם מריחים בעת פתיחתה של צנצנת קפה חדשה, מגיעה מתערובת הרבה יותר איכותית שמפוזרת בראש הצנצנת. אבל על הסיפור הזה לא הייתי חותם.
  • בניגוד ליין, המודעות לאיכות הקפה צצה רק בעשורים האחרונים. שוק הקפה הגולמי עוד לא הספיק להסתגל לחיפוש הזה אחר האיכות, ולכן נמצא במצב אבסורדי, שבו מחירם של פולי הקפה נקבע בעיקר על פי הזן וגודל הפולים, ולא על פי איכותם. דמיינו בעלי כרמים אשר מוכרים ליקבים ענבים להפקת יין, ומקבלים תשלום על פי זן הענב וגודלו, ולא על פי איכותו – זה מה שקורה בעולם הקפה היום.
  • תהליך גידול הקפה הוא ידני כמעט לחלוטין – בעיקר כי עוד לא נמצאה שיטה יותר יעילה לקטיפת הפולים מהעץ באופן ידני. גם ברירת הפולים הפגומים, ויש רבים כאלו, נעשית בעיקר על ידי בני אדם.
  • על אף שכאמור רוב הקפה בעולם כיום מגיע מדרום אמריקה – מקורו בעצם מאתיופיה, והוא הגיע ליבשת רק עם בוא הספרדים, לפני קצת יותר מ-500 שנה. הספק לא רע, אפשר לומר.

בואו נדבר קצת על קקאו.

  • בניגוד לפולי הקפה, שגרים בזוגות בתרמיל, פרי הקקאו הוא גדול יחסית, ומכיל כמה עשרות גרעינים לבנבנים וריריים. באופן מפתיע, טעמם הוא לא רק מתוק, אלא גם ריחני מאוד, קצת כמו צ'רימויה, למי שמכיר. אותם גרעינים עוברים "תסיסה" במים, בו הם מאבדים את המעטפת הרירית, וייבוש, בו הם מאבדים את הנוזלים ומתקשים. אלו הם פולי הקקאו המרירים שאתם מכירים.
  • אותם פולי הקקאו נטחנים לעיסה ממרחית. רוב השוקולד שאנחנו מכירים הוא ערבוב ארוך מאוד עם סוכר, ומשחק עדין עם הטמפרטורה של הנוזל שנוצר. לכן שוקולד מריר הוא בעצם פרווה – הוא מכיל קקאו וסוכר בלבד. והאחוז שמצויין על האריזה הוא פשוט אחוז הקקאו בתערובת.
  • ושוקולד חלב הוא בעצם שוקולד מריר שעורבב עם שמנת.
  • ושוקולד לבן? מה עם האמרה שהוא בעצם "לא שוקולד"?
    בואו נחזור לשלב הטחינה של הפולים לעיסה חלקה. בשלב זה, ניתן לפרק אותה לשומן, ולאבקה. האבקה היא בעצם אבקת הקקאו שאנחנו מכירים. השומן משמש לפעמים לתעשיית הקוסמטיקה, ולפעמים, מעורבב עם סוכר, הוא הופך לשוקולד לבן.
    כלומר, שוקולד לבן מופק גם הוא מהקקאו, אך לא נושא את הטעם האופייני לו.

ועכשיו, עוד פסקה על בישול בטיולים.

בישול בהוסטלים הוא חגיגה לטבח המאלתר. כי תמיד מדובר במטבח חדש שאתה לא מכיר, שלא מאובזר כמו המטבח בבית, וגם לא כולל את כל החשודים המיידים שתצפה למצוא במטבח – תבלינים, שמן, חומץ, סויה, ו… נו, הבנתם.
אז אני מוצא את עצמי מבשל הכי פשוט שאפשר, עם הרבה ירקות שנותנים את הטעם, במקום התבלינים או הנוזלים למיניהם.

[פסטה עם שמנת, שום, בצל ירוק, שעועית ירוקה, אפונה, בוטנים, כוסברה, פרמזן. שום בישול מתוחכם, רק היגיון קולינרי בסיסי, והרבה נחת בצלחת.]

ואחרי שאני מסיים להיאבק פה במטבחים הלא-מאובזרים, מודה, אין לי יותר מדי עצבים להשקיע בקינוח. אז עד עכשיו, יצא לי לא מעט פעמים להכין את הקינוח הכי פשוט בעולם, ואחד הכיפיים שבהם – בננה בשוקולד.

