קטגוריה: סרטים

חלומות על סושי

תמונה מתוך…

ולפני שאתם ממשיכים לקרוא, ממליץ בחום רב מאוד לראות את שתי הדקות המרהיבות של הטריילר הבא (עדיף במסך מלא).

נו, אתם כבר רוצים לראות את הסרט הזה?
אז עוד כמה מילים.
זה סרט מרהיב ביופיו כמו שרק יפן יכולה להיראות, לא מהיר אך זורם לכל אורכו, ובעיקר מעורר חשק עז לסושי, ולאוכל בכלל.
אבל יותר מכך, כמו כל סרט טוב, זה סיפור על אנשים, וזה סיפור על הקרבה, ועל יחסים.
ובעיקר, על תופעת טבע שקוראים לה ג'ירו: איש זקן שמעבר להיותו אמן סושי עולמי, הוא בנאדם שגם בגיל שמונים וחמש עובד מהבוקר עד הלילה כי הוא ממש ממש אוהב את מה שהוא עושה.
ולא כי הוא נולד עם סושי ביד, אלא כי הוא גרם לעצמו להבין, שהוא חייב, אבל חייב, להיות מאוהב לחלוטין בעבודה שלו, וכך עשה.
ובעיניי, זה מרתק ומדהים.

(אז בקצרה, יש לי עוד הרבה מה להגיד על הסרט הזה, אבל הוא מספר את זה הרבה יותר טוב. אז חפשו אותו ברחבי האינטרנט, ותהנו)

6 תגובות

מתויק תחת אסייתי, סרטים

לבשל על ארכיטקטורה, או: פיש אנד צ'יפס

פרנק זאפה אמר פעם ש"לכתוב על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה". (כנראה בתגובה לאיזו ביקורת מטופשת.)

ועכשיו, זה:

גיליתי את זה דרך ביגל (איזה כיף זה ממים), וכמו בדרך כלל עם הומור בריטי, צחקתי, אבל בעיקר על עצמי (חבר'ה אינטילגנטים, הבריטים האלה. באופן כללי, אני מתכוון).

אז זרמתי עם ההומור העצמי הזה, ובישלתי את הגרסה שלי לפיש אנד צ'יפס של ארכיטקטים.

בישלתי חלקית תפוחי אדמה, ואז טיגנתי אותם, בשביל טאצ' קריספי. במחבת נפרדת, אידיתי קוביות קטנות של גזר עם קצת סוכר, עד שיתרכך, ואז הוספתי שום, מסאמן קארי (שהופיע פה בעבר), וסויה. על הכל, חלב קוקוס, ולערבב. לפה מוסיפים את תפוחי האדמה, ובמחבת נפרדת מטגנים את הדג, עם קצת מלח ופלפל. וזהו, בניין של צ'יפס עם רוטב, דג, ורוטב עליו. ונענע.

וכן, אני יודע שזה נראה מגוחך וחובבני, אבל הי, ככה זה היה בסרטון, וככה זה לצחוק על עצמך. אחרי שהבהרנו את זה, רק נותר לספר שעם קצת אורז לבן בצד, זה דווקא היה מאוד טעים. ועכשיו אפשר להמשיך הלאה.

כבר עשיתי את זה פה פעם, אבל גם הפעם הגיע זמן לכתבה מעולה בכלכליסט שלא קשורה בכלל לאוכל. או אולי כן?
ב"איך עוצרים את הרגע", מביא אורן הוברמן הרבה עניינים שקשורים לזמן, וכולם מרתקים, אבל אני רוצה להתרכז בקטע אחד.

"לעיתונאי מאט דנזיקו יש תחושה משונה כבר תקופה ארוכה. 'אני מרגיש שככל שאני מתבגר הזמן עובר לי מהר יותר. השנה, כשחגגתי יום הולדת 29, התחושה היתה חזקה מתמיד. הרגשתי כאילו כל השנה של גיל 28 נעלמה לי בין הידיים.'

