קטגוריה: אסייתי

פיליפ, או: בשר חזיר, ומסבחה דלעת

[פרק אחרון של סיפורי פיליפ, לפחות בינתיים]

[בפרק הקודם, ישבנו ושתינו בירות בחצר של הדוד, ופיליפ התאילנדי התחיל לספר את קורותיו לאחר שנחת בישראל בפעם הראשונה…]

"הגעתי לעולם אחר לגמרי. לגמרי. זאת הייתה הפעם הראשונה שטסתי, בחיים. לא הייתי רגיל לכל כך הרבה אנשים מוזרים מסביבי, שאני לא מכיר, ונראים לי כל כך שונים. וזה עוד רק במטוס. כבר הנחיתה בארץ, עולם אחר, אין לי דרך אחרת לתאר את זה. אני מתכוון, אתם בטח מכירים את זה. בטח הרגשתם ככה כשנחתתם פה באסיה בפעם הראשונה. הכל כל כך שונה, גם בדברים הגדולים וגם בדברים הקטנים. אבל הבנתי את זה רק אחר כך. כי הגעתי לישראל רק מסיבה אחת – לברוח מהעולם ההוא, של צ'אד ושל בנגקוק ושל כל מה שהזכיר לי אותו."
ולינה שואלת, "ו? זה קרה?"
"לא מספיק מהר. כי אני לא יודע עד כמה אתם מכירים את הארץ שלכם, אבל תאילנדי שבא לעבוד בישראל, מוצא את עצמו בעיקר מוקף בתאילנדים אחרים, אם הוא רוצה או לא רוצה. תוך יום או יומיים הגעתי ל… אההה, האמת היא שאני לא זוכר הרבה פרטים מהימים הראשונים, כי קרו כל כך הרבה דברים, אבל הגעתי למקום שבו החבר של הדוד ארגן לי עבודה, כפר קטן במזרח של ישראל…"
ופה הישראליות שבי לא יכלה להתאפק, "באיזה כפר?" שאלתי.
פיליפ ענה, "ניי-מי", או משהו בסגנון. זה לקח ארבעה נסיונות, כמה שאלות והרבה דמיון כדי להבין לאיזה יישוב הוא מתכוון, וכשהבנתי את זה פרצתי בצחוק פסיכוטי, "נעמה! נעמה! טירוף!", וגם פיליפ וגם לינה לא הבינו מה נפל עליי. "נעמה! עשיתי שם אבטש!" צעקתי בעברית, ולינה התחילה לצחוק גם, ופיליפ לא הבין מה קרה לשני הישראלים שישבו מולו לפני רגע. כשהצלחתי להשתלט על עצמי, הסברתי לו שהייתי שם עם הצבא לשבוע, אז הוא חייך, אבל עדיין לא הבין למה אני עושה מזה סיפור. אז עכשיו היה התור שלי לספר. סיפרתי ש,
"מדי פעם הצבא היה שולח אותנו לשמור על כל מיני יישובים שהיו מוקפים בקצת יותר מדי יישובים ערביים מסביב, משהו שכשאתה חייל עוד נראה לך נורמלי, אבל אחר כך קצת פחות. והגעתי לשם עם עוד כמה חיילים באמצע הקיץ, והובילו אותנו למקום שבו אנחנו הולכים לבלות את השבוע הקרוב, קראוונים בקצה היישוב. נכנסתי לקרוואן, התיישבתי על המיטה, ומבחוץ, שמעתי מרחוק באסים מוזרים של מוזיקה לא מוכרת. וזה היה זמן טוב לעשות סיבוב ביישוב, אז יצאתי בעקבות הבאסים בצעדים איטיים, כשהשביל המוזיקלי הוביל אותי לתוך קובץ אחר של קרוואנים שמקיפים סוג של חצר פנימית, בצד אחר של היישוב. ובחצר הפנימית, בצל עץ גדול, יושבת אישה תאילנדית ומבתרת בתוך גיגית פלסטיק גוף שלם של מה שנראה כמו חזיר גדול. ומסביבה, כמה ילדים תיאלנדיים, ומוזיקה. הסיטואציה נראתה לי כל כך משונה, השילוב של תאילנדיים, ויישוב ליד יריחו, ואני במדי צבא, והפעם הראשונה שראיתי חזיר שמבותר לאיטו, והחום של הקיץ, ובאסים מוזרים. ואחרי איזו דקה או שתיים של התבוננות, והתגברות על המבוכה, ניגשתי לנסות ולדבר עם הבחורה העסוקה, אבל נתקלתי בחומת עויינות שכנראה נבעה מכל חייל שעבר פה במקרה בשנים האחרונות והסתכל עליה כאילו היא נפלה מהשמיים אל תוך האדמה המוזרה הזו, וכנראה שזה היה נכון, כי גם אני התבוננתי עליה קצת ככה."
פיליפ חייך את חצי החיוך הרגיל שלו, ואמר שזה תיאור די מדויק, שמדי פעם היו מגיעים חיילים, ולפעמים היה קצת נסיון לתקשורת חסרת סיכוי, כי הפער היה כל כך גדול, גם בשפה, אבל בעיקר בחוסר של אמון.