[לחתוך בננה באמצע, לדחוף לתוכה כמה קוביות שוקולד, ולתנור לכמה דקות עד שיימס. הפנים השמחות יגיעו אחר כך.]
זה טעים ממש וגם כיף לאכול, אבל בואו נודה, זה לא נראה סקסי במיוחד.

אז הלכתי על גרסה מיוחדת לפוסט הזה – הדברים המרירים שבחיים.

מוכנים? למדוד זמנים.
לקלף בננה, 5 שניות.
לחתוך בננה לפרוסות, 10 שניות.
לשבור קוביות של שוקולד מריר, 5 שניות.
לסדר על צלחת, ולזרות פולי קפה גרוסים מעל השוקולד, 10 שניות.
לבשל במיקרוגל (!), 20 שניות.
בזמן הזה, פותחים בקבוק בירה, ונותנים לו מכה קטנה על הצוואר, כדי לייצר יותר קצף.
להביא לשולחן , ולפזר מעל הצלחת קצף בירה באמצעות כפית, 10 שניות.

נו? דקה?

(אגב, העניין עם המיקרוגל נולד כי, פשוט, בהוסטל לא היה תנור, רק מיקרו. אבל זה עבד נפלא!)

אז אם אחזור רגע לתחילת הפוסט…
קקאו? יש. קפה? יש. בננות? יש.
רק על הבירה, שנותן את הטוויסט המריר לכל הקינוח המתוק הזה, עוד לא כתבתי.
אבל גם ככה הפוסט הזה התארך יותר מדי, אכתוב על בירה בקרוב.
בינתיים, אסיים עם תמונה.

[זה מה שקורה כשמספיק אלכוהול מעורב.]
תבלו.

6 תגובות

מתויק תחת טיול, מתוק, עיצוב, רעיונות, תהליכים

הצד הימני של המוח, או: מרק עם קרעפלאך

[פוסט אינטלקטואלי וארוך, ובו יסופר על שמעון וכרם התימנים, על עתונאי ניו-יורקי שכותב על המוח האנושי, על התפתחות הקולינריה העולמית, ועל מרק עוף עם קרעפלאך]

הכל התחיל מארוחה חורפית ונהדרת ב"שמעון מלך המרקים" אשר בכרם התימנים. מרק בשר נפלא, שנספג היטב בלחוח נפלא. ארוחה שלמה בקערת מרק אחת. והעניין הדליק לי את הדמיון. וחשבתי, למה לנו האשכנזים אין ארוחת מרק שכזו? למה המזרח-אירופאים לא השכילו להפוך, למשל, את הקרעפלאך הנהדרים שצפים במרק עוף לארוחה, והשאירו אותם בתור מנה ראשונה?
אז מכל המחשבות האלו, התחלתי לבשל, ולצלם. אבל עד שהתיישבתי לכתוב, וזה בהחלט נושא מעניין בפני עצמו, משהו אחר הסיט לי את תשומת הלב.

[קוראים יקרים, כאן נדרשת מכם מעט סבלנות. תכף נחזור לאוכל]

באחד משיטוטי ב"כלכליסט" (אתר החדשות האינטרנטי הכי טוב בארץ, למי שעוד לא מכיר), נתקלתי בכתבה מרתקת מתוך המוסף המצויין שלהם. בכתבה מראיין אסף אביר את דניאל פינק, עיתונאי מצליח, ומחבר הספר "ראש אחר". הם משוחחים על הספר, שבעצם מביא את עיקרי התיאוריה של פינק: הוא מזכיר שהעולם שלנו עבר במהלך המאה הקודמת מ"העידן התעשייתי" (בו פועל הייצור היה הכוכב) ל"עידן המידע" (ובו השכיר המוצלח הוא זה השולט בידע ומיישם אותו). וכיום, הוא טוען, העולם נכנס לתקופה חדשה, אותה הוא מכנה "העידן התפיסתי".