התופעה שדנזיקו מדבר עליה מוכרת. כשאנחנו ילדים חודשי הקיץ נמשכים נצח. עשור אחר כך החודשיים האלה חולפים בלי משים. אבל דנזיקו החליט שאין לו שום כוונה להפסיד עוד שנים יקרות. הוא החל להתעניין בתופעת הזמן המאיץ, ומצא, בין היתר, מחקרים שתלו את האשם בשגרה שמאפיינת את עולם המבוגרים.

'מוחם של ילדים לומד ורושם ללא הרף, בעיקר כי הם נתקלים כל הזמן בדברים חדשים ומנסים ללמוד את חוקי העולם', מסביר איגלמן, 'כשאתה מתבגר אתה מבין את חוקי העולם, וזה טוב, אבל החיסרון הוא שאתה מופתע פחות, ומוחך רושם פחות מידע. וככל שהמוח רושם פחות, הוא זוכר פחות. מאוחר יותר, כשאנחנו מנסים להיזכר בפעולות שעשינו אנחנו נתקלים בריק אחד גדול. בהקשר של פעילות המוח והזיכרון, אם עשית משהו בפעם האלף זה כאילו שלא עשית אותו כלל'.

'אחת ההמלצות שפסיכולוגים חזרו עליהן שוב ושוב בהקשר הזה', אומר דנזיקו, 'היתה לשבור את סדר היום שלי ולמלא אותו בחוויות חדשות, כמו בתקופת הילדות. וכך החלטתי שאת השנה הקרובה אאריך כמה שאוכל, בדיוק בשיטה הזאת.'"

ונזכרתי בכתבה הזאת באותו יום שראיתי את "פוש נוש", והתחלתי לחשוב על פיש אנד צ'יפס של ארכיטקטים. וזה היה לילה, וחזרתי הביתה מעוד אחד מהבילויים האלה, שנראים בדיוק כמו אלו שקדמו לו. שיחה כלשהי עם חברים כלשהם, שכמעט בטוח שלא תזכור למחרת, או עוד שבוע. וגם כאלה צריך לפעמים, אבל זו הדרך הכי בטוחה לגרום לשנה של גיל 28 להעלם לך מהחיים.

ארכיטקטורה.
מהצד, בניין נראה לנו (כמעט) תמיד כמו בניין, ואנחנו לא מודעים למחשבה שמאחוריו.
לשמחתי, מכיוון שאחי משקיע את רוב מרצו בשנים האחרונות בלימוד ארכיטקטורה, יוצא לי להתבונן על זה ממבט טיפה יותר קרוב, ואני רואה את כמות המחשבה הלא-טכנית שעומדת מאחורי התחום המורכב הזה. על הפילוסופיות של היחס בין אדם למרחב, על התכתבות עם הסביבה וההיסטוריה והאמנות, ועל המשמעות שיש לבניינים בחיינו, וכל אלו עוד הרבה לפני העיצוב או המדע שמרכיבים בניינים.
ואני, מאוד אוהב את המולטי-דיספלנריות הזו.
כי כשאנחנו מביטים על משהו מתחום אחד בעיניים שמגיעות מתחום אחר, אנחנו יוצאים מהקופסה, ויכולים להגיע למקומות שלא היינו מגיעים אליהם דרך המחשבה הרגילה. נכון, לפעמים (כמו לדוגמה, כשאני מנסה לבשל פיש אנד צ'יפס אחרת, ומקבל משהו טעים אבל בהחלט לא מרעיש), זה לא מוביל אותנו לכלום. אבל בדרך כלל זה עוזר (כשאני חושב על זה כרגע, זה בעצם מה שאני מנסה לעשות עם הבלוג הזה בשנה ומשהו האחרונות). וגם אם לא ישירות, עצם המחשבה השונה, הגירוי של הראש, הפתיחות המחשבתית, מביאים אותנו למקומות אחרים, ומהנים יותר.