והמשכתי ונזכרתי שבאותו ערב חזרתי לאזור של הקרוואנים של התאילנדים, והפעם גם כל הגברים היו שם, וכולם ישבו מסביב למדורה, ובאמצע, כמו בסרטים, מדורה, ומעליה חזיר ענק, אותו אחד שנוקה בצהריים, נצלה לאיטו כשכולם שרים וצוחקים מסביב למדורה, וזה לא היה יכול להיות הרבה יותר סוראיליסטי בשבילי. ופיליפ אומר, "כמו שאמרתי, זאת לא הייתה השנה הכי גרועה בחיים שלי, אבל גם לא הכי טובה." ולי נגמרים אדי הזכרונות מאותו יישוב שבו מתגוררים יותר תאילנדיים מישראלים, באותה מדינה יהודית שבה בשר חזיר הוא גם כמעט אסור וגם הזול ביותר שאפשר להשיג. אני שואל את פיליפ אם זה מה שהם היו עושים כל הזמן, עובדים בשדה כל היום ויושבים בערב מסביב למדורה. הוא אומר שכן, רוב הזמן, ולינה אומרת שזאת נשמעת דווקא דרך לא רעה להעביר חיים, ופיליפ אומר, "אולי, אני לא יודע", ולוקח עוד לגימה מהבירה שלו.
"אבל לפעמים גם הייתי יוצא מהיישוב, ומסתובב באזור", הוא אומר.
לאן, לינה שואלת, ופיליפ מספר.
"רוב מי שגר ביישוב היו משפחות כאלו רגילות, עם לא מעט כסף, וכמעט כולן התייחסו אלינו כאילו אנחנו לא קיימים. אבל גם גר שם איש אחד שונה, בשם משה, הוא היה בן שישים או שבעים, קצת קשה לומר, טיפוס מיוחד. ארגנטינאי במקור, שחי ביישוב לבד, בלי משפחה, והיו לו סיפורים, כמה שרק רציתי להקשיב. משה היה הסייר של היישוב, עושה סיבובים בג'יפ שלו מסביב לגדר, וגם סתם ככה, בסביבה. איכשהו יצא לנו להכיר ולדבר קצת, ואחרי איזו תקופה, מדי פעם הייתי מצטרף אליו, נוהגים בשדות באמצע הלילה, ומספרים סיפורים. הוא היה מספר על הילדות שלו בשנות בארגנטינה, כשבגיל 16 הוא גילה שאבא של החבר הכי טוב שלו היה פושע נאצי מפורסם, ועל זה שבשנות השבעים הוא היה השומר של ראש הממשלה בישראל, ובשנות השמונים הוא היה קבלן חשמל של שכונות שלמות ועשה המון כסף, והפסיד את הכל כשהבורסה נפלה, ובסוף הוא הגיע לערבה, והתאהב בשקט, שזה בעצם מה שהוא רצה כל החיים. בכל אופן, הוא היה בנאדם נהדר, והיינו מסתובבים לא מעט באזור, והרבה פעמים נסענו ליישובים הערבים שמסביב. וזה היה כל כך קרוב ליישוב שבו התגוררתי, אבל הרגיש כל כך שונה, הבנייה, והאווירה, והשפה, והריחות. והטעמים, של המטבח הערבי, שביקור אחרי ביקור הייתי מתאהב בו יותר ויותר. מאוד שונה מכל מה שהכרתי, אבל כמו האוכל התאילנדי, הכל טרי ומלא טעם, גם אם טעם שונה. החומוס, והירקות המרעננים, והטחינה שזה מאכל מדהים, והבשר על הגריל, והשמן זית הזה, הכל היה לי מוזר מאוד וטעים ממש. ומשה היה מישהו שמצויין להסתובב איתו, מכיר את המון אנשים, ומתחבב בקלות על מי שלא, ויודע בדיוק איפה קורה משהו מעניין, ואיפה מתבשל משהו טעים. ובעזרתו, מדי פעם גם הייתי מבקש להיכנס למטבח, אם זה במסעדה או אצל בבתים שיצא לנו להתארח בהם, ורואה, וסופג, ומדי פעם גם עוזר לחתוך ולערבב…"
פיליפ עוצר את הסיפור כשהוא רואה את המבטים המזדגגים שלנו. עשיתי את כל המאמצים כדי להקשיב לסיפורים שלו, שריתקו אותי, אבל העייפות כבר עשתה את שלה. השעה הייתה כבר קרוב לארבע בבוקר, והאוכל הבירות והיום הארוך עשו את ההקשבה לקשה ולא כל כך מנומסת. התנצלנו על העייפות, ופיליפ אמר, "שטויות, כבר מאוחר, נמשיך את הסיפורים מחר, בואו נחזור הביתה".
נפרדנו מהדוד במחוות ידיים מלאות חום, יצאנו מביתו ונכנסנו למונית של פיליפ כשפנינו מועדות בחזרה אל תוך בנגקוק. ואני לא זוכר כלום מהדרך חזרה, כי ישנתי כל כך חזק.