ואיך העניין קשור למוח שלנו?
המוח שלנו מחולק לשני חצאים, שאמנם המדע רחוק מלדעת כיצד הם עובדים בדיוק, אך מה שכן ידוע, הוא שלכל אחד משני החצאים הללו יש תפקוד שונה. החלק השמאלי אחראי בעיקר לפעילויות לוגיות, והצורך העיקרי בעידן הידע הוא באנשים שיכולות אלו מפותחות אצלם. מתכנתים, כלכלנים, מהנדסים, עורכי דין, רופאים, וכדומה.
אך לטענתו של פינק, שלושה גורמים עיקריים מזיזים את חשיבות היכולות הלוגיות הצידה, לפחות עבור העולם המערבי: האוטומציה, הגלובליזציה, והשפע. בקיצור, בעתיד הלא רחוק יהיו מחשבים שיעשו את העבודות האלו יותר מהר, או עובדים במדינות אחרות שיעשו את זה יותר בזול, או שמיומנויות אלו פשוט יהיו פחות חשובות.

אז איך זה קשור לאוכל?
תכף אגיע לזה.
בינתיים, תמונה של קרעפלאך, ואחריה נעבור לצד הימני של המוח.

הצד הימני אחראי, מסתבר, על יכולות אחרות למדי. הראיה הכוללת, היצירתיות, הרגישות, המשמעות, כולן נובעות מן המוח הימני.
הטענה העיקרית שעומדת בבסיס הספר המדובר, היא שעם שקיעת העידן בו היכולות האנליטיות שולטות, תעלה (בעולם המערבי) הדרישה ליכולות שאינן אנליטיות, אלו הנובעות מן המוח הימני. פינק טוען (ואין לי שום דרך להוכיח את זה, אבל זה נשמע לי מאוד מעניין), שבעתיד הלא רחוק, היכולות שידחפו את העולם קדימה יהיו עיצוב, סיפוריות, סימפוניה, אמפתיה, משחקיות, ומשמעות.

פיו, נשימה ארוכה.
עד עכשיו, כתבתי תקציר של ספר מדע פופולרי (אני בדרך כלל לא אוהב כאלו, אבל מדי פעם מבליח אחד כזה שמצליח לסקרן אותי). התקציר שלי דילג על יותר מדי הסברים, בכדי להשאיר קצת מקום לאוכל, אבל אני מקווה שהצלחתי לסקרן אתכם. אני חושב שהכתבה בכלכליסט מסבירה את התיאוריה יותר טוב ממני, והספר "ראש אחר" בטח מסביר את זה טוב יותר.

אז איך, לעזאזל, זה קשור לאוכל?
טוב, מכאן כבר אני ממשיך את התיאוריה.
נראה שגם עולם הבישול מושפע, איכשהו, מהעידן בו אנו חיים.

בעידן התעשייתי (וגם לפניו), האוכל היה עניין תרבותי בהקשר גיאורפי בעיקר. כלומר, אנשים אכלו את מה שהם הכירו מסביבתם, ממשפחתם. הפרמטרים העיקריים בהם הוא נמדד, היו ערכו התזונתי של המזון, וכמה הוא טעים.

ואז הגיע עידן המידע, ותרבות האוכל השתכללה להפליא. נערכו נסיונות לזקק את הטעמים עד כדי דיוק, ניתן דגש על הצורה בה האוכל מוגש, והאוכל עצמו (ולא רק טקס הסעודה) הפך ממשהו פונקציונלי, למשהו שאפשר לדבר עליו, לחקור אותו, לחשוב עליו.

והיום, מה קורה?
בזירת הקולינריה העולמית קיימים זרמים אחרים (שמתחילים לזרזף גם בארצנו הקטנטונת), שמתחילים להשפיע יותר ויותר. כבר כתבתי על העניין בעבר, ואנסה עכשיו להדגים את העניין דרך התיאוריה של דניאל פינק.

סיפוריות.
היום, כבר לא מספיק להכין אוכל טוב. צריך לדעת לספר את הסיפור שמאחוריו, על הזן הספציפי של המול שהגיע מהאוקיינוס השקט, או על הזקן שקטף במו ידיו את עלי התה שאנו שותים.

עיצוב.
אם כבר עיינתם בבלוג הזה בעבר, אני חושב שאתם מבינים את החשיבות שאני משייך לעיצוב האוכל. זה הפך לחלק בלתי נפרד מהארוחה, ולתחום בו כולם מנסים לחדש ולהפתיע.

סימפוניה.
הרעיון הוא, לחבר מוטיבים מעולמות שונים, כדי ליצור משהו גדול יותר. התפיסה הזו מקבלת ביטוי לא רק בעירוב המטבחים השונים, על טכניקות הבישול השונות שלהן, אלא גם בזליגה של תחומים אחרים אל המטבח, כשהכימיה היא דוגמה טובה (כן, מה שאוהבים לכנות, "בישול מולקולרי").