בכל מקרה, מרגש או לא, את הפיש אנד צ'יפס הזה אזכור הרבה יותר זמן מאשר את הבירה ששתיתי (או לא?) בשבוע שעבר.
כי חוויות, חיוביות או שליליות, אבל בהכרח שונות, גורמות
לזמן שלנו

לחלוף

קצת

יותר

לאט.

תגובה אחת

מתויק תחת אישי, דגים, סרטים, תרבות

אוכל מניו-אורלינס, שפית בלונדינית, וטלוויזיה מודרנית

"בוא, נבשל גאמבו, ונראה איזה פרק של טרמה."


(טלוויזיה מודרנית)

זה התחיל מהסופרנוס, שלקחה את כל הגבולות שהיו קיימים עד אז בטלוויזיה, ושברה את כולם.

והמשיך עם "הסמויה" (The Wire), שכבר לא נשארו לה גבולות טלוויזיוניים לשבור, אז היא המציאה מחדש את המונח הזה, טלוויזיה. מדובר בסדרה, ארוכה, תובענית, מדכאת ומספקת, ששואבת אותך לתוכה לחלוטין. ולוקח כמה פרקים כדי להתחבר, אבל ברגע שסיימת לראות את כל חמש העונות האדירות, אתה עצוב, כאילו הרגע נפרדת מהחברה שלך.

ואחרי שזה נגמר, אני לא מסוגל לחזור לסדרות הרגילות. אפילו באנקרים מוכרים נראים לי מטופשים.
אז אני מתחיל לנבור, ומגיע לסדרה נוספת וחדשה יחסית של דיוויד סיימון, היוצר הגאון של הסמויה.

"טרמה".
ניו-אורלינס, קצת אחרי ההוריקן קתרינה, שהחריב את כל העיר. בשכונת טרמה (Treme), הלב המוזיקלי הפועם של העיר, אנחנו מתלווים לחיים של סט דמויות ססגוני ומגוון, שמנסים לבנות את החיים שלהם ואת העיר שלהם מחדש, אחרי הסופה.
זוהי סדרה מופלאה, עשירה, מלאת רבדים והיסטוריה, שלוקחת אותך יד ביד עם הדמויות, ומעבירה אתכם במסע ארוך של אושר ודיכאון, ובעיקר המון יופי, ואהבת אדם.
ומוזיקה, המון מוזיקה.
המרכז של הסדרה הוא המוזיקאים, והמוזיקה, שמככבת כמעט בכל סצנה, בצורה שלא נראתה עוד על המסך.

סיכום ביניים:
אם צלחתם את הסופרנוס, רוצו לראות את הסמויה, ואחרי שהתאהבתם בסמויה, הגיע הזמן לטרמה.
ומכיוון שעל שלוש הסדרות האלו אני יכול לכתוב בלוגים שלמים, אפשר להתקדם לכיוון האוכל.

יש שם, בטרמה, לא מעט אוכל.
כשהמוטיב המרכזי של הסדרה הוא התרבות המקומית, וכשהאוכל הוא מוטיב מרכזי בתרבות המקומית, הוא תופס שם מקום של כבוד, ומציג עולם שעוד לא הכרתי. מצד אחד, הבישול הדרומי הסמיך והכבד של ארצות הברית, מצד שני המגוון העצום של ההשפעות הספרדיות והצרפתיות של חברת המהגרים של ניו-אורלינס, כשלכל זה אפשר עוד להוסיף את המיסיסיפי, שמזרים לתוך המטבח הזה כמות מכובדת של דגה ופירות ים.

זה זמן טוב להפנות לקטע על האוכל בסדרה, שגיליתי כשכתבתי את הפוסט הזה. והוא מביא מבט מקרוב על האוכל בניו אורלינס, על איך זה הרגיש אחרי ההוריקן, ואיך כל האווירה נכנסה אל תוך חווית האוכל שם. (כמובן ששימח אותי לגלות, ששם הקטע הוא כשם הבלוג הזה, זה בטח אומר משהו).