כשקמתי בבוקר, פיליפ היה במטבח, מבשל, ולינה יושבת ליד שולחן הפלסטיק, שותה תה ירוק בשקט. כוס תה נוספת חיכתה גם לי, התיישבתי, ופיליפ אומר, "מקווה שאתה רעב". עוד לא הייתי עירני מספיק להבין מה קורה, וקערה גדולה הונחה לפני, בולטת בנסיונה המרושל והכושל לעצב משהו יפה על הצלחת. הוא אומר, "סיפרתי לכם אתמול, כשכמעט ישנתם, על מסעדות ערביות. אז גם משם לקחתי איזה רעיון או שניים. כמו שלכם יש חומוס, עם פיתה ופטרוזיליה ובצל ושמן זית ופטריות?" וחיוך עלה על שפתיו, "אז הנה".

pumpkin mesabaha

"במקום חומוס, מחית דלעת צלויה, עם אורז דביק לנגב, וכוסברה ובצל ירוק ושמן שומשום. ורק הפטריות נשארו." בשלב הזה שעשעה אותי בעיקר העובדה שפיליפ מנסה, בצורה מגושמת קצת, להכין אוכל מפונפן ומקורי לארוחת בוקר, ואני טועם בלי לצפות ליותר מדי, וזה דווקא טעים ממש, וזה לא אמור להפתיע אותי בשלב הזה של ההיכרות בינינו.

ופיליפ עומד לידי ורואה אותי נהנה, מניח את הידיים על המותניים, ואומר, "מצד אחד זה ממש לא חומוס, אבל מצד שני, אתם ממש רחוקים מהבית עכשיו", וצחק מכל הלב, ואני לא הצלחתי להבין למה.