אמפתיה.
אוקיי, העניין הזה היה קיים במטבח מאז ומעולם. מדובר תמיד באוכל של אנשים, לאנשים. בעניין הזה, כלום לא השתנה בשנים האחרונות.

משחקיות.
אוכל זה כיף. בתקופה האחרונה, מסעדות העילית יוצאות מהקונספט הקלאסיים, ומנסות להפתיע את הסועד, ולשחק איתו, בכל מנה מחדש. הסטון בלומנתל, למשל, אפילו הפיק סדרת טלוויזיה שלמה על זה, אבל אכתוב עליה בהזמנות אחרת.

משמעות.
פה אנחנו מדברים על הערך המוסף. על המחשבה שיש מאחורי מה שאנחנו אוכלים. ועל ההבנה שאוכל הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו היום.

ומה קרה בינתיים עם הקרעפלאך שלי?
רציתי לבשל מרק שהוא ארוחה שלמה. אבל מכורח הנסיבות, הוא בכל זאת הפך פה למנה ראשונה.

כדי שהירקות (כרובית, פטריות, ועדיף גם גזר) לא יכובסו במרק העוף ויאבדו את הטעם שלהם, צליתי אותם בנפרד, והנחתי על הצלחת. הוספתי עלים של סלרי ובצל ירוק, בשביל הרעננות של הטעם ואפקט פריך. ואז, הקרעפלאך. שתי כוסות קמח, כוס מים רותחים, כף מלח, שני חלמונים. מערבבים הכל ומוסיפים את החלמונים, לשים לבצק, מרדדים עם מערוך, קורצים עיגולים עם כוס, ומניחים קצת מילוי על כל עיגול (אני השתמשתי בתפו"א ובצל מטוגן), ומהדקים. מבשלים כמה דקות במים רותחים, ולצלחת.

ואם תשימו לב, בתמונה הראשונה אין מרק. זה פטנט די מוכר שאני אוהב מאוד: לשים את התוספות על הצלחת, ונראה שיהיה כיף גם לאכול אותה גם ככה. אבל את המרק מוזגים לצלחת רק ממש על השולחן, ואפקט ההפתעה, או המשחק, נכנס לפעולה.

ואיך הכל מתחבר?
אני לא בטוח. אבל אתן לכם להרהר בזה קצת.
תודה על הסבלנות.

2 תגובות

מתויק תחת מרק, רעיונות, תרבות

חומוס בחמש דקות, או: מסבחה עדשים

"דיבורים על אוכל בחמש דקות מלחיצים אותי. בחיים לא הבנתי מי רוצה לבשל עם סטופר שדבוק לו לנשמה. זה ממלא לי את הראש באנשים יעילים שמספיקים דברים בזמן ולא מאחרים ולא מעשנים ויש להם יחסים מעולים עם האקסים שלהם ועם ההורים שלהם והם שומרים על הבריאות ועושים ספורט ועובדים בעבודה רצינית ומדברים על מדרגות המס ועל איפה הם יהיו עוד 20 שנה, ואף פעם השקית של הזבל לא נקרעת להם כשהם יורדים לזרוק זבל, כי הם מראש לא יגדשו אותה יותר מידי. אחראיים."
[עלמה, כהרגלה, בניסוח מושלם]

כל הרעיון התגלגל ממרק העדשים שהכנתי, או יותר נכון, מהשלב שבו פרשתי אותו על צלחת שטוחה. כמו שסיפרתי לעמית, הטעם אכן השתנה מעט, והזכיר לי חומוס. ואז, חשבתי לעצמי, למה לא? אולי אכין חומוס מעדשים?

נתחיל בחומוס.
כמו האומלט אצל הצרפתים, בארצנו הפך החומוס למעין אבן בוחן, משהו שכל טבח חייב להחזיק בארסנל שלו. אני חושב שאחרי נסיונות רבים למדי, הגעתי לרמה די טובה של חימוס (בעיקר כי צוות המסעדה, בניגוד למה שחושבים, לא אוכל בדרך כלל את האוכל שהוא מגיש במסעדה, אלא "ארוחת צוות" שהוא מבשל לעצמו. ארוחת חומוס היא אופציה כיפית ונפוצה, שסיפקה לי הרבה הזדמנויות לשכלל את תהליך הכנת החומוס, בכמויות חצי מסחריות). מכיוון שהכנה של חומוס היא לחלוטין עניין של טעם ושל טאץ', אלך על הקווים הכללים שמנחים אותי:
השרייה של הגרגרים ללילה, עם אבקת אפייה.
בישול הגרגרים במים טריים, עד שהם מתפוררים לחלוטין.
טחינה של הגרגרים בבלנדר בעודם חמים.
הוספת טחינה כשליש מנפח החומוס (על שלוש כוסות חומוס, כוס טחינה).
למעבד המזון אני מוסיף רק שום, מיץ לימון, מי בישול החומוס, ומלח. כל שאר התוספות (שמן זית, או כמון אם מתחשק לי) יוספו כבר בצלחת.

