קטגוריה: עיצוב

חומוס פול 2.0

כמה כבר נכתב על חומוס,
ספרים, כתבות, בלוגים שלמים.
אז הפעם לא אכביד במילים.

hummus ful - top

אתם צודקים, אין לזה שום סיבה פרקטית. ניסיתי למצוא נימוק לצלחת הזו, אבל לא הצלחתי.
אז למה לעזאזל עשיתי את זה?
כנראה, כי, אני יכול.
וכי כל המרכיבים כבר המתינו במקרר ועשו לי עיניים.

אז מה יש פה?

החלק הכי בהיר זה חומוס, ביתי וטעים, כזה מחומוס של חורף שהושרה 24 שעות, ובושל שעתיים לתוך רכות פסיכית. טחינה ומלח לימון וקצת שום. והרכות הפסיכית גרמה לכך שתוך שלוש הקפצות במסננת ביתית, החומוס הפך לתלוליות הקצת פחות בהירות שבתמונה, במרקם של פירה גס בערך.
ויש גם פול גדול, שבישלתי זמן רב, והולך יופי גם סתם ככה, עם מיץ לימון ושמן זית והמון כמון מעליו. הוא מונח פה כי הצורה שלו כמו שהוא פשוט יפה ומרשימה.
ובסוף הבישול של הפול, המים הופכים סמיכים וכמעט שחורים, אז הייתי חייב לנסות. צמצמתי אותם ברתיחה עדינה עד לסירופ שחור וסמיך, עם טעם קצת יותר קליל של פול, לכדי שוס רציני שאני חייב לנסות בשילובים אחרים.
ועוד פלחים של עגבניה, ובצל קצוץ דק, ופטרוזיליה, וזרעים של עגבניה ושמן זית, כל החשודים המוכרים.
ולסיום, תוספת שמקורה מחומוס אשכרה, פרוסות צנון, שנותן פריכות, חריפות עדינה ורעננות.

בקיצור, היה טעים,
אבל גם סתם ככה בקערה (ולא פרוש על צלחת) זה היה טעים באותה מידה.
אני מודה.

ולמרות זאת, כאמור,
כנראה, כי אני יכול.

hummus ful - close

2 תגובות

מתויק תחת עיצוב

ברנואז ורטבים

כמו שכנראה כבר הבנתם, הארוחה במול-ים באמת הלהיבה אותי. ובאותו ערב, נוצר בי אותו צורך עז, להסמיך איזה רוטב, ולקצוץ ברנואז, אותן קוביות קטנות ומדויקות, שני דברים שאיכשהו מתקשרים בראשי לקפדנות ושליטה במטבח.

וניסיתי לנתח, מה מאפיין את מה שאכלתי באותה ארוחת צהריים. אני חושב שזה הנסיון למתוח את המנה למקום הכי יצירתי שבו היא יכולה להיות, מבלי לצאת מעולם המושגים שלה עצמה. אני יודע שזה נשמע מפוצץ (את דעתי על המילה פלצני כבר הבעתי בעבר), אז אשאיר את זה להדהד ככה. וחוץ מזה, אני חושב גם על דיוק מופלא בטעם ובטכניקה, ועל עיצוב שהוא שילוב מרשים של דיוק עם יד חופשית.
וברוח זו, בלי לשים את עצמי בשום מקום שאני לא אמור להיות, אלא רק ממקום של השראה, ניסיתי לבשל.


ניוקי מטוגנים בשמן זית ופטרוזיליה, על מניפת תפוחי אדמה צלויים בתנור, ובצל מקורמל.
ליד, סלט עדשים ירוקות, עם ברנואז של גזר וקישוא שהוקפצו קלות, על יוגורט.
ומעל הכל, רוטב שמנת ורוקפור עם בצל ירוק.

מכיוון שכבר היה לילה, ולא יכולתי להניח את ידי על איזה דג טרי, השתמשתי בניוקי. אבל אני צריך לנסות את אותו הדבר בדיוק עם איזה פילה דג צלוי. אני בטוח שזה יהיה אושר גדול אפילו יותר.

