קטגוריה: ארוחה

דף אורז – בננה לוטי!

מי שביקר בדרום-מזרח אסיה, בטח שנתקל בדוכני הרחוב הרבים שמוכרים את הקינוח הידוע בכינוייו "בננה לוטי": קרפ, שבתוכו בננה, ועליו חלב ממותק או סירופ שוקולד. אני תמיד הנחתי שהמקור שלו הוא השליטה הצרפתית, אבל מסתבר שהוא הגיע בכלל מהודו, ובכלל, הוא לא מרגיש מאוד דרום-מזרח אסיה.
אז גרסת דפי האורז שלי הופכת אותו ליותר קלילה, יותר קלה להכנה, ואפילו גורמת לו להרגיש יותר אסייתית.


דף אורז, בתוכו פרוסות בננה עם קצת קינמון, ומעל רוטב שוקולד מריר ואגוזים קצוצים.

סיום מתוק מתוק לארוחה.

אז תמה ארוחת דפי האורז – כמה נסיונות שהייתי חייב לעשות, שכולם (לשמחתי) הסתיימו בהצלחה.
כשגם אני מצטרף להמלצות –
אנשים יקרים, זה קל, זה כיף, זה טעים וזה טרי, אז בשלו דפי אורז!

מודעות פרסומת

תגובה אחת

מתויק תחת אסייתי, ארוחה, מתוק

דף אורז – צבעים

ארוחת דפי אורז, מנה עיקרית.


טונה צרובה, דף אורז, עגבניה, חסה, פטריות צלויות עם מעט שום, קצת מיץ לימון, סויה, ושמן זית.

(יכולתי לחשוב על דברים מחכימים לספר, אבל אשאיר את זה כפוסט ויזואלי)


אז זו עוד צורת הגשה, של אותו דבר בדיוק (עם עוד דף אורז), כשלזה כבר אפשר לקרוא "רביולי דף אורז", או "סמבוסק דף אורז".

בכל מקרה זה זריז, טרי, וכיף.

ומחר, קינוח.

השארת תגובה

מתויק תחת אסייתי, ארוחה

טרטר ישראלי, דיוויד פוסטר וולאס, ופקק תנועה

"שני דגים צעירים שוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג מבוגר יותר ששוחה לכיוון השני, מהנהן לעברם בראשו ואומר, 'בוקר טוב, בחורים. איך המים?' ושני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות כמה זמן, ואז לבסוף אחד מהם מביט באחר ואומר, 'מה זה לעזאזל מים?'"

(אצלי, אלו הם ימים של חשיבה. וכמו תמיד, מישהו כבר חשב על זה קודם.)

בורי טרי ונא, עגבניה, מלפפון, חסה, פטרוזיליה, כוסברה, טבסקו, מיץ לימון ושמן זית. וליד, טחינה.

כן, אני יודע, אם נוציא מפה את הבורי זה פשוט יהיה סלט ישראלי.
אבל איתו, זה טרטר ישראלי, וזה מאוד מאוד טעים לי.

(וברקע, קרפצ'יו דלעת, במיה בשום ולימון, ולחם טוב, משלימים ארוחה ישראלית טריה ומענגת.)

ולמי שתהה לאן נעלמתי,
מישהו כבר כתב את זה קודם.

"הרצון לדייק במילים
תכונה מרגיזה מאוד
במיוחד שבסוף אני
עומד ושותק
כמו פקק תנועה"

שיהיו חגים שמחים וטעימים.

2 תגובות

מתויק תחת אישי, ארוחה, דגים

ארוחת שישי #3, או: סלק, שומר, ודגים

[גם ארוחת שישי חורפית, וגם בונוס: שלוש דרכים לגרום למי שלא אוהב סלק, שומר או דגים, לאהוב אותם קצת יותר]

יום שישי בבוקר גשום קלות, יפו, סיבוב קצר בעיר שמשאיר אצלי סלקים קטנים ומקסימים, ארטישוקים נהדרים, שומר מפואר, ודג מוסר מבהיק.
ואחרי הצהריים, אני מבשל, ככה, בשביל הכיף, בלי נסיונות נועזים או לחשוב יותר מדי.
זה נחמד שבכל פעם יש מצברוח קצת אחר, לבישול קצת אחר.