חבר שצפה בסדרה, רצה לאכול גאמבו. המאכל הניו-אורלינסאי הזה מציץ שוב ושוב במהלך הסדרה, ומכיל כמות מופרכת של מרכיבים עיקריים: נזיד של שרימפס, בשר סרטנים, בשר בקר, נקניקיות, במיה, עגבניות, והמון תבלינים, מתבשל שעות על האש, ומוגש על אורז לבן. ומכיוון שהמאכל הזה לא מוגש בשום מקום בארץ, הוחלט שאנסה לבשל. כדרכו של היקום, לא כל הנסיונות עוברים בהצלחה, וגם על אלו יש מקום לספר. אז היה נחמד, וטעים, אבל לא משהו שהשאיר רושם בלתי נשכח (לפחות לא עליי). אאלץ להרחיק עד ניו-אורלינס כדי לטעום אחד כזה מוצלח באמת…

יש שם, בטרמה, שפית אחת מהממת. קצת יותר מדי יפה, וקצת יותר מדי רכה, אבל נוגעת ללב. היא עוברת בין שלבים רבים של למעלה ושל למטה, של סיפוק עצום ושל אכזבות גדולות, כמו גם שאר המוזיקאים שבסדרה, או בעצם, כמו כל מי שעוסק באיזושהי סוג של אמנות למחייתו. והיא נופלת וקמה, ובאיזשהו שלב מוצאת את עצמה בניו-יורק, עובדת כטבחית מהשורה אצל סלבריטי-שפים מהתפוח הגדול.

בשלב הזה, האוכל בסדרה סקרן אותי עוד יותר. גם בגלל שמבט מקרוב על מטבחים של מסעדות מהטופ העולמי תמיד מעניין אותי (שמישהו כבר ירים איזה סדרה על מטבח אמיתי!), וגם כי הסדרה הצליחה לשלב באופן אינטילגנטי את האוכל של ניו-אורלינס עם זה של ניו-יורק. את הדוגמה הזו, למשל, לא הבנתי עד שלא קראתי קצת אחר כך:

לכאורה, השפית ג'נט מכינה עוד מנה לדיוויד צ'אנג, סמל ניו-יורקי שמבשל אוכל שהוא אסייתי בעיקרו. בפועל, היא מכינה את הגרסה שלה למנה דרומית מפורסמת, כשהגריטס שהיא מדברת עליו הוא בעצם דייסת התירס הקריאולית.
וזוהי, דוגמה מצוינת לטלוויזיה אינטילגנטית. כזו שגורמת לך לחשוב, מרחיבה אופקים, מלאת רבדים, ועדיין מהנה.

אז בישלתי.

גלילות של מנגולד חלוט, עם אורז, שרימפס חלוט וקצוץ, וקצת משמשים מיובשים.
הרוטב הוא אותו "ויניגרט הפוך" של ג'נט מהסדרה: חומץ אורז, שמן תירס, סויה, ג'ינג'ר, שום, וצ'ילי.

מרק של סויה ומיסו, עם אצות ווקאמה, גזר, בצל ירוק, ואטריות אורז.
באדיבותו של סגל, אשף המרקים האסייתיים.

סלט מנגולד טרי וחמוציות ברוטב סאטה, סויה, ומיץ לימון.

והמנה העיקרית, הנסיון השאפתני-אך-לא-לוקח-את-עצמו-יותר-מדי-ברצינות לחבר בין אוכל ניו-יורקי, אסייתי, וניו-אורלינס.
טונה אדומה צרובה, ביצה רכה מאוד, בצל ירוק, אורז, שרימפס צרובים בשמן בייקון ודבש, כשמסביב מפוזר בייקון קראמבל (שהוא בעצם בייקון מטוגן וקצוץ), ומעט רוטב צדפות.

