קטגוריה: דגים

דף אורז – סושי מודרני

לאחרונה התחלתי להנות מדפי אורז. הם טעימים, מאוד פשוטים להכנה באפס זמן, מרעננים, קלילים, ונותנים הרגשה אסייתית. שכחתי משהו?
הרבה רעיונות שקשורים אליהם רצו לי בראש, ואז עלמה פרסמה פוסט, וגל פרסם פוסט, אז גם אני רוצה לשחרר את הרעיונות שלי. אבל במקום פוסט אחד ארוך שגומר לי את האנרגיות, אתחיל לפרק לקצרים, ואתחיל בסושי.

כי סושי זה טעים וכיף וכו' וכו', וזה כבר סוד ישן מאוד. אבל כל מי שניסה להכין סושי בבית, יודע שמדובר באופרציה, בדרך כלל בגלל הזמן הארוך מאוד שעובר בין תחילת הבישול של האורז, עד לרגע שהוא מקורר ואפשר להתחיל לגלגל.
אז, למה לא דף אורז במקום?
ניסיתי.

דף אורז, מעליו רצועת אצת נורי, וסלייסים של גזר, אבוקדו, טונה טרייה, וכוסברה.
ליד ניסיתי עם מעט סילאן, וכדורונים קטנים של ווסאבי.

יצא טעים ממש, מרענן, זריז, ואלגנטי.
או בקיצור, ממליץ לכם לטבול את הידיים במים, ולנסות גם.

(וכמו שפעם היו כותבים, המשך יבוא…)

5 תגובות

מתויק תחת אסייתי, דגים

טרטר ישראלי, דיוויד פוסטר וולאס, ופקק תנועה

"שני דגים צעירים שוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג מבוגר יותר ששוחה לכיוון השני, מהנהן לעברם בראשו ואומר, 'בוקר טוב, בחורים. איך המים?' ושני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות כמה זמן, ואז לבסוף אחד מהם מביט באחר ואומר, 'מה זה לעזאזל מים?'"

(אצלי, אלו הם ימים של חשיבה. וכמו תמיד, מישהו כבר חשב על זה קודם.)

בורי טרי ונא, עגבניה, מלפפון, חסה, פטרוזיליה, כוסברה, טבסקו, מיץ לימון ושמן זית. וליד, טחינה.

כן, אני יודע, אם נוציא מפה את הבורי זה פשוט יהיה סלט ישראלי.
אבל איתו, זה טרטר ישראלי, וזה מאוד מאוד טעים לי.

(וברקע, קרפצ'יו דלעת, במיה בשום ולימון, ולחם טוב, משלימים ארוחה ישראלית טריה ומענגת.)

ולמי שתהה לאן נעלמתי,
מישהו כבר כתב את זה קודם.

"הרצון לדייק במילים
תכונה מרגיזה מאוד
במיוחד שבסוף אני
עומד ושותק
כמו פקק תנועה"

שיהיו חגים שמחים וטעימים.

2 תגובות

מתויק תחת אישי, ארוחה, דגים

ארוחת שישי #3, או: סלק, שומר, ודגים

[גם ארוחת שישי חורפית, וגם בונוס: שלוש דרכים לגרום למי שלא אוהב סלק, שומר או דגים, לאהוב אותם קצת יותר]

יום שישי בבוקר גשום קלות, יפו, סיבוב קצר בעיר שמשאיר אצלי סלקים קטנים ומקסימים, ארטישוקים נהדרים, שומר מפואר, ודג מוסר מבהיק.
ואחרי הצהריים, אני מבשל, ככה, בשביל הכיף, בלי נסיונות נועזים או לחשוב יותר מדי.
זה נחמד שבכל פעם יש מצברוח קצת אחר, לבישול קצת אחר.

אז הפעם, ניסיתי…
לבשל חגיגי, אבל לא מתחכם, אלא אלגנטי.
חורפי, אבל לא כבד וסמיך, אלא קליל יותר.
ונסיון להישאר בקשת הטעמים העדינה.
סתם כי התחשק לי.
וזה מה שיצא.