ומה שבטוח, הוא שהקלישאה המוכרת לילדים רבים, "באוכל לא משחקים", מעולם לא נשמעה שקרית יותר כמו באותו לילה. כי לשחק באוכל זאת פשוט הנאה גדולה.

השארת תגובה

מתויק תחת עיצוב, רעיונות

הדברים המרירים שבחיים, או: קינוח ב-60 שניות

[מאיפה מגיע הקפה שאתם שותים? מתי פולי קקאו מתוקים? ומה הקשר של כל זה לבירה?]

קולומביה, עמק הקפה, ובו שיחי קפה שמפרנסים מחוז שלם.
פרו, עצי קקאו מתפרעים לצד שבילי אינקה עתיקים.
אקוודור, עצי בננה מלווים אותך לאורך שעות של נסיעה.
רק צריך לדעת לקטוף את הדברים הנכונים.

(אם לא בא לכם לקרוא על קפה וקקאו, אתם מוזמנים לדלג לסוף הפוסט – יש שם יותר תמונות!)

בואו נדבר קצת על קפה.

  • ברזיל מייצרת 40% מהקפה בעולם. שנייה אחריה, תאמינו או לא, וייטנאם. אז למה אף אחד לא שמע על קפה וייטנאמי?
    הפעם, אין במה להאשים את האמריקאים. פשוט, בעולם מגדלים שני זנים עיקריים של קפה. הראשון נקרא "רובוסטה", ומהווה שליש מהגידול העולמי. מדובר בזן שקל יחסית לגדל, עמיד ולא מפונק, וגם, מה לעשות, פחות טעים. מתשמשים בו לתערובות קפה שונות, וגם לרוב הקפה הנמס שאתם שותים (ולא משנה כמה "מיובש בהקפאה" הוא). וייטנאם מגדלת רק קפה מזן "רובוסטה", שהוא בעצם הפועל השחור של התעשייה, ולכן לא שמעתם עליה בהקשר הזה.
    הזן השני נקרא "ארביקה", והוא הארומטי והטעים, אבל גם זה שדורש יותר. גובה מסויים מעל פני הים, כמות משקעים, חשיפה שונה לשמש. מכאן שהוא הרבה יותר יקר לייצור, ולכן גם לרכישה. ואם כבר, שמעתי פה איזו שמועה שטוענת, שהריח הנפלא שאתם מריחים בעת פתיחתה של צנצנת קפה חדשה, מגיעה מתערובת הרבה יותר איכותית שמפוזרת בראש הצנצנת. אבל על הסיפור הזה לא הייתי חותם.
  • בניגוד ליין, המודעות לאיכות הקפה צצה רק בעשורים האחרונים. שוק הקפה הגולמי עוד לא הספיק להסתגל לחיפוש הזה אחר האיכות, ולכן נמצא במצב אבסורדי, שבו מחירם של פולי הקפה נקבע בעיקר על פי הזן וגודל הפולים, ולא על פי איכותם. דמיינו בעלי כרמים אשר מוכרים ליקבים ענבים להפקת יין, ומקבלים תשלום על פי זן הענב וגודלו, ולא על פי איכותו – זה מה שקורה בעולם הקפה היום.
  • תהליך גידול הקפה הוא ידני כמעט לחלוטין – בעיקר כי עוד לא נמצאה שיטה יותר יעילה לקטיפת הפולים מהעץ באופן ידני. גם ברירת הפולים הפגומים, ויש רבים כאלו, נעשית בעיקר על ידי בני אדם.
  • על אף שכאמור רוב הקפה בעולם כיום מגיע מדרום אמריקה – מקורו בעצם מאתיופיה, והוא הגיע ליבשת רק עם בוא הספרדים, לפני קצת יותר מ-500 שנה. הספק לא רע, אפשר לומר.

בואו נדבר קצת על קקאו.