וזה הגפרור שאני יכול להוסיף למדורת החומוס (הפעם, בלי תהליכים כימיים וכאלה. רק ניסוי וטעייה).

כמו שאפשר להבין, להכין חומוס זה עסק מאוד פשוט, רק לזרוק כמה מרכיבים לבלנדר, ולתבל כמו שצריך. אבל ההשרייה שלוקחת לילה, והבישול שלוקח לפחות שעה וחצי, הורסים חלק גדול מהכיף.
את עניין ההשרייה עוד אפשר לפתור, על ידי השריית כמות גדולה של גרגרים והקפאתם לשימוש עתידי, אבל את זמן הבישול הממושך, עוד לא מצאתי דרך לעקוף.
עד שהעדשים הכתומות קפצו לי לראש.
אז החלטתי לנסות.

בישלתי המון עדשים כתומות.

טייק וואן.
עדשים כתומות, ומים בכמות כפולה מהעדשים. בישול של רבע שעה בערך, והן רכות ומתפוררות. סיננתי אותן ממי הבישול, וטחנתי לפי מתכון החומוס: שליש נפח טחינה, מיץ לימון, שום, ומלח.
הטעם של העדשים עדיין מאוד "אדמתי", אך יותר דומיננטי מהחומוס, והמרקם שלהן יותר עדין. התוצאה הייתה טעימה ממש, ומזכירה מאוד בטעם חומוס ביתי. אבל מכיוון שהעדשים סופגות הרבה יותר נוזלים במהלך הבישול, התערובת יוצאת נוזלית יותר, איפשהו בין חומוס דליל לבין טחינה סמיכה.
וחוץ מזה, גם לא כל כך ידעתי איזה שם לתת למנה שזה הרגע הכנתי. כי הדרך היחידה שאנשים יבינו את המהות של העניין היא, "הכנתי חומוס מעדשים!". אבל, מממ, זה לא עשוי מחומוס.
(לא מזמן יצא לי לפגוש שף צרפתי שבישל בארץ ארוחה עם מוטיבים ישראליים. אז הוא שילב בארוחה שלו "קרם חומוס", שהיה, למעשה, חומוס של חומוסיות. אז אפשר לקרוא לזה "קרם עדשים כתומות", אבל זה מפספס את המטרה.)
בכל מקרה, לא הייתי מסופק.

טייק טו.
אותן עדשים כתומות. הפעם, אני מנסה להכין מסבחה. מערבב עם אותם מרכיבים (טחינה, מיץ לימון, שום, ומלח), אבל הפעם, רק מערבב, ולא טוחן.
קיבלתי מסבחה נהדרת!
כמו שנאמר, הטעם קצת יותר אינטנסיבי, אבל חברים שנתתי להם לטעום לא חשבו שמדובר במשהו אחר מחומוס, עד שסיפרתי להם. וטעים להפליא.
איזה כיף, מנה שאפשר להכין בזריזות בבית, וסוגרת את הדוּדה לחומוס, במינימום זמן ומאמץ.
אני מבסוט.

ולסיום, כמו שאני אוהב, הצעת הגשה.

טייק וואן, גירסת החומוסיות.

עם עדשים באמצע, שמן זית, ופטרוזיליה.

טייק טו, גירסת הבמאי.

עם שום קונפי ועלי פטרוזיליה, וליד בצל וזיתים, מוקפים בסירופ בירה.

סירופ בירה???
בישלתי עוגה עם בירה, ונשארה לי קצת מרפי'ס שלא התחשק לי לשתות באותו הרגע, ונשארה מיותמת בפחית, מחכה להזדמנות שלה. אז צמצמתי אותה במחבת עם סוכר עד שהסמיכה, ואז הוספתי לה חתיכת חמאה, בשביל הברק והמרקם החלק. ואז לסקוויזר (בקבוק לחיץ), שמופיע פה במקום הטחינה המסורתית של החומוסיות. קיבלתי סירופ מריר ומתקתק, שבהחלט השתלב לי עם הטעמים שעל הצלחת.