ואכלנו המון, וליקקנו את האצבעות,
והתיישבנו לראות את הפרק האחרון של העונה השנייה של טרמה.
איזו סדרה גדולה.

4 תגובות

מתויק תחת ארוחה, מרק, סרטים, תרבות

קאלט של טבחים (ספר וסרט)

חברתי הטובה ד' אומרת שאני מצטט יותר מדי אנשים אחרים.
ואני תמיד עונה, שאם מישהו כבר ניסח את מה שאני מנסה לומר בדיוק וברהיטות, למה שלא אשתמש במילותיו?

אז היום, המלצות. ספר וסרט, שמצליחים לספר המון על המטבח, ועל הדרך שבה מתנהלות מסעדות מבפנים. הם מובאים פה, קודם כל, כי הם מאוד קרובים למציאות, לפחות בתחושות שהם מעבירים. אבל בעיקר, כי שניהם כבר הפכו לסוג של קאלט של טבחים. כלומר משהו שרוב הטבחים כבר מכירים ואוהבים, ושאר האנשים מכירים פחות, וחבל. אז הגיע הזמן לפרסם אותם קצת.

אתחיל בספרו הנפלא של אנתוני בורדיין, "סודות מחיי המטבח".
אנתוני בורדיין הוא סלבריטי שף אמריקאי, שיש לו מספר מסעדות בכל העולם, כמו גם תוכנית טלוויזיה טובה (בה הוא מטייל ואוכל ברחבי העולם, למרבה הקנאה), והופעות כשופט בטופ שף. ובספר הזה הוא מצליח, בצורה נפלאה, לתאר את דרכו בעולם המטורף הזה של המטבח, מהתקופה בה שטף כלים במסעדות נופש הזויות, ועד להפיכתו לסטאר שף מצליח.
אז מה אני כל כך אוהב בספר הזה?
שהוא נכתב מתוך אהבה ותשוקה גדולה לאוכל.
שהכתיבה שלו זורמת להפליא, ונקראת בגובה העיניים, ועם זאת עדיין מצליחה להבהיר את רוחב היריעה שיש לכותב על עולם המטבח.
שהוא בעצם כותב על החיים שלי בתור טבח, ומאיר בניסוחים מדוייקים דברים שעוד לא הצלחתי להבין בעצמי.
ובעיקר, שהספר מצליח לתאר תמונה מרתקת ומציאותית לחלוטין של חיי המטבח, על כל הבלאגן, הטעמים, הטירוף, הריחות, הצבעוניות, הקולניות, האנרגטיות, ובעיקר הקושי והיופי שמרכיבים אותו.

המלצתי השנייה היא על סרט מצויין בשם "דינר רש" ("Dinner Rush"), שיצא בשנת 2001.
הסרט מתאר ערב אחד ארוך במסעדה ניו-יורקית לוהטת ועמוסה, ומזגזג לכל אורכו בין הטירוף ששורה במטבח, לבין הרוגע והאלגנטיות אשר בחלל המסעדה. הסרט אפלולי למדי, ונטול קו עלילה עיקרי, אך עמוס בשלל דמויות צבעוניות, שמצליחות להתמלא באופי גם אחרי שעה וחצי של סרט, ולרתק אותי לכל אורכו.
אבל מה שמייחד את הסרט הזה משלל סרטי האוכל האחרים, היא העובדה שהוא מצליח להעביר לצופה בצורה נפלאה את ה"רש" המיוחד הזה, את אותה האנרגיה המטורפת שמתניעה כל מטבח של מסעדה. וגם את הכאוס המסודר הזה, שגם הוא אחד המרכיבים המהותיים של חיי המטבח.

ואמנות, הרי, היא תלויה בנקודת המבט של מי שעומד מולה.
ואני, קראתי וראיתי אותם דרך עיניים של טבח (או אולי קצת לפני, כשידעתי שאני בכיוון הזה).
אז אשמח לדעת, אם במקרה יצא לכם לקרוא או לראות, מה דעתכם אתם.
תבלו!