להתחלה, הסלק.
צלייה בתנור (בערך שעה לסלקים קטנים) על מצע של מלח גס. זה מרכז את הטעמים של הסלק וממתק אותם, וכל מי שטועם סלק צלוי ככה, אוהב אותם הרבה יותר ממה שחשב לפני כן, באחריות.
אני אוהב להוסיף להם חרדל, דבש, מיץ לימון ושמן זית, וזה יכול להפוך אותם לסלט מעולה (נניח, עם גבינת פטה, בצל, וטרגון, או עשב תיבול לבחירתכם).
פה הם גם שוכבים להם על יוגורט, וכשגוררים אותם על הצלחת נשאר שביל אדום סגול יפהפה.

אחר כך, הסיבה שבשבילה התכנסנו, דג נא, אין הרבה דברים שאני אוהב יותר מזה.
חתיכות של מוסר ים, עם לבבות ארטישוקים חלוטים, על קרם שומר.
כמה מילים על קרם שומר – לפרוס שומר דק דק, לאדות בסיר עם קצת שמן ומכסה, עד שמתרכך ממש. ואז, לטחון טוב, ולהעביר דרך מסננת. זאת באמת לא הרבה עבודה, ומה שמתקבל הוא קרם עם ארומה של שומר, כמעט נטול אניסיות. גם במקרה הזה, דרך טובה לגרום לאנשים שלא אוהבים שומר, להעריך אותו קצת יותר.
כל מה שנשאר להוסיף זה כמובן שמן זית, מיץ לימון, וקצת מלח. מספיק.
הדג הטרי שנמס בפה, עושה את שלו.


ונסיים באותו קו עדין יחסית.
קישואים עגולים שממש ביקשו שאמלא אותם, אז חלטתי אותם קצרות, ומילאתי בריזוטו קישואים וים.
ריזוטו זה מפנק, וזה חגיגי, וזה חורפי, וזה לא בלאגן כמו שזה נשמע.
בגרסה הזאת, עם כרישה ושום ומה שיצא מתוך הקישואים שרוקנתי, עם יין לבן, ועם ציר דגים.
עכשיו, כשאומרים ציר זה תמיד מפחיד, ובמקרה הזה ממש לא בצדק, כי זה ממש פשוט.
סיר, לאדות בצל אחד וגזר אחד קצוצים גס, עם גבעולי סלרי ופטרוזיליה. ולזה להוסיף את העצמות והראש של הדג ששימש למנה הקודמת, עם שני ליטר מים, קצת עלי דפנה ופלפל אנגלי. להרתיח, לבשל שעה, ולסנן. זה הכל.
אז הריזוטו מקבל ארומה עדינה של דג, שגם פה, מעולה לאלו (שמסיבות כאלו ואחרות) נרתעים קצת מדגים.
כל מה שנשאר, הוא למלא את הקישואים החלוטים, עם קצת פרמזן למעלה, ולסגור את המכסה.
ולאכול.

ועם עוד גל קטן של חורף שמתקרב בסופשבוע הזה, אתם מוזמנים לנסות ולספר לי איך יצא.

2 תגובות

מתויק תחת ארוחה, דגים

לבשל על ארכיטקטורה, או: פיש אנד צ'יפס

פרנק זאפה אמר פעם ש"לכתוב על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה". (כנראה בתגובה לאיזו ביקורת מטופשת.)

ועכשיו, זה:

גיליתי את זה דרך ביגל (איזה כיף זה ממים), וכמו בדרך כלל עם הומור בריטי, צחקתי, אבל בעיקר על עצמי (חבר'ה אינטילגנטים, הבריטים האלה. באופן כללי, אני מתכוון).

אז זרמתי עם ההומור העצמי הזה, ובישלתי את הגרסה שלי לפיש אנד צ'יפס של ארכיטקטים.

בישלתי חלקית תפוחי אדמה, ואז טיגנתי אותם, בשביל טאצ' קריספי. במחבת נפרדת, אידיתי קוביות קטנות של גזר עם קצת סוכר, עד שיתרכך, ואז הוספתי שום, מסאמן קארי (שהופיע פה בעבר), וסויה. על הכל, חלב קוקוס, ולערבב. לפה מוסיפים את תפוחי האדמה, ובמחבת נפרדת מטגנים את הדג, עם קצת מלח ופלפל. וזהו, בניין של צ'יפס עם רוטב, דג, ורוטב עליו. ונענע.