תגובה אחת

מתויק תחת אסייתי, פיליפ

פיליפ, או: עלי בננה מתוקים

[המשך סיפורי פיליפ, שהשתלט לי בזמן האחרון על הבלוג. אם מתחשק לקרוא מהתחלה, אפשר לעשות את זה כאן.]

פאתי בנגקוק, הפרברים הירוקים, וכולנו ישבנו בחצר – פיליפ התאילנדי והדוד, לינה ואני – מזיעים מהלחות ומהארוחה.
כששאלתי את פיליפ, מה הביא אותו לישראל, הבנתי מהמבט שלו שפגעתי בנקודה רגישה. הוא שאף אוויר בכבדות, ועם קצת לחלוחית בעין הימנית הוא אמר, "בסדר", והתחיל לספר.

"אתם זוכרים שלפני כמה ימים סיפרתי לכם על התקופה שבה הגעתי לבנגקוק, ועל צ'אד?"
כן, הנהנו, זוכרים טוב, איך הוא חי חיים מסריחים עד שצ'אד לקח אותו אליו, אל החיים שלו ואל המסעדה שלו. אבל, אמרתי, עצרת שם, לא סיפרת עליו כמעט כלום, וגם לא על מה שקרה אחר כך.
"נכון. כי גם היום, אחרי שעבר כבר זמן מאז, זה עדיין לא קל לי לדבר עליו. צ'אד הוא כנראה הדבר הכי טוב שקרה לי. הוא בעצם מי שהוציא אותי מהחיים הרעים שהכרתי אז, אין לי דרך אחרת לקרוא לזה, והוא גרם לי להבין שאפשר לחיות גם אחרת… זה קצת מצחיק, כי זה כל כך קרוב לקלישאה, הפער בין איך שהוא נראה במבט ראשון, לאיך שהוא היה באמת. אם תשאלו את כל מי שלא הכיר אותו ממש, יגידו לכם שהוא בחור קשוח, מאצ'ו במקרה הטוב או פושע במקרה הרע. אבל מבפנים…"
פיליפ עוצר לרגע, את דיבורו המקוטע משהו, ומתנצל. "אני מצטער שאני ככה, מבולבל, אבל זה מה שקורה תמיד כשאני מדבר עליו", ואנחנו מהנהנים. "העניין הוא, שצ'אד ניהל לבד מסעדה גדולה ועמוסה בלב בנגקוק. אני לא בטוח איך זה אצלכם, אבל פה אי אפשר לעשות את זה בלי תדמית של בריון, או בלי קשרים מאוד קרובים עם המאפיה המקומית. הוא היה חייב לשמור על תדמית, להיות שולט יותר מכולם, להראות יותר חזק מכולם, והוא הצליח – כולם היו בטוחים שהוא הבנזונה הכי גדול באזור. אבל איתי, זה היה אחרת. רוב הזמן, אמנם, היינו במסעדה, הוא בפרונט ואני מזיע שעות ארוכות במטבח העמוס, אבל כשלא היינו שם, הוא היה המדריך הכי טוב שאפשר ללילות של בנגקוק. היו לו קשרים בחצי מהברים בעיר, ואכלנו בהרבה יותר מסעדות ממה שאני יכול לזכור. בכלל, אכלנו כל הזמן, מהכל. אם במסעדות יוקרה מלאות בתיירים מהודרים, או סתם ככה ברחוב, בדוכנים שאהבנו. למשל, הייתה לנו מסורת כזו – אחרי הסרוויס העמוס תמיד של שבת בערב, ברגע שהמטבח נסגר, שנינו היינו נעלמים אל פינת הרחוב האהובה עלינו וזוללים אוכל מכל מיני דוכנים שונים, מאכילים אחד את השני בכל מיני שיפודים מטוגנים וסלטים מרעננים, עד שהבטן לא יכולה יותר, ואז מגיע הזמן למלא אותה בהרבה בירה. עם שישיית פחיות היינו מתיישבים על המדרכה, שותים ומסתכלים על הטיפוסים שמסתובבים ברחוב באחת בלילה, ממציאים עליהם סיפורים ולוחשים אותם בשקט, שלא ייצאו מהאזור הזה ששייך רק לנו. ואחרי שהאוכל שוקע והבירות נגמרות והאנדרלין המטורף של ערב עמוס במסעדה שוקע ומשאיר אותנו עם עייפות שאין לה סוף, היינו גוררים את עצמנו הביתה." פיליפ לוקח שאיפה של אוויר. "וגם בערך פעם בחודש, כדי לעשות גם עליי רושם, צ'אד היה בוחר בערב הכי צפוף שיכול להיות, אומר לי להתלבש יפה, ולוקח אותי לאיזה מסעדה יקרה. והטקס הזה, של להגיע כשהמסעדה מלאה, ולהראות שהוא מכיר את כולם ושגם בערב מפוצץ באנשים מוצאים לנו מקום במרכז המסעדה. ותמיד הייתי מתעצבן על זה שהוא סתם מנסה לעשות עלי רושם, ושהוא מאצ'ו ושאני לא צריך את כל הטקס הזה, וכמעט היינו מגיעים למריבה, אבל בסוף תמיד הייתי נרגע ואומר לעצמי בראש, די, תפסיק, תהנה ממה שיש לך עכשיו, למה את הורס ערב כל כך יפה…"