  • בניגוד לפולי הקפה, שגרים בזוגות בתרמיל, פרי הקקאו הוא גדול יחסית, ומכיל כמה עשרות גרעינים לבנבנים וריריים. באופן מפתיע, טעמם הוא לא רק מתוק, אלא גם ריחני מאוד, קצת כמו צ'רימויה, למי שמכיר. אותם גרעינים עוברים "תסיסה" במים, בו הם מאבדים את המעטפת הרירית, וייבוש, בו הם מאבדים את הנוזלים ומתקשים. אלו הם פולי הקקאו המרירים שאתם מכירים.
  • אותם פולי הקקאו נטחנים לעיסה ממרחית. רוב השוקולד שאנחנו מכירים הוא ערבוב ארוך מאוד עם סוכר, ומשחק עדין עם הטמפרטורה של הנוזל שנוצר. לכן שוקולד מריר הוא בעצם פרווה – הוא מכיל קקאו וסוכר בלבד. והאחוז שמצויין על האריזה הוא פשוט אחוז הקקאו בתערובת.
  • ושוקולד חלב הוא בעצם שוקולד מריר שעורבב עם שמנת.
  • ושוקולד לבן? מה עם האמרה שהוא בעצם "לא שוקולד"?
    בואו נחזור לשלב הטחינה של הפולים לעיסה חלקה. בשלב זה, ניתן לפרק אותה לשומן, ולאבקה. האבקה היא בעצם אבקת הקקאו שאנחנו מכירים. השומן משמש לפעמים לתעשיית הקוסמטיקה, ולפעמים, מעורבב עם סוכר, הוא הופך לשוקולד לבן.
    כלומר, שוקולד לבן מופק גם הוא מהקקאו, אך לא נושא את הטעם האופייני לו.

ועכשיו, עוד פסקה על בישול בטיולים.

בישול בהוסטלים הוא חגיגה לטבח המאלתר. כי תמיד מדובר במטבח חדש שאתה לא מכיר, שלא מאובזר כמו המטבח בבית, וגם לא כולל את כל החשודים המיידים שתצפה למצוא במטבח – תבלינים, שמן, חומץ, סויה, ו… נו, הבנתם.
אז אני מוצא את עצמי מבשל הכי פשוט שאפשר, עם הרבה ירקות שנותנים את הטעם, במקום התבלינים או הנוזלים למיניהם.

[פסטה עם שמנת, שום, בצל ירוק, שעועית ירוקה, אפונה, בוטנים, כוסברה, פרמזן. שום בישול מתוחכם, רק היגיון קולינרי בסיסי, והרבה נחת בצלחת.]

ואחרי שאני מסיים להיאבק פה במטבחים הלא-מאובזרים, מודה, אין לי יותר מדי עצבים להשקיע בקינוח. אז עד עכשיו, יצא לי לא מעט פעמים להכין את הקינוח הכי פשוט בעולם, ואחד הכיפיים שבהם – בננה בשוקולד.

[לחתוך בננה באמצע, לדחוף לתוכה כמה קוביות שוקולד, ולתנור לכמה דקות עד שיימס. הפנים השמחות יגיעו אחר כך.]
זה טעים ממש וגם כיף לאכול, אבל בואו נודה, זה לא נראה סקסי במיוחד.

אז הלכתי על גרסה מיוחדת לפוסט הזה – הדברים המרירים שבחיים.

מוכנים? למדוד זמנים.
לקלף בננה, 5 שניות.
לחתוך בננה לפרוסות, 10 שניות.
לשבור קוביות של שוקולד מריר, 5 שניות.
לסדר על צלחת, ולזרות פולי קפה גרוסים מעל השוקולד, 10 שניות.
לבשל במיקרוגל (!), 20 שניות.
בזמן הזה, פותחים בקבוק בירה, ונותנים לו מכה קטנה על הצוואר, כדי לייצר יותר קצף.
להביא לשולחן , ולפזר מעל הצלחת קצף בירה באמצעות כפית, 10 שניות.