אז עכשיו אפשר לחזור להתחלה.

עלמה היקרה.
התגובה שלך ממש שיעשעה אותי, כי את צודקת לחלוטין. ועד כמה שאנסה להתחמק מזה (ותאמיני לי שאני מנסה), התיאור ששלפת הולם אותי יותר מדי. אז רק נותר לי לקוות, שלא הלחצתי אותך יותר מדי עם הפוסט הארוך הזה, שתמשיכי לכתוב חריף ולבשל טעים, ושתהני משנה נהדרת של אוכל איטי ומפנק.
סה טו.

7 תגובות

מתויק תחת רעיונות

קפרזה, או: עולם חדש מופלא

[הפעם רק תמונה אחת, וגם היא בסוף הפוסט. ועד אליה, יסופר בעיקר על האמנות החדשה של הבישול, ועל רעיונות קטנים שעושים שינוי גדול בצלחת. וחוץ מזה, גם לפה הצליח אייל שני להשתרבב]

אם עוד לא שמתם לב, אנחנו חיים בתקופה מטורפת. הכל משתנה ומתפתח בקצב מדהים, ומהפכות שלמות קורות, בלי שבכלל נשים לב שהן שם.
ישנן המון דוגמאות, ואני בוחר לכוון את הזרקור הפעם על תחום חדש של אמנות שנולד בשנים האחרונות. אם הדבר הראשון שקופץ לכם לראש הוא "אמנות דיגיטלית", או משהו בסגנון, אתם בהחלט לא טועים, ובאמת התפתח פה עולם שלם שעוד קצת קשה להגדיר.
אבל זהו בלוג על אוכל, ואני מתכוון להפיכתה של העילית הקולינרית מאומנות המתרכזת בטעם, לאמנות מיצג. כזו שפונה לצד האינטלקטואלי שלנו, לצד הרגשי, ולצד החושי גם יחד.

עכשיו, להסברים.
אם תגגלו את המונח "המסעדות הטובות בעולם", תגיעו לרשימה של מסעדות, שרובן לא פועלות על פי הקוד הקלאסי, מנות ראשונות-עיקריות-אחרונות לבחירת הסועד. מדובר במסעדות שמגישות תפריט קבוע, שמונה בדרך כלל כמה עשרות (!) מנות קטנות, ושונות לחלוטין, שמנסות, בכמה שעות של ארוחה, להעביר את הסועד דרך חוויה בלתי נשכחת. אם שמעתם על מסעדות כמו "אל בולי" או "דה פאט דאק", אז אתם כבר יודעים למה אני מתכוון. אם לא, אז כמו שאומרים, סרטון אחד שווה אלף מילים. בלינק הזה, סרטון שמציג את מסעדת "אליניאה" משיקגו, שתי דקות מהפנטות של הקולינריה העכשווית (מתוך הרצאה מאלפת, שעוד אכתוב עליה בקרוב).
צפיתם? מעולה.
עכשיו אני יכול להסביר קצת יותר טוב למה אני מתכוון כשאני כותב, "אמנות מיצג". כי היום, לבשל טוב זה לא מספיק. וגם לבשל מוקפד ומדוייק זה לא מספיק. היום, המסעדות שבטופ העולמי מנסות להפתיע את הסועד ("זה נראה ומרגיש כמו קוויאר, אבל זה בטעם של תפוח"), לרגש אותו ("זה לא דומה לשום דבר שטעמתי, אבל עדיין מזכיר לי את הבית שלי"), לגרום לו לחשוב ("איך, לעזאזל, הוא עשה את זה?"), להסעיר אותו ("וואו, זה מתפוצץ לי בפה!"), וכל זה, כשהאוכל צריך להיות ממש, אבל ממש טעים. הרעיון הוא לרגש את האורחים שלך במשך כמה שעות, על ידי מסע של טעמים, ריחות, צבעים, צורות, ידע, ורגש. והכל נעשה בלייב, בטייק אחד שמבוצע על ידי צוות נרחב של טבחים מתוזמרים היטב, ממש כמו הצגה שעולה כל לילה מחדש.
בעצם, נוצר בשנים האחרונות עולם חדש של מסעדות, ששונה לגמרי מהמסעדות שרובנו מכירים, אפילו אם הן מגישות אוכל מושלם. כי בעולם החדש, לבשל ביף בורגניון (לצורך המשל), ולא משנה כמה טעים הוא או כמה יפה הוא מסודר על הצלחת, זה כבר לא מספיק. היום, צריך כבר סימפוניה שלמה.