5 תגובות

מתויק תחת טבחים, מסעדות, ספרים, סרטים

כמעט סתיו

"הסתיו כמעט שבא עכשיו
ונרגעת נשימת הים
גם האופק הכחול נעלם"

בכל שנה, אני מחכה לבוקר הזה.
אני גורר את עצמי מהמיטה, והכל כרגיל, ומתארגן לעבודה, והכל כרגיל, ויוצא מהבית.
אבל בבוקר הזה הספציפי, שמגיע כל שנה, אני יוצא מהבית, ובחוץ, בפעם הראשונה השנה, הרוח שמכה בי קרירה. אלו כבר לא הרוחות החמות והמחניקות של אוגוסט וספטמבר (והשנה אפילו אוקטובר), אלא רוח מרוממת ונעימה, שמכניסה אותי בבת אחת למצב רוח אחר. וקצת אחר כך כבר מגיע הטפטוף הראשון, ואני מוציא את השמיכות החמות מהארון, וכבר הרבה יותר נעים לטייל מחוץ לבית.
ולמרות שעוד יהיו כמה ימים חמים בחודש הזה, הקיץ כבר נגמר. וזה כמעט סתיו.

ומתחילים לצוף לי בראש הרהורים על הבלוג הזה, ואולי זה גם קשור לעונה?
הרי הקיץ זו העונה של להוציא-הכל-החוצה, של האקסטרווגנזה, של התחכום והקלילות. וכשהתקופה הקרירה מתקרבת, מתגברת נטיית ההתכנסות פנימה, החזרה לדברים שגורמים להרגשה נוחה יותר.
כי לפעמים, גם למשתעממים-מהר כמוני מתחשק לעזוב את כל התחכומים והמשחקים, ולחזור לבסיס, לאוכל פשוט. אוכל פשוט, שגם אם הוא לא תמיד מפתיע ומסקרן, הוא תמיד יעמוד במרכז המשיכה שלי לעולם הרחב הזה, של הבישול.

ובעודי מהרהר, ראיתי את הסרט "המטבח של מרתה". סרט גרמני, על מרתה, שפית מצליחה. את רוב חייה היא מבלה בבישול צרפתי מדוקדק, וחייה הפרטיים כמעט ואינם קיימים. הסרט מתחיל להתגלגל כשאחותה מתה בתאונה, והיא הופכת להורה היחידה של אחייניתה. ומיד אחר כך, מצטרף למטבחה שף חדש, איטלקי ושובב, ששובר את השקט והסדר שבו התנהל המטבח שלה, וכמטאפורה, כמובן, גם התנהלו חייה.
זה נשמע די צ'יזי, ודי שחוק. אבל הסרט עשוי טוב, השחקנים מצויינים, והסיפור מסופר בצורה עדינה ומאופקת, מה שמרכך מאוד את הקלישאתיות שבסיסו של התסריט.

והאוכל.
האוכל נוכח הרבה יותר בתחילת הסרט, ומעט פחות אחר כך. בסרט הזה הוא ממש משמש כעוד אמצעי אומנותי, כעוד מוטיב בסיפור. לאוכל פה יש כמעט משמעות פוליטית, שמבדילה בין הגרמנים הקפדנים לאיטלקים הנהנתיים, ומשמעות סיפורית, שמייצגת את השינוי שעובר על מרתה, דרך האוכל שעובר במטבחה. מרתה נצמדת לתהליכי הבישול ה"נכונים" בחרדת קודש, ומזדעזעת כשמגיע האיטלקי הנודניק עם האוכל שלו שיוצא מהלב, יצרי, וכמעט גולמי. אבל ככה זה בסרטים – הרי הוא שם כדי להזכיר לה, שלפעמים, אפשר גם אחרת.
נו, ואולי כדי להזכיר את גם לנו.