נו? דקה?

(אגב, העניין עם המיקרוגל נולד כי, פשוט, בהוסטל לא היה תנור, רק מיקרו. אבל זה עבד נפלא!)

אז אם אחזור רגע לתחילת הפוסט…
קקאו? יש. קפה? יש. בננות? יש.
רק על הבירה, שנותן את הטוויסט המריר לכל הקינוח המתוק הזה, עוד לא כתבתי.
אבל גם ככה הפוסט הזה התארך יותר מדי, אכתוב על בירה בקרוב.
בינתיים, אסיים עם תמונה.

[זה מה שקורה כשמספיק אלכוהול מעורב.]
תבלו.

6 תגובות

מתויק תחת טיול, מתוק, עיצוב, רעיונות, תהליכים

קפרזה, או: עולם חדש מופלא

[הפעם רק תמונה אחת, וגם היא בסוף הפוסט. ועד אליה, יסופר בעיקר על האמנות החדשה של הבישול, ועל רעיונות קטנים שעושים שינוי גדול בצלחת. וחוץ מזה, גם לפה הצליח אייל שני להשתרבב]

אם עוד לא שמתם לב, אנחנו חיים בתקופה מטורפת. הכל משתנה ומתפתח בקצב מדהים, ומהפכות שלמות קורות, בלי שבכלל נשים לב שהן שם.
ישנן המון דוגמאות, ואני בוחר לכוון את הזרקור הפעם על תחום חדש של אמנות שנולד בשנים האחרונות. אם הדבר הראשון שקופץ לכם לראש הוא "אמנות דיגיטלית", או משהו בסגנון, אתם בהחלט לא טועים, ובאמת התפתח פה עולם שלם שעוד קצת קשה להגדיר.
אבל זהו בלוג על אוכל, ואני מתכוון להפיכתה של העילית הקולינרית מאומנות המתרכזת בטעם, לאמנות מיצג. כזו שפונה לצד האינטלקטואלי שלנו, לצד הרגשי, ולצד החושי גם יחד.

עכשיו, להסברים.
אם תגגלו את המונח "המסעדות הטובות בעולם", תגיעו לרשימה של מסעדות, שרובן לא פועלות על פי הקוד הקלאסי, מנות ראשונות-עיקריות-אחרונות לבחירת הסועד. מדובר במסעדות שמגישות תפריט קבוע, שמונה בדרך כלל כמה עשרות (!) מנות קטנות, ושונות לחלוטין, שמנסות, בכמה שעות של ארוחה, להעביר את הסועד דרך חוויה בלתי נשכחת. אם שמעתם על מסעדות כמו "אל בולי" או "דה פאט דאק", אז אתם כבר יודעים למה אני מתכוון. אם לא, אז כמו שאומרים, סרטון אחד שווה אלף מילים. בלינק הזה, סרטון שמציג את מסעדת "אליניאה" משיקגו, שתי דקות מהפנטות של הקולינריה העכשווית (מתוך הרצאה מאלפת, שעוד אכתוב עליה בקרוב).
צפיתם? מעולה.
עכשיו אני יכול להסביר קצת יותר טוב למה אני מתכוון כשאני כותב, "אמנות מיצג". כי היום, לבשל טוב זה לא מספיק. וגם לבשל מוקפד ומדוייק זה לא מספיק. היום, המסעדות שבטופ העולמי מנסות להפתיע את הסועד ("זה נראה ומרגיש כמו קוויאר, אבל זה בטעם של תפוח"), לרגש אותו ("זה לא דומה לשום דבר שטעמתי, אבל עדיין מזכיר לי את הבית שלי"), לגרום לו לחשוב ("איך, לעזאזל, הוא עשה את זה?"), להסעיר אותו ("וואו, זה מתפוצץ לי בפה!"), וכל זה, כשהאוכל צריך להיות ממש, אבל ממש טעים. הרעיון הוא לרגש את האורחים שלך במשך כמה שעות, על ידי מסע של טעמים, ריחות, צבעים, צורות, ידע, ורגש. והכל נעשה בלייב, בטייק אחד שמבוצע על ידי צוות נרחב של טבחים מתוזמרים היטב, ממש כמו הצגה שעולה כל לילה מחדש.
בעצם, נוצר בשנים האחרונות עולם חדש של מסעדות, ששונה לגמרי מהמסעדות שרובנו מכירים, אפילו אם הן מגישות אוכל מושלם. כי בעולם החדש, לבשל ביף בורגניון (לצורך המשל), ולא משנה כמה טעים הוא או כמה יפה הוא מסודר על הצלחת, זה כבר לא מספיק. היום, צריך כבר סימפוניה שלמה.