אז הפעם, ניסיתי…
לבשל חגיגי, אבל לא מתחכם, אלא אלגנטי.
חורפי, אבל לא כבד וסמיך, אלא קליל יותר.
ונסיון להישאר בקשת הטעמים העדינה.
סתם כי התחשק לי.
וזה מה שיצא.

להתחלה, הסלק.
צלייה בתנור (בערך שעה לסלקים קטנים) על מצע של מלח גס. זה מרכז את הטעמים של הסלק וממתק אותם, וכל מי שטועם סלק צלוי ככה, אוהב אותם הרבה יותר ממה שחשב לפני כן, באחריות.
אני אוהב להוסיף להם חרדל, דבש, מיץ לימון ושמן זית, וזה יכול להפוך אותם לסלט מעולה (נניח, עם גבינת פטה, בצל, וטרגון, או עשב תיבול לבחירתכם).
פה הם גם שוכבים להם על יוגורט, וכשגוררים אותם על הצלחת נשאר שביל אדום סגול יפהפה.

אחר כך, הסיבה שבשבילה התכנסנו, דג נא, אין הרבה דברים שאני אוהב יותר מזה.
חתיכות של מוסר ים, עם לבבות ארטישוקים חלוטים, על קרם שומר.
כמה מילים על קרם שומר – לפרוס שומר דק דק, לאדות בסיר עם קצת שמן ומכסה, עד שמתרכך ממש. ואז, לטחון טוב, ולהעביר דרך מסננת. זאת באמת לא הרבה עבודה, ומה שמתקבל הוא קרם עם ארומה של שומר, כמעט נטול אניסיות. גם במקרה הזה, דרך טובה לגרום לאנשים שלא אוהבים שומר, להעריך אותו קצת יותר.
כל מה שנשאר להוסיף זה כמובן שמן זית, מיץ לימון, וקצת מלח. מספיק.
הדג הטרי שנמס בפה, עושה את שלו.


ונסיים באותו קו עדין יחסית.
קישואים עגולים שממש ביקשו שאמלא אותם, אז חלטתי אותם קצרות, ומילאתי בריזוטו קישואים וים.
ריזוטו זה מפנק, וזה חגיגי, וזה חורפי, וזה לא בלאגן כמו שזה נשמע.
בגרסה הזאת, עם כרישה ושום ומה שיצא מתוך הקישואים שרוקנתי, עם יין לבן, ועם ציר דגים.
עכשיו, כשאומרים ציר זה תמיד מפחיד, ובמקרה הזה ממש לא בצדק, כי זה ממש פשוט.
סיר, לאדות בצל אחד וגזר אחד קצוצים גס, עם גבעולי סלרי ופטרוזיליה. ולזה להוסיף את העצמות והראש של הדג ששימש למנה הקודמת, עם שני ליטר מים, קצת עלי דפנה ופלפל אנגלי. להרתיח, לבשל שעה, ולסנן. זה הכל.
אז הריזוטו מקבל ארומה עדינה של דג, שגם פה, מעולה לאלו (שמסיבות כאלו ואחרות) נרתעים קצת מדגים.
כל מה שנשאר, הוא למלא את הקישואים החלוטים, עם קצת פרמזן למעלה, ולסגור את המכסה.
ולאכול.

ועם עוד גל קטן של חורף שמתקרב בסופשבוע הזה, אתם מוזמנים לנסות ולספר לי איך יצא.

2 תגובות

מתויק תחת ארוחה, דגים

אוכל מניו-אורלינס, שפית בלונדינית, וטלוויזיה מודרנית

"בוא, נבשל גאמבו, ונראה איזה פרק של טרמה."


(טלוויזיה מודרנית)

זה התחיל מהסופרנוס, שלקחה את כל הגבולות שהיו קיימים עד אז בטלוויזיה, ושברה את כולם.

והמשיך עם "הסמויה" (The Wire), שכבר לא נשארו לה גבולות טלוויזיוניים לשבור, אז היא המציאה מחדש את המונח הזה, טלוויזיה. מדובר בסדרה, ארוכה, תובענית, מדכאת ומספקת, ששואבת אותך לתוכה לחלוטין. ולוקח כמה פרקים כדי להתחבר, אבל ברגע שסיימת לראות את כל חמש העונות האדירות, אתה עצוב, כאילו הרגע נפרדת מהחברה שלך.