לצערי, בארצנו הקטנטונת קיימת כרגע רק מסעדה אחת מהזן הזה ("שקוף", וגם היא רק בת חודשיים). אז כל החשיפה שלי לעולם הזה היא בעיקר דרך וידאו ותמונות שרצות ברשת בשפע. אבל גם החשיפה הזו, מספקת המון השראה, וגירוי למוח הקולינרי, המון רעיונות, שאפילו במטבח הפרטי אפשר לנסות. ולא תמיד הם חייבים להיות מלווים בזיקוקים, או בכל מיני דברים שמשנים מצב צבירה על הצלחת. לפעמים, כמו במקרה הבא, מספיקה טכניקה קטנה אחת כדי לתת לי רעיון למשהו מוצלח.

בבלוג "Alinea at Home", מבשל הכותב את דרכו דרך ספר המתכונים (הסופר-מורכב) של מסעדת אלינאה שהוזכרה קודם, מתכון אחר מתכון. כן, כמו בסרט "ג'ולי וג'וליה", רק בגרסה המולקולרית, אם תרצו. בפוסט הזה, הוא מדגים ביצוע של מתכון שבבסיסו פריסה אלגנטית של עגבניה, שמשילה אותה מכל הקליפה והמיץ, ומשאירה רק את בשר העגבניה העסיסי. כלומר, אנחנו נשארים ביד עם הטעם הכי בסיסי של העגבניה.
ומה קופץ לראש כשחושבים על טעם בסיסי של עגבניה? אוקיי, נכון. אייל שני, האיש והאגדה. אבל לי עלתה לראש הקפרזה האיטלקייה, סלט פשוט וטעים להפליא של עגבניה, בזיליקום, מוצרלה, ושמן זית. וזה מה שעשיתי פה.

זה אולי נראה מורכב, אבל באמת, זה הכי פשוט שיש.
בשר עגבניה שנפרסה באלגנטיות, מקלות לחם שטוגנו קלות בשמן זית וקצת שום, כדורים קטנים של גבינת מוצרלה, עלי בזיליקום טריים, עלי בזיליקום מטוגנים, ומסביב, קצת שמן זית, ופסטו לקישוט.

רק ניצוץ של רעיון, עגבניה שנפרסה שונה, וסידור קליל על הצלחת, ויש לנו משהו קצת חדש על השולחן.
ומהר מאוד, זה נעלם.

השארת תגובה

מתויק תחת דה-קונסטרוקציה, מסעדות, עיצוב, רעיונות

אותו מחמם, בגישה כל כך שונה

"הזמן הזה, מהרגע שמוזגים מרק עדשים לקערית ועד לרגע שהוא מתקרר ואפשר לאכול, הזמן הזה נראה לפעמים כמו שנים, ויכולים לקרות בו אלף דברים ואפשר לחשוב המון מחשבות." *

עוד לא הבנתי לגמרי את הסיבה לכך, אבל איכשהו, יותר מכל הריגושים הקולינריים שמסביב, האוכל שמצליח להוציא מאתנו הכי הרבה אמוציות ורגשנות, הוא זה שאנחנו נוהגים לקרוא לו, "אוכל נחמה". פירה שמעוך גס עם המון בצל מטוגן. חמין מושחם שמפיץ את הריח המרגיע שלו כל הלילה. עוגת שוקולד פשוטה, חמה, ומפנקת. עד היום, אחד מזכרונות האוכל החזקים ביותר שלי, מחזיר אותי לבוקר חורפי במסעדה שבה עבדתי, ולקערת מרק שעועית אגדי עם לחם שחור נפלא, שטרפתי בגאווה במרפסת של המסעדה, כשמבול מטורף מקיף אותי.

וגם הפעם, מזג האוויר שמתקרר נותן לי סוף סוף תירוץ לשלוף מרק סמיך ועשיר, ארוחה שלמה בפני עצמו. והיופי במרק העדשים הכתומות הזה, כמו ברוב מאכלי הנחמה האולטימטיביים, הוא פשטות ההכנה שלו.