אז כבר לא הייתה לי ברירה.
אנצל את ההזדמנות בשביל עוד מנה, אולי אחרונה, של קיץ.

ברוח הדברים שנכתבו, הכי פשוטה שיש.

פסטה. שמן זית. מלח גס. פלפל שחור גרוס. קצת שום קצוץ. בצל ירוק טרי, החלק הלבן טוגן קלות, החלק הירוק פוזר מעל. וגבינה. אני השתמשתי בגבינה שסבתא שלי מכינה (מבשלת שמנת ושלושה לבן עד בעבוע עדין, ותולה ליום על בד גזה כדי לטפטף את הנוזלים), אבל אפשר בכיף גם להשתמש בריקוטה.

זהו. הכל טמון בידיים, או יותר נכון, בכמה הן רגישות למה שעובר בהן בדרכו להפוך לאוכל. וזה, כמובן, הכי חשוב, בכל מה שנבשל.

אז בינתיים, שיהיה סתיו רגוע.

תגובה אחת

מתויק תחת אישי, סרטים

מתל-אביב לקופנהאגן בשלוש שעות

אתמול זכיתי לערב טלוויזיה מרתק ומעורר מחשבה.
הערב התחיל בצפייה במיני-דוקו-סדרה "פותחים מסעדה" (צפייה חינם בהוט VOD), על תהליך ההקמה של מסעדת "אונו" בתל-אביב, והסתיים בסרט "מסעדה בנקודת רתיחה", המתעד את מסעדת "נומה" השוכנת ליד קופנהאגן, ומדורגת כיום כמסעדה הטובה בעולם.
המרחק? כמרחק מזרח ממערב.

לכאורה אין קשר בין הסדרה הישראלית לבין הסרט הדני, מעבר לעובדה ששתיהן עוסקות במסעדות, אבל אחרי הצפייה האינטנסיבית בשתיהן באותו ערב, הראש שלי התפוצץ מהתנגשויות בסופו. אבל אשאיר את זה לסוף הפוסט.

"פותחים מסעדה" היא סדרה שעשויה היטב, על נושא שמעניין אותי – איך קבוצת אנשים לוקחת ניצוץ של רעיון וחלל כלשהו, והופכת אותו למסעדה. הביטוי "ניצוץ של רעיון" הוא מכוון, כי מה שבלט בעיניי, לאורך הסדרה, הוא העדר הרעיון המגובש מההתחלה. ההרגשה שאני קיבלתי, היא שלקבוצת הבעלים היה פשוט רצון לפתוח מסעדה שתצליח. הם לא היו סגורים על סגנון האוכל מצד אחד, וגם לא על סוג הבילוי שהם רוצים לספק, מצד שני. מהיעדר החזון הזה, מתחיל השעטנז הכל כך הישראלי של "בוא נתחיל לרוץ, ונקווה שיהיה בסדר". שתי דוגמאות ספציפיות צרמו לי מאוד:
הראשונה מגיעה כבר בתחילת הסדרה, כאשר כשעה לפני ישיבת התכנון עם האדריכל, יושבים הבעלים ומנסים להחליט אם שליש מחלל המסעדה יהפוך לבית קפה, או יוקצה לטובת מעדנייה. בלי שום סקר פיננסי, כמובן, אלא רק דיבורים מהמותן, וכך נחרץ גורלה העסקי של המסעדה.
הדוגמה השנייה מגיחה בסוף. בבוקר בו המסעדה אמורה להפתח, נמצא שף המסעדה במטבח של מסעדתו השנייה (והמצליחה), כי לא באו בזמן(?!?) להחליף אותו. ואם השף לא נמצא במסעדה בבוקר יום הפתיחה…
זה המקום לציין, שאני רק טבח, ואין לי שום נסיון בניהול או בהקמת מסעדה. אבל יש דברים שפשוט צורמים לעין.
בכל אופן, בתור אחד שנמצא בתוך העסק הזה של מסעדנות ישראלית, צפיתי מרותק כשעתיים. הצצה מסקרנת, גם אם רק לקצה הקרחון של ההשקעה העצומה הזאת, פתיחת מסעדה.