ואחרי שזה נגמר, אני לא מסוגל לחזור לסדרות הרגילות. אפילו באנקרים מוכרים נראים לי מטופשים.
אז אני מתחיל לנבור, ומגיע לסדרה נוספת וחדשה יחסית של דיוויד סיימון, היוצר הגאון של הסמויה.

"טרמה".
ניו-אורלינס, קצת אחרי ההוריקן קתרינה, שהחריב את כל העיר. בשכונת טרמה (Treme), הלב המוזיקלי הפועם של העיר, אנחנו מתלווים לחיים של סט דמויות ססגוני ומגוון, שמנסים לבנות את החיים שלהם ואת העיר שלהם מחדש, אחרי הסופה.
זוהי סדרה מופלאה, עשירה, מלאת רבדים והיסטוריה, שלוקחת אותך יד ביד עם הדמויות, ומעבירה אתכם במסע ארוך של אושר ודיכאון, ובעיקר המון יופי, ואהבת אדם.
ומוזיקה, המון מוזיקה.
המרכז של הסדרה הוא המוזיקאים, והמוזיקה, שמככבת כמעט בכל סצנה, בצורה שלא נראתה עוד על המסך.

סיכום ביניים:
אם צלחתם את הסופרנוס, רוצו לראות את הסמויה, ואחרי שהתאהבתם בסמויה, הגיע הזמן לטרמה.
ומכיוון שעל שלוש הסדרות האלו אני יכול לכתוב בלוגים שלמים, אפשר להתקדם לכיוון האוכל.

יש שם, בטרמה, לא מעט אוכל.
כשהמוטיב המרכזי של הסדרה הוא התרבות המקומית, וכשהאוכל הוא מוטיב מרכזי בתרבות המקומית, הוא תופס שם מקום של כבוד, ומציג עולם שעוד לא הכרתי. מצד אחד, הבישול הדרומי הסמיך והכבד של ארצות הברית, מצד שני המגוון העצום של ההשפעות הספרדיות והצרפתיות של חברת המהגרים של ניו-אורלינס, כשלכל זה אפשר עוד להוסיף את המיסיסיפי, שמזרים לתוך המטבח הזה כמות מכובדת של דגה ופירות ים.

זה זמן טוב להפנות לקטע על האוכל בסדרה, שגיליתי כשכתבתי את הפוסט הזה. והוא מביא מבט מקרוב על האוכל בניו אורלינס, על איך זה הרגיש אחרי ההוריקן, ואיך כל האווירה נכנסה אל תוך חווית האוכל שם. (כמובן ששימח אותי לגלות, ששם הקטע הוא כשם הבלוג הזה, זה בטח אומר משהו).

חבר שצפה בסדרה, רצה לאכול גאמבו. המאכל הניו-אורלינסאי הזה מציץ שוב ושוב במהלך הסדרה, ומכיל כמות מופרכת של מרכיבים עיקריים: נזיד של שרימפס, בשר סרטנים, בשר בקר, נקניקיות, במיה, עגבניות, והמון תבלינים, מתבשל שעות על האש, ומוגש על אורז לבן. ומכיוון שהמאכל הזה לא מוגש בשום מקום בארץ, הוחלט שאנסה לבשל. כדרכו של היקום, לא כל הנסיונות עוברים בהצלחה, וגם על אלו יש מקום לספר. אז היה נחמד, וטעים, אבל לא משהו שהשאיר רושם בלתי נשכח (לפחות לא עליי). אאלץ להרחיק עד ניו-אורלינס כדי לטעום אחד כזה מוצלח באמת…

יש שם, בטרמה, שפית אחת מהממת. קצת יותר מדי יפה, וקצת יותר מדי רכה, אבל נוגעת ללב. היא עוברת בין שלבים רבים של למעלה ושל למטה, של סיפוק עצום ושל אכזבות גדולות, כמו גם שאר המוזיקאים שבסדרה, או בעצם, כמו כל מי שעוסק באיזושהי סוג של אמנות למחייתו. והיא נופלת וקמה, ובאיזשהו שלב מוצאת את עצמה בניו-יורק, עובדת כטבחית מהשורה אצל סלבריטי-שפים מהתפוח הגדול.