ושוב פיליפ עוצר ונאנח, וממשיך. "אוקיי, תקשיבו, אני חושב שהבנתם. זאת הייתה אהבה מטורפת. שלוש שנים יותר טובות ממה שיכולתי לאחל לעצמי לפני כן. היינו ביחד רוב הזמן, גרנו ביחד, ניהלתי לו את המטבח, והייתי כמעט חלק מהמשפחה שעוד הייתה לו. ואז, פתאום, יום אחד, הוא פשוט נעלם. יצאתי מהמסעדה אחר הצהריים והלכתי לדירה שלנו, וצ'אד עוד נשאר שם להמשך הערב, ואני הלכתי לישון. כשקמתי באמצע הלילה, מצפה למצוא אותו לידי, הוא לא היה שם. אני אחסוך מכם את התיאורים של ההיסטריה כי אני פשוט אתחיל לבכות, אבל מה שקרה, הוא יצא מהמסעדה בערב, ויותר אף אחד לא ראה אותו. ואם אתם מצפים להסבר, מה קרה לו ולאן הוא נעלם, אז אין לי שום הסבר, למרות שתאמינו לי שעשיתי כל מה שבנאדם בעיר המזויינת הזו יכול לעשות כדי למצוא, אבל כלום, פשוט כלום. יכול להיות שזאת המאפיה, ויכול להיות שסתם מישהו ניסה לשדוד אותו בדרך הביתה, אבל זה כבר לא משנה. ואני, אני הייתי שבור, למשך הרבה הרבה זמן."
בשלב הזה, לינה ואני מהופנטים מפיליפ, ואומרים לו, שיט, בנאדם, אנחנו ממש מצטערים, איזה פאקינג אסון.
"אתם לא יכולים לדמיין אפילו", הוא ממשיך. "הייתי בדיכאון למשך חצי שנה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, לא היה לי חשק לכלום. בהתחלה עוד הייתי מנסה לחפש אותו, אבל כשהתחלתי להתייאש, פשוט לא יצאתי מהמיטה, וככה כמה חודשים, חייתי מאורז ומכדורים."
אז איך אתה אתנו פה, מספר את זה, אני שואל.
"האמת היא, שעד היום אני לא יודע להסביר מה הוציא אותי מהמיטה. הייתי עמוק בחרא. הייתי בן עשרים וחמש, ושוב כמעט בלי כלום בחיים – רק עם קצת כסף, קצת נסיון בבישול, וכמה אנשים שהכרתי בדרך. אז זאת לא הייתה איזו התגלות, או איזה חבר או איזה גורו שהוציאו אותי מהמצב הזה. פשוט, יום אחד, החלטתי שאני לא יכול יותר, ושמה שאני צריך עכשיו זה לעבור למקום הכי רחוק שאני יכול. ואז נזכרתי בדוד של צ'אד, שפגשתי פעם אחת", הוא אומר בחיוך חם, ומניח יד מחבקת על הדוד שיושב לימינו, ואצלי בראש הנקודות מתחילות להתחבר לקו. "באנו לבקר פה אז לאיזו ארוחה, שכמו שאתם מבינים כבר הייתה מעולה, וזכרתי שהוא דיבר על כמה בנים של שכנים שלו שהצליחו לארגן איזו ויזת עבודה ונסעו לעבוד במערב. אז חיפשתי את הטלפון בפנקס של צ'אד, והתקשרתי. בקול רועד עשיתי משהו שאני לא אוהב לעשות, וביקשתי ממנו טובה מאוד גדולה."
בחיוך נוסף מפסיק פיליפ את הדיבור באנגלית, פונה לדוד, ועובר לתאית, כנראה כדי לתת לו כמה מחמאות, כשהדוד בתגובה מחייך ומחווה תנועות ביטול בינלאומיות בידיו. ואלינו, באנגלית, פיליפ אומר, "כעבור שבוע כבר הייתה לי ביד ויזה מפוקפקת, וכרטיס טיסה בכיוון אחד, לישראל."