לעומת זאת, בדנמרק הרחוקה.
הסרט "מסעדה בנקודת רתיחה" מתעד מקרוב את המטבח של מסעדת "נומה" הדנית, שבזמן צילום הסרט דורגה כמסעדה העשירית בטיבה בעולם, ומאז הספיקה כבר לכבוש את המקום הראשון. מדובר בתיעוד שלי עוד לא יצא לראות כמותו, מטבח עילית חדשני מקרוב מאוד.
מה ריתק אותי בסרט?
היכרות עם השף, רנה רדצפי, אשר גר בדירה צנועה, עובד 16 שעות ביום, ומגיע לעבודה על אופניים(!). הבחור חד וחריף, ומדהים לראות את הלחץ הנפשי שבו הוא נמצא, הנובע מהרצון להישאר בפסגה, ולספק את הציפיות הבלתי-אפשריות של סועדיו, שמזמינים מקום במסעדה כשלושה חודשים מראש.
מבט מקרוב על העבודה הדקדקנית במטבח המצוחצח, חדשני, מודולרי, ושונה מכל מטבח בארצנו.
התוודעות לצוות הטבחים הצעירים שעובדים במסעדה, על הקשיים הרבים שהם עוברים, העבודה הסיזיפית, והסיפוק שנובע מעבודה בטופ הקולינרי.
וגם הנגיעות בצד העסקי של המסעדה, אשר מלאה לחלוטין, גובה מחירים גבוהים ביותר, ועדיין, לפי דברי השף והבעלים, מרוויחה מעט מאוד.

וכל אלו, עוד לפני שכתבתי על האוכל.
העדינות שבה רדצפי יוצר את מנותיו, מרהיבה. אין דבר שבלט יותר לעיני, מאשר העדינות הזו, חומרי גלם שלא מנסים לתפוס את תשומת הלב, אלא ליצור הרמוניה בכל מנה. וכמובן, טיפול מדוקדק בכל פרט, מאיסוף עשבי הבר, דרך כיוון חיתוך בשר הטלה, ועד קילוף הסלק. פשוט, מדויק, ויפהפה.

ולאן הכל מתנקז בסופו של דבר? להשוואה כמובן.
זה נכון, שישראל עשתה כברת דרך ארוכה מאוד בשישים השנים האחרונות. וקפיצת מדרגה קולינרית מרשימה אפילו יותר בעשרים השנים האחרונות. אבל יש עוד דרך ארוכה, עד שתבנה פה מסעדה, שתמשוך אנשים מחו"ל להגיע לפה רק בשבילה.
בינתיים אצטרך להסתפק בתובנה, שאין מקום, עדיין, לכזו דקדקנות בארץ. לכזו ירידה לפרטים. לאוכל כל-כך עדין.
כי מה לעשות.
אנחנו פה, עם החמסינים, והמושג האינפנטילי "החך הישראלי", ונותר לנו רק (עמכם סליחה על המרמור הקל בטון), להוציא את המיטב.
ואולי לספוג קצת השראה נורדית קרירה, ומעודנת.

אהם, כמעט ושכחתי.
אם זה לא היה ברור עד עכשיו, התמונה בתחילת הפוסט, צולמה, כמובן, במסעדת "נומה".

ועניין אחרון, בלי שום קשר לשאר הפוסט:
מוזמנים לבדוק את "אוכל 101", אתר המרכז בלוגי אוכל ישראליים, אליו הצטרפתי לאחרונה –
שאפו לטל גלילי על הפרוייקט המצויין הזה.
זהו.

השארת תגובה

מתויק תחת מסעדות, סרטים