בשלב הזה, האוכל בסדרה סקרן אותי עוד יותר. גם בגלל שמבט מקרוב על מטבחים של מסעדות מהטופ העולמי תמיד מעניין אותי (שמישהו כבר ירים איזה סדרה על מטבח אמיתי!), וגם כי הסדרה הצליחה לשלב באופן אינטילגנטי את האוכל של ניו-אורלינס עם זה של ניו-יורק. את הדוגמה הזו, למשל, לא הבנתי עד שלא קראתי קצת אחר כך:

לכאורה, השפית ג'נט מכינה עוד מנה לדיוויד צ'אנג, סמל ניו-יורקי שמבשל אוכל שהוא אסייתי בעיקרו. בפועל, היא מכינה את הגרסה שלה למנה דרומית מפורסמת, כשהגריטס שהיא מדברת עליו הוא בעצם דייסת התירס הקריאולית.
וזוהי, דוגמה מצוינת לטלוויזיה אינטילגנטית. כזו שגורמת לך לחשוב, מרחיבה אופקים, מלאת רבדים, ועדיין מהנה.

אז בישלתי.

גלילות של מנגולד חלוט, עם אורז, שרימפס חלוט וקצוץ, וקצת משמשים מיובשים.
הרוטב הוא אותו "ויניגרט הפוך" של ג'נט מהסדרה: חומץ אורז, שמן תירס, סויה, ג'ינג'ר, שום, וצ'ילי.

מרק של סויה ומיסו, עם אצות ווקאמה, גזר, בצל ירוק, ואטריות אורז.
באדיבותו של סגל, אשף המרקים האסייתיים.

סלט מנגולד טרי וחמוציות ברוטב סאטה, סויה, ומיץ לימון.

והמנה העיקרית, הנסיון השאפתני-אך-לא-לוקח-את-עצמו-יותר-מדי-ברצינות לחבר בין אוכל ניו-יורקי, אסייתי, וניו-אורלינס.
טונה אדומה צרובה, ביצה רכה מאוד, בצל ירוק, אורז, שרימפס צרובים בשמן בייקון ודבש, כשמסביב מפוזר בייקון קראמבל (שהוא בעצם בייקון מטוגן וקצוץ), ומעט רוטב צדפות.

ואכלנו המון, וליקקנו את האצבעות,
והתיישבנו לראות את הפרק האחרון של העונה השנייה של טרמה.
איזו סדרה גדולה.

4 תגובות

מתויק תחת ארוחה, מרק, סרטים, תרבות

הנאים הדגים בעיניך?

היה לי קרייבינג מטורף לדגים נאים.
אז הכנתי ארוחה.

לא יודע כל כך למה, אבל פשוט רציתי ארוחה שהמרכיב העיקרי שלה יהיה דגים נאים.
(ו… לא הייתה לי סבלנות להכין סושי או סשימי או מאכלים יפניים מקסימים כאלו ואחרים – פשוט מדובר ביותר מדי תשומת לב וסבלנות, שפחות הייתה לי באותו היום.)
אבל כזו שבאמת, העיקר בה, יהיה הדג הנא.

ואני לא בטוח שהייתי כותב את הפוסט הזה, אלמלא חיפשתי באינטרנט, והתקשיתי למצוא מנה עיקרית שמתבססת על דג נא. אם אתם מוצאים כזו, אשמח אם תפרסמוה בתגובות!
בכל אופן, התמונה למעלה היא התוצאה, נודלס קרים בתיבול אסייתי, עם, ניחשתם, דג נא.

בסגנון חופשי, זה מה שאני עשיתי…
בישלתי נודלס, המועדפות עלי פה הן איטריות סובה, אבל כל זמן שהנודלס מספיק בשרניים כדי לספוג את הטעמים, זה טוב. קיררתי עד לטמפ' החדר.
ואז, רוטב. כאמור, פריסטייל. אצלי נכנס, סויה, רוטב צדפות, חומץ אורז, שמן שומשום, ג'ינג'ר. (שום נדרש, אבל איכשהו אצלי בראש הוא לא התחבר פה).
קצצתי ירקות. כרוב סגול ברצועות דקיקות. וגם גזר. וטבעות של בצל ירוק. ועדיף גם נבטים.
עירבבתי, נודלס, רוטב, ירקות.
לצלחת.
ומעל, פרוסות לא דקות של הדג הנא החביב עליכם. לא דקות, כי הדג הוא כאמור הכוכב פה, והוא לא אמור להיעלם. אמורים להרגיש אותו בכל ביס. אני זילפתי עליו קצת סויה, למרות שאצל היפנים זה לגמרי חילול קודש (אבל על זה בפעם אחרת). וכשאוכלים את הכל, ערבוב קל גורם לדג לספוג את הטעמים של הנודלס, אבל להישאר חי.
וזה המקום לתהות בקול רם, איך יכול להיות שהטעם של דג נא כל כך שונה מהטעם שלו בכל צורה אחרת של בישול?
ואיך יכול להיות שדגים נאים הם כל כך, אבל כל כך טעימים?