וכן, אני יודע שזה נראה מגוחך וחובבני, אבל הי, ככה זה היה בסרטון, וככה זה לצחוק על עצמך. אחרי שהבהרנו את זה, רק נותר לספר שעם קצת אורז לבן בצד, זה דווקא היה מאוד טעים. ועכשיו אפשר להמשיך הלאה.

כבר עשיתי את זה פה פעם, אבל גם הפעם הגיע זמן לכתבה מעולה בכלכליסט שלא קשורה בכלל לאוכל. או אולי כן?
ב"איך עוצרים את הרגע", מביא אורן הוברמן הרבה עניינים שקשורים לזמן, וכולם מרתקים, אבל אני רוצה להתרכז בקטע אחד.

"לעיתונאי מאט דנזיקו יש תחושה משונה כבר תקופה ארוכה. 'אני מרגיש שככל שאני מתבגר הזמן עובר לי מהר יותר. השנה, כשחגגתי יום הולדת 29, התחושה היתה חזקה מתמיד. הרגשתי כאילו כל השנה של גיל 28 נעלמה לי בין הידיים.'

התופעה שדנזיקו מדבר עליה מוכרת. כשאנחנו ילדים חודשי הקיץ נמשכים נצח. עשור אחר כך החודשיים האלה חולפים בלי משים. אבל דנזיקו החליט שאין לו שום כוונה להפסיד עוד שנים יקרות. הוא החל להתעניין בתופעת הזמן המאיץ, ומצא, בין היתר, מחקרים שתלו את האשם בשגרה שמאפיינת את עולם המבוגרים.

'מוחם של ילדים לומד ורושם ללא הרף, בעיקר כי הם נתקלים כל הזמן בדברים חדשים ומנסים ללמוד את חוקי העולם', מסביר איגלמן, 'כשאתה מתבגר אתה מבין את חוקי העולם, וזה טוב, אבל החיסרון הוא שאתה מופתע פחות, ומוחך רושם פחות מידע. וככל שהמוח רושם פחות, הוא זוכר פחות. מאוחר יותר, כשאנחנו מנסים להיזכר בפעולות שעשינו אנחנו נתקלים בריק אחד גדול. בהקשר של פעילות המוח והזיכרון, אם עשית משהו בפעם האלף זה כאילו שלא עשית אותו כלל'.

'אחת ההמלצות שפסיכולוגים חזרו עליהן שוב ושוב בהקשר הזה', אומר דנזיקו, 'היתה לשבור את סדר היום שלי ולמלא אותו בחוויות חדשות, כמו בתקופת הילדות. וכך החלטתי שאת השנה הקרובה אאריך כמה שאוכל, בדיוק בשיטה הזאת.'"

ונזכרתי בכתבה הזאת באותו יום שראיתי את "פוש נוש", והתחלתי לחשוב על פיש אנד צ'יפס של ארכיטקטים. וזה היה לילה, וחזרתי הביתה מעוד אחד מהבילויים האלה, שנראים בדיוק כמו אלו שקדמו לו. שיחה כלשהי עם חברים כלשהם, שכמעט בטוח שלא תזכור למחרת, או עוד שבוע. וגם כאלה צריך לפעמים, אבל זו הדרך הכי בטוחה לגרום לשנה של גיל 28 להעלם לך מהחיים.

ארכיטקטורה.
מהצד, בניין נראה לנו (כמעט) תמיד כמו בניין, ואנחנו לא מודעים למחשבה שמאחוריו.
לשמחתי, מכיוון שאחי משקיע את רוב מרצו בשנים האחרונות בלימוד ארכיטקטורה, יוצא לי להתבונן על זה ממבט טיפה יותר קרוב, ואני רואה את כמות המחשבה הלא-טכנית שעומדת מאחורי התחום המורכב הזה. על הפילוסופיות של היחס בין אדם למרחב, על התכתבות עם הסביבה וההיסטוריה והאמנות, ועל המשמעות שיש לבניינים בחיינו, וכל אלו עוד הרבה לפני העיצוב או המדע שמרכיבים בניינים.
ואני, מאוד אוהב את המולטי-דיספלנריות הזו.
כי כשאנחנו מביטים על משהו מתחום אחד בעיניים שמגיעות מתחום אחר, אנחנו יוצאים מהקופסה, ויכולים להגיע למקומות שלא היינו מגיעים אליהם דרך המחשבה הרגילה. נכון, לפעמים (כמו לדוגמה, כשאני מנסה לבשל פיש אנד צ'יפס אחרת, ומקבל משהו טעים אבל בהחלט לא מרעיש), זה לא מוביל אותנו לכלום. אבל בדרך כלל זה עוזר (כשאני חושב על זה כרגע, זה בעצם מה שאני מנסה לעשות עם הבלוג הזה בשנה ומשהו האחרונות). וגם אם לא ישירות, עצם המחשבה השונה, הגירוי של הראש, הפתיחות המחשבתית, מביאים אותנו למקומות אחרים, ומהנים יותר.