בינתיים כבר נהיה מאוחר, אחת עשרה בלילה או משהו כזה, והיינו קצת הפוכים, מהאוכל, מהבירה, מהסיפורים, מהחופש. הדוד קם כשהוא מתנדנד, משאיר לידו בסדר מפתיע שישה בקבוקי בירה ריקים, ומזגזג את דרכו למטבח. בינתיים השתררה בין כולנו שתיקה מהורהרת כזו. אומרים שאתה באמת אוהב מישהו כשנוח לך לשתוק לידו, אז אולי. כל אחד החזיק את הבירה שלו, ובהה בנקודה אחרת בחצר, והיה אפשר לשמוע את הדוד מסתובב במטבח, ולשים לב לקולות של מיליון צרצרים. אחרי כמה רגעים כאלו, לינה שאלה "אז איך היה לך בישראל?", בקול הכי רך שיכולתי לדמיין.
"זאת לא הייתה התקופה הכי טובה בחיים שלי, אבל גם לא הכי רעה", אמר פיליפ, והניח את הבקבוק.
ובצעדים מתנודדים חזר הדוד לחצר, מחייך, ובידו צלחת עם ערימה של עלי בננה מקופלים. הוא התכופף לידנו על הדשא, פנה אל לינה ודיבר אליה בתאילנדית קולנית מעורבת בצחוק, והגיש לנו את הצלחת. כשפיליפ ראה שאנחנו לא מבינים, הוא לקח עלה בננה אחד, פרם את קיפוליו, גילה בתוכו מעין עוגה דביקה ושמנונית מאורז, והחווה לעברנו. עשינו כמוהו, לוקחים את העלה המקופל לצורת משולש ברוחב אגרוף, ומוצאים בתוכו אורז בריח מתוק של חלב קוקוס. גם היום, כמה שנים אחרי, אני יכול להיזכר בטעם המדויק והמופלא של המתוק הנפלא הזה, שילוב של שמנוניות נעימה עם מתיקות עדינה, אורז שנמס בפה וחתיכות קטנות של בננה, שהופכים לטעם גדול באמת. אני מביט בעיניים מופתעות ושמחות בדוד, וגורם לו להבין, בלי מילים, שזה הדבר הכי טעים שאכלתי כבר הרבה זמן.

banana leaf

ובחזרה לישראל 2013 – נסיון לשחזר מאכל כל כך טעים תמיד יהיה על גבול הבלתי אפשרי, אבל ניסיתי בכל זאת. (וזה המקום להזכיר שפה חרגתי ממנהגי, והתמונה המוצגת פה לקוחה מתוך הבלוג המצויין של עדי, סאנוק, שמביא משהו מרענן ונפלא לבלוגוספירה הישראלית.) אז אני לא יודע אם אפשר להשיג עלי בננה בחנויות בארץ, אבל בכל מקרה זה קצת פחות פרקטי. ניסיתי להשתמש בנייר כסף במקום, והתוצאה חביבה, אך לא מופתית כמו הזכרון שלי מתאילנד. שיהיה.