וחוץ מזה, היתה גם מנה ראשונה.

שרימפס טריים, מוקפצים במחבת.
יושבים להנאתם על מסמן-קארי, עם גזר, משמשים מיובשים, וחלב קוקוס.
לנגב עם איזה לחם טוב, ולגנוח.
אושר.

אחחח, איך אני אוהב ארוחות משמחות כאלו, סתם ככה באמצע החיים.

(ולסיום, אני שוב קורא לכם…
מתכונים למנות עיקריות עם דגים נאים, יתקבלו בברכה בתגובות!)

תגובה אחת

מתויק תחת ארוחה, דגים

טחינה ורודה, או: ארוחה ישראלית בחמש דקות

עוד יגיעו ריקושטים של רעיונות מהטיול לדרום אמריקה בפוסטים הבאים, ברור.
אבל בינתיים, אני חייב להנות קצת מהדבר הנפלא הזה שנקרא "אוכל ישראלי".
אז בישלתי לחברים שלא ראיתי הרבה זמן…

החלק העיקרי במנה הזו הוא סוג של פטנט לא סודי במיוחד, אבל כזה שמצליח לספק הרבה אושר במעט זמן. מכיוון שאני גזלתי את הרעיון מהתוכנית הנפלאה של חיים כהן, אני מרגיש צורך לחלוק אותו הלאה.

[ואם כבר חיים כהן. לצערי, לא יצא לי לטעום את האוכל במסעדותיו, אבל… אין הרבה דברים שעושים לי יותר תיאבון, מאשר "שום פלפל ושמן זית", וספר הבישול שלו, "חיים כהן מבשל". כמעט תמיד בפשטות מופלאה, עם הרים של רגש, ומתוך אהבה גדולה לאוכל, מוריד את כובעי הוירטואלי בפניו.]

כל הרעיון הוא לחצות פיתה לרוחב (כלומר, לשני עיגולים), ולהדק שכבה דקה של בשר טחון (עדיף טלה, אבל גם בקר זה מעולה) לחלק העליון, עם קצת מלח גס ופלפל גרוס מעל. כל זה נכנס לתנור (/טוסטר) בחום די גבוה, ממש לכמה דקות, עד שהבשר נאפה, והפיתה הופכת להיות טיפה קריספית.
בזמן שהעסק בתנור, יש לנו חמש דקות, לחתוך פלחים של עגבניות, טבעות של פלפל חריף, בצל ירוק טרי, או כל ירק אחר שבא לכם. אה, ולהכין טחינה (חיים כהן ממליץ פה פשוט על טחינה גולמית ומים, ואני לא מתווכח איתו).
מוציאים מהתנור לצלחת, מזלפים טחינה בנדיבות מעל הבשר, ומניחים את הירקות מעל.
וזה, לדעתי, אוכל ישראלי פשוט, טעים, ומהנה ביותר, וארוחה שלמה שמוכנה בתוך כמה דקות.

אבל אני חייב לשחק קצת.
אז השתמשתי בפטנט הכיפי, שנקרא טחינה ורודה.
מבשלים סלק קלוף (האמונה מספרת שהוספת קצת מיץ לימון למי הבישול של הסלק מחזקת את הצבע שלו. עוד לא יצא לי לבדוק האם יש אמת בדבר). כשהוא רך לחלוטין, מכינים טחינה, וטוחנים לתוכה גם את הסלק (בערך מכמות שווה של טחינה גולמית וסלק). התוצאה, באופן די מפתיע, היא ורודה זוהרת (שזה ממש מגניב!), ואפילו טעימה (שזה גם ממש מגניב)!
חוץ מזה, חתכתי את הפיתה לריבוע (בשביל היופי), והכנתי גם טחינה ירוקה, עם המון פטרוזיליה וכוסברה, וסלט עם המון לימון ושמן זית, והוספתי חציל קלוי מעל הבשר, כדי להשלים את החגיגה.

וזה הכל, להיום.
איזה כיף לחזור לארץ.

3 תגובות

מתויק תחת ארוחה, בשר