לצערי, בארצנו הקטנטונת קיימת כרגע רק מסעדה אחת מהזן הזה ("שקוף", וגם היא רק בת חודשיים). אז כל החשיפה שלי לעולם הזה היא בעיקר דרך וידאו ותמונות שרצות ברשת בשפע. אבל גם החשיפה הזו, מספקת המון השראה, וגירוי למוח הקולינרי, המון רעיונות, שאפילו במטבח הפרטי אפשר לנסות. ולא תמיד הם חייבים להיות מלווים בזיקוקים, או בכל מיני דברים שמשנים מצב צבירה על הצלחת. לפעמים, כמו במקרה הבא, מספיקה טכניקה קטנה אחת כדי לתת לי רעיון למשהו מוצלח.

בבלוג "Alinea at Home", מבשל הכותב את דרכו דרך ספר המתכונים (הסופר-מורכב) של מסעדת אלינאה שהוזכרה קודם, מתכון אחר מתכון. כן, כמו בסרט "ג'ולי וג'וליה", רק בגרסה המולקולרית, אם תרצו. בפוסט הזה, הוא מדגים ביצוע של מתכון שבבסיסו פריסה אלגנטית של עגבניה, שמשילה אותה מכל הקליפה והמיץ, ומשאירה רק את בשר העגבניה העסיסי. כלומר, אנחנו נשארים ביד עם הטעם הכי בסיסי של העגבניה.
ומה קופץ לראש כשחושבים על טעם בסיסי של עגבניה? אוקיי, נכון. אייל שני, האיש והאגדה. אבל לי עלתה לראש הקפרזה האיטלקייה, סלט פשוט וטעים להפליא של עגבניה, בזיליקום, מוצרלה, ושמן זית. וזה מה שעשיתי פה.

זה אולי נראה מורכב, אבל באמת, זה הכי פשוט שיש.
בשר עגבניה שנפרסה באלגנטיות, מקלות לחם שטוגנו קלות בשמן זית וקצת שום, כדורים קטנים של גבינת מוצרלה, עלי בזיליקום טריים, עלי בזיליקום מטוגנים, ומסביב, קצת שמן זית, ופסטו לקישוט.

רק ניצוץ של רעיון, עגבניה שנפרסה שונה, וסידור קליל על הצלחת, ויש לנו משהו קצת חדש על השולחן.
ומהר מאוד, זה נעלם.

השארת תגובה

מתויק תחת דה-קונסטרוקציה, מסעדות, עיצוב, רעיונות

ארוחת שישי #1

ארוחת שישי לחברים.
מה אני מבשל, מה אני מבשל.
הרעיון היה, לבשל ארוחה ישראלית מושקעת וקצת מתחכמת.
מה יצא?

המנה הראשונה, קרם חציל, פירורי גבינת פטה, בצל ירוק, ושמן זית.
קרם חציל הוא התחכמות כיפית, משחק מרקמי רך שאני מאוד אוהב.
לקלות שני חצילים, לקלף, לטחון במיקסר עם חצי שן שום, מיץ לימון, שמן זית, ומלח, ואז להעביר הכל במסננת ביתית (בעזרת מצקת). זה הכל.
אבל מכיוון שהיינו רעבים, המנה נוגבה באלימות על ידי כולנו, ועד שנזכרתי לצלם, מממ, הכל כבר נוגב לחלוטין מהצלחות.