השריתי כוס של אורז דביק במים לכמה שעות (ארבע זה המינימום) וסיננתי. חיממתי כוס ורבע של חלב קוקוס (הנמכר פה כקרם קוקוס) בסיר עם רבע כוס סוכר עד להמסתו, והוספתי את האורז. בישול עדין על אש קטנה ביותר, תוך כדי ערבוב מדי פעם, עד שכל הנוזל נספג באורז ומבשל אותו. כשהאורז מתקרר ומתמצק מעט, שיטחתי בתוך ריבוע של נייר כסף כפית של אורז, מעליה שתי טבעות של בננה (בעובי חצי ס"מ בערך), מעל עוד כפית אורז, ולקפל טוב טוב לריבוע שנראה כמו מעטפה שמנמנה של נייר כסף. מהכמות הזו יוצאים בערך שמונה מעטפות כאלו, שהנחתי בתוך סיר אידוי למשך עשרים דקות, וזהו, זה מוכן.

מה שיצא לי זה סוג של פודינג אורז עם טוויסט, חביב וקליל.
(אבל בכל מקרה, בזכרון שלי מהמזרח, זה עדיין קינוח מושלם.)

5 תגובות

מתויק תחת אסייתי, פיליפ

סלט תאילנדי, תרבות אודיו־ויזואלית, ואורז שאוכלים בידיים

[על חושים שהולכים לאיבוד, על סלט קצת משונה, על יחסיות, על מתכון פטנט לאורז מיוחד, ואפילו תמונה והמלצה בסוף.]

סיפורי פיליפ הולכים ומתארכים. הם היו מכוונים לפוסט אחד, אבל אני מתחיל לכתוב, וכשאני עוצר, אני מגלה שזה מרגיש כבר ארוך למדי, אורז את הכתוב לפוסט, מפרסם, וממשיך הלאה. אחרי החלק האחרון, משהו גרם לי לבדוק כמה זה "ארוך למדי", וספירת מילים זריזה גילתה לי שפוסט שנותן לי הרגשה שהוא "ארוך למדי" מתחיל בסביבות האלף מילה. אז ניגשתי להשוות. בספר ממוצע, עמוד מכיל בין מאתיים לשלוש מאות מילה. כלומר, פוסט ארוך למדי שווה לארבעה-חמישה עמודים של רומן.
זאת, בוודאות, אחת הסיבות שבגללן נהיה לי קשה יותר לקרוא ספרים בשנים האחרונות.
וזה מאוד מאוד מעניין אותי (ומעורר מחשבות רבות) בזמן האחרון, איך הטכנולוגיה משפיעה על איך שאנחנו חושבים, ובעיקר, על איך אנחנו מרגישים.
באותו נושא, כתבה נהדרת (וארוכה) באתר "הארץ", בדיוק על העניין הזה. ומכיוון שבאוכל עסקינן, הנה הפסקה היחידה (והחדה מאוד) שהייתה יכולה להכתב גם בבלוג הזה:

"בנוסף למגע, ארבעת הימים שבמהלכם בילינו בסמוך ליערות יפהפיים החזירו לחיים עוד חושים שהלכו לאיבוד: ריח וטעם. התרבות הדיגיטלית היא תרבות אודיו־ויזואלית לחלוטין. אנחנו חיים ברעש בלתי פוסק (מטאפורית ומילולית), והעיניים שלנו מתרחקות מהמסך רק כמה שניות לפני השינה.