בכל מקרה, מרגש או לא, את הפיש אנד צ'יפס הזה אזכור הרבה יותר זמן מאשר את הבירה ששתיתי (או לא?) בשבוע שעבר.
כי חוויות, חיוביות או שליליות, אבל בהכרח שונות, גורמות
לזמן שלנו

לחלוף

קצת

יותר

לאט.

תגובה אחת

מתויק תחת אישי, דגים, סרטים, תרבות

הנאים הדגים בעיניך?

היה לי קרייבינג מטורף לדגים נאים.
אז הכנתי ארוחה.

לא יודע כל כך למה, אבל פשוט רציתי ארוחה שהמרכיב העיקרי שלה יהיה דגים נאים.
(ו… לא הייתה לי סבלנות להכין סושי או סשימי או מאכלים יפניים מקסימים כאלו ואחרים – פשוט מדובר ביותר מדי תשומת לב וסבלנות, שפחות הייתה לי באותו היום.)
אבל כזו שבאמת, העיקר בה, יהיה הדג הנא.

ואני לא בטוח שהייתי כותב את הפוסט הזה, אלמלא חיפשתי באינטרנט, והתקשיתי למצוא מנה עיקרית שמתבססת על דג נא. אם אתם מוצאים כזו, אשמח אם תפרסמוה בתגובות!
בכל אופן, התמונה למעלה היא התוצאה, נודלס קרים בתיבול אסייתי, עם, ניחשתם, דג נא.

בסגנון חופשי, זה מה שאני עשיתי…
בישלתי נודלס, המועדפות עלי פה הן איטריות סובה, אבל כל זמן שהנודלס מספיק בשרניים כדי לספוג את הטעמים, זה טוב. קיררתי עד לטמפ' החדר.
ואז, רוטב. כאמור, פריסטייל. אצלי נכנס, סויה, רוטב צדפות, חומץ אורז, שמן שומשום, ג'ינג'ר. (שום נדרש, אבל איכשהו אצלי בראש הוא לא התחבר פה).
קצצתי ירקות. כרוב סגול ברצועות דקיקות. וגם גזר. וטבעות של בצל ירוק. ועדיף גם נבטים.
עירבבתי, נודלס, רוטב, ירקות.
לצלחת.
ומעל, פרוסות לא דקות של הדג הנא החביב עליכם. לא דקות, כי הדג הוא כאמור הכוכב פה, והוא לא אמור להיעלם. אמורים להרגיש אותו בכל ביס. אני זילפתי עליו קצת סויה, למרות שאצל היפנים זה לגמרי חילול קודש (אבל על זה בפעם אחרת). וכשאוכלים את הכל, ערבוב קל גורם לדג לספוג את הטעמים של הנודלס, אבל להישאר חי.
וזה המקום לתהות בקול רם, איך יכול להיות שהטעם של דג נא כל כך שונה מהטעם שלו בכל צורה אחרת של בישול?
ואיך יכול להיות שדגים נאים הם כל כך, אבל כל כך טעימים?

וחוץ מזה, היתה גם מנה ראשונה.

שרימפס טריים, מוקפצים במחבת.
יושבים להנאתם על מסמן-קארי, עם גזר, משמשים מיובשים, וחלב קוקוס.
לנגב עם איזה לחם טוב, ולגנוח.
אושר.

אחחח, איך אני אוהב ארוחות משמחות כאלו, סתם ככה באמצע החיים.

(ולסיום, אני שוב קורא לכם…
מתכונים למנות עיקריות עם דגים נאים, יתקבלו בברכה בתגובות!)

תגובה אחת

מתויק תחת ארוחה, דגים