מטגן בעדינות שלוש שיני שום קצוצות בשמן, מוסיף כוס עדשים כתומות, מטגן עוד קצת, ואז מוסיף שלוש כוסות של מים רותחים. בערך רבע שעה של בישול, עד שהעדשים מתפוררות לחלוטין, ומוסיף מלח ופלפל שחור לפי הטעם. וכדי לחזק את הטעם, אני מוסיף בשלב הזה חצי כפית שטוחה אבקת מרק, או מחליף כוס אחת של מים בציר (או מרק) עוף (מבטיח לכתוב על צירים בקרוב). אפשר לאכול את המרק ככה, אבל אני אוהב לטחון אותו טוב עם בלנדר מוט, כדי לקבל מרקם חלק. זה כל הסיפור.

בשביל הגיוון, הוספתי גבינת עזים מעל, וקצת מיץ לימון.
וכמובן, לחם שחור אכותי הוא חלק בלתי נפרק מהמרק הזה.

אבל כמו תמיד, אפשר לגוון, או לשנות את הגישה. כי זה אמנם מרק, אבל למה תמיד להגיש אותו בקערה? הוא סמיך ואינטנסיבי – למה לא לפרוס אותו על צלחת, ובעצם לשנות את כל ההתייחסות אליו?

קוביות עגבניה, אותה גבינת עזים, בזיליקום שמחזק את הארומה, ומעל שמן זית.

שינוי בגישה, שינוי בהגשה, וכל המנה משתנה.
זה מסקרן, מגוון, מעניין, ומפתיע.
וזה בדיוק מה שאני אוהב באוכל.
אפילו כשבחוץ יורד גשם.

* הציטוט נלקח מספר ילדים בשם "על עלה ועל אלונה", שכתבה שירה גפן. אבל אני הגעתי אליו דרך הבלוג הכי טוב שיצא לי לפגוש ברשת העברית, "רשימות של ספרנית דילטנטית". נטע כבר הספיקה להשאיר אותו מאחוריה ולהפסיק לכתוב אותו, אבל הוא עדיין נשאר שם, מכיל את אוסף הרשומות הנפלא שלה, חלקן עומדות בפני עצמן, וחלקן מספרות סיפור ארוך ויפה, עם סוף פתוח. ממליץ בחום.

4 תגובות

מתויק תחת ארוחה, מרק, רעיונות

יוגורט וכרוב סגול (וקצת עראק)

במסגרת מזג האויר הכמעט-שרבי שפוקד את ארצנו בפאתי דצמבר (!), גם רעיון קצר וקיצי הופך אצלי לפוסט.
הרעיון צץ בארוחה שאכלתי במסעדה הודית כלשהי, כאשר מגוון ירקות מטוגנים בבלילה הוגשו על מצע של כרוב סגול ויוגורט. אולי בגלל שהמטוגנים היו סתמיים להפליא, השילוב המרענן הזה נראה לי כמשהו ששווה תיוג במוח.


הנסיון הראשון היה, נניח, מין סלט, שאפשר להגיש איפשהו בין מנות.
פשוט כרוב סגול שנחתך, מעליו כף של יוגורט, שמן זית ומלח גס.
הפריכות המרירה של הכרוב הטרי עם הסמיכות החמצמצה של היוגורט, טעים, אבל אפשר יותר.

אבל בארוחת צהריים קיצית וזריזה, השילוב הפך למנה ראשונה כיפית באפס עבודה.
את היוגורט דיללתי עם קצת מים, והוספתי קצת שום קצוץ, אבל בזהירות.
ואז, לצלחת עמוקה, עם כרוב סגול שנחתך לקוביות (הפרדתי את העלים הפריכים ורק אז קצצתי) בתלולית באמצע.
שמן זית מסביב, מלח גס ופלפל גרוס מעל, וכמה טיפות של עראק מעל, בשביל הטוויסט.

הרעיון הוא שקוביות הכרוב יתפקדו כמעין קרוטונים, החתיכות הפריכות שנותנות קונטרה למרק.
ומה שאפילו יותר נחמד בעיני, הוא שכל משיכת כף משאירה שובל סגלגל של בלובן של היוגורט.

כן, כמעט דצמבר ועוד קיץ.
ותכף אשוב לכתוב על דברים קצת יותר מתחכמים.

תגובה אחת

מתויק תחת רעיונות