המנה העיקרית הייתה, בתכל'ס, כדורי בקר עם אורז וירקות שורש צלויים.

בפועל, קצת השקעה בפרטים וסידור יפה של הצלחת, וחבריכם יאהבו אתכם יותר.
כדורי הבקר בושלו בציר ירקות בתוספת מספיק מיץ לימון, היו חמצמצים וכיפיים, והם נחו על קרם בצל, שכבר סופר עליו פה.
לידם, ריזוטו גזר (ריזוטו די בסיסי שהוספתי לו גזר מגורד בתחילת הבישול, לטעם וצבע), שעליו בצלים מקורמלים (בצלים שטוגנו במעט סוכר, ואז לתנור עד לריכוך),
ובאמצע, ירק שאני מאוד אוהב, כרוב אדום צלוי בתנור. לפרוס לפלחים נדיבים, למרוח עליו קצת שמן זית וסוכר, לתנור בחום בינוני, עד שמתרכך, וקצת מלח. אני אוהב אותו בגלל שהצלייה מוציאה ממנו טעמים יותר מתקתקים, ובגלל משחק המרקמים הטבעי שמתקבל, מעט קריספי בחוץ, רך באמצע, ונגיס כשמתקרבים לשורש. בכלל, כרוב הוא ירק שלא מוערך מספיק לדעתי, ואפשר לשחק איתו לא מעט.

ולקינוח, חיפשתי משהו זריז.

על שדיכותה הנפלאה של גלידת הוניל כבר כתבתי, אז ניצלתי אותה שוב.
הפעם, עם זביון עראק (לטרוף על בן-מרי שלושה חלמונים ושליש כוס סוכר, כשנהיה בהיר וקצת תפוח להוסיף בהדרגה שליש כוס עראק, להמשיך לטרוף עוד קצת, ולמקרר), ואשכוליות אדומות נפלאות.
כלומר, גלידה עם עראק אשכוליות, ואני מרוצה מאוד. המתיקות של הגלידה הולכת טוב עם המרירות של העראק, וחמצמצות האשכוליות.

אני לא חושב שלפוסט הזה יש פואנטה.
סתם בישלתי ארוחה לחברים, ואני נהנה לספר על זה.
נו, בשביל מה יש בלוג?

2 תגובות

מתויק תחת ארוחה, עיצוב, רעיונות

שנה טובה

[רגע לפני:
מי שהגיע דרך הבלוג המקסים "מה יש לאכול" (תודה על האירוח, טל), ברוכים הבאים.
קצת הסבר על מה ש(אולי )תמצאו פה, נמצא בקישור הזה. תבלו!]

לרגל ראש השנה, אני חייב לשחק עם השילוב המקסים, תפוח בדבש.
אז רולים מטוגנים של עוף ותפוח בדבש. ממש פשוט, והשילוב עובד יופי לטעמי.

הרולים פשוטים להכנה, ומתבססים על דפי סיגרים שאפשר להשיג בסופר הקרוב לביתכם (מגיע קפוא).
בשביל המילוי הקפצתי חזה עוף פרוס לרצועות דקות, שהושרה בסויה, סילאן, ומעט מיץ לימון.
אליו הוספתי רצועות באותו עובי (שיהיה במה לנגוס) של תפוח עץ חמצמץ מקולף, וג'וליינים ("גפרורים" דקים) של גזר.
מניחים מעט מילוי על דף הבצק הדק, ומגלגלים:

טיגון (עדיף בשמן עמוק, אבל בבית זה לא באמת קורה, אז גם מעט שמן קנולה ומחבת יעשו את העבודה), דבש מעל, והרולים מוכנים.

הפואנטה שלי להיום, היא להדגים שאפשר להגיע לתוצאות מרשימות על הצלחת, בלי לעבוד הרבה.

את הרולים הושבתי על פירה גזר זרחני.
כל הסיפור הוא גזר מבושל במים, שטחנתי במג'ימיקס עם מעט שמן ומים, וסוכר ומלח לפי הטעם. רצוי להוסיף גם מעט ג'ינג'ר טרי, אם יש בבית.

על הצלחת, מריחות של דבש וסילאן.

ומכיוון שעוד היה לי סלרי במקרר, לקחתי כמה עלים גדולים ויפים, וטיגנתי במעט שמן. הם הופכים לכמעט קריספיים, ועזים מאוד בטעם. וכאן הכוונה, שמה שמקשט את הצלחת, חייב מבחינתי להיות גם חלק מהטעם.

זאת התוצאה.

ולסיום, רק נשאר לאחל שנה טובה, מתוקה, וטעימה!

השארת תגובה

מתויק תחת עיצוב

שקשוקה 2.0

אני טבח. וכחלק מהגאווה המקצועית, אפילו כשאני סתם מארח חברים לארוחה, מתעורר בי הצורך לסקרן, או להרשים. מודה.
אז אני משתדל להשתמש בחברים שלי כשפני-נסיון לחלק מהרעיונות שעולים לי בראש, ולראות מה התגובה.

השבוע זאת הייתה ארוחת בוקר לידידתי המקסימה. ובמקום השקשוקה המסורתית, הלכתי על הגרסה המתחכמת, שקשוקה 2.0, אם תרצו. אני אוהב לשחק באוכל, והמנה הזאת היא בפירוש משחק. הרעיון הוא לפרק את השקשוקה למרכיבים הבסיסיים שלה, להשתמש בשילוב הטעמים המקורי והמעולה, ולשחק מחדש עם המרקמים. מתקבלת גרסה הרבה יותר מעודנת, שמתאימה יותר להיות מנת פתיחה, מאשר ארוחה שלמה.

ניסיתי, שיחקתי, וזה מה שיצא.

נראה קצת מורכב, אבל הרכיבים מודולריים למדי, ויכולים לשמש כשדרוג למגוון רחב של מנות אחרות. הסברים להכנתם, בקצרה.

הקרם הלבן שעל הצלחת, הוא קרם בצל. טיגנתי בצל בשמן, קצת סוכר, וקצת מלח. טחנתי במעבד מזון. העברתי דרך מסננת ביתית, פשוט מעכתי את הבצל הטחון דרך המסננת בעזרת מצקת. מה שעבר דרך המסננת, הוא הקרם.

הקרם האדום הוא קרם פלפלים קלויים. קליתי פלפלים בתנור (200 מעלות, בערך 20 דקות), ואחרי שהוצאתי אותם, שמתי אותם בתוך שקית אטומה, ונתתי להם להזיע כמה דקות טובות. קילפתי אותם (בידיים, עכשיו זה קל), הוספתי מלח, קצת שמן, וקצת סוכר, וטחנתי הכל במעבד מזון. וגם פה, העברתי דרך מסננת ביתית, והקרם הוא מה שעבר דרך המסננת.

הקרם הכתום הוא פשוט רוטב עגבניות, עשוי לפי טעמכם האישי, ש…
אכן, טחנתי והעברתי דרך מסננת.

השום הוא בעצם שום קונפי, שום מקולף שכוסה בשמן ובושל בערך שעה על כל כך נמוכה, שהשמן לא יהיה קרוב לרתיחה. אפשר להשתמש בכלי חסין אש, ולהכניס לתנור שחומם ל-100 מעלות בערך.

חוץ מאלו, יש לנו פה ביצה עלומה (שעליה יכתב פה בהזדמנות אחרת), פרוסות של בגט, ועלים יפים של פטרוזיליה.
אני מקווה שעכשיו זה נראה קצת פחות מסובך.

ידידתי המקסימה הסתקרנה לשמוע מה מונח לה בצלחת.
תטעמי, ונסי לנחש. הרבה יותר כיף ככה.

3 תגובות

מתויק תחת ביצים, דה-קונסטרוקציה, עיצוב, רעיונות