במקביל, הצורך להתעלם ולהדחיק תשוקות גופניות ולהפוך את עצמנו למכונות המבקשות להתייעל כל הזמן יצר סביבה סטרילית ותעשייתית שיש בה מעט מאוד מקום (אם בכלל) להתענג על ריחות לא סינתטיים ועל טעמים של מזון בלתי מעובד. אנחנו קמים בבוקר, רוחצים את הגוף עם סבון, שמים דאודורנט, מזליפים בושם, מורחים קרם ויוצאים מהבית. אבל בריטריט, שבמהלכו פליקס ודין ביקשו מהמשתתפים להימנע משימוש במוצרים קוסמטיים, הריחות והטעמים חזרו פתאום לחיים.

בסיור רגלי בשמורת טבע במרחק של כחמש דקות נסיעה מהחווה, כמה מהמשתתפים פיתחו שיחה ערה בשאלה אם אפשר לפתח 'אינסטגרם' של ריחות. כשעמדנו על האדמה הלחה לצד אחד מהעצים הגבוהים ביותר בעולם, ושאפנו את האוויר הטהור והמרענן של השמורה, פליקס אמר כי 'יכול מאוד להיות שבעתיד הלא רחוק המציאות המדומה תשתכלל כל כך עד שאפשר יהיה לגרום לאנשים להאמין שהם מטיילים ביער גם בלי לצאת מהבית. הפחד שלי הוא שרוב האנשים יבחרו באופציה הזאת, ומקומות כמו היער הזה יילכו וייעלמו'."

אז כדי לרכך ולזכך, וגם כדי להוסיף איזושהי פואנטה לחלק הקודם בסיפורי פיליפ, שבו דובר על אורז דביק וסלטים תאילנדיים…

באורז הדביק, או "סטיקי רייס", נתקלתי לראשונה במזרח, אי שם בלאוס דווקא. מדובר בדבר הכי קרוב לפיתה שאפשר למצוא באוכל הדרום-מזרח-אסייתי: סוג מאוד עמילני של אורז, שמאודה (ולא מבושל), כך שהעמילן לא נשטף החוצה מהגרגרים, והופך אותם לדביקים למדי. הדרך לאכול אותו (או לפחות זו שהכירו לי) היא לגלגל בין הידיים כדור אורז דביק (בערך בגודל של ליצ'י, נניח), ולטבול אותו ברוטב של התבשיל שליד. פעמים רבות מדובר באיזה תבשיל סמיך וריחני על בסיס חלב קוקוס, והאורז הוא כלי קיבול מצויין שסופח היטב את הרוטב, והכי כיף, משאיר את הידיים מלאות ברוטב (ובריח שלו). ובכלל, יש לי חולשה גדולה מאוד לאוכל שאוכלים בידיים, לא משנה מאיזו תרבות הוא מגיע.

אז איך מכינים אורז דביק?
קודם כל, צריך לקנות אורז דביק. מדובר בסוג שונה של אורז, שנמכר בעיקר בחנויות למוצרי מזרח שכאלה, בערך במחיר של אורז רגיל.
ולגבי הבישול, ובכן, השיטה המסורתית היא אידוי של בערך שעה בסיר מתאים מעל מים רותחים. אבל אני לא יודע איך היא עובדת, כי מעולם לא היה לי סיר אידוי שכזה, או את הסבלנות הדרושה. ולכן, כשנתקלתי במתכון לבישול אורז דביק במיקרוגל (!!!), הייתי חייב לנסות. למרבה הפלא זה עבד, ולמשך שבוע התרגשתי בטירוף, ובצדק, כי זו דרך ממש זריזה להכין אורז, וזה פתח בפני עולם חדש של ארוחות זריזות שאפשר להכין בבית.

איך עושים את זה?
שמים בקופסה עם מכסה כוס אורז אחת, שופכים מעל כוס ועוד עשירית של מים רותחים, מערבבים, ומכסים, לעשר דקות של השריה. אחר כך למיקרו (עם כיסוי רופף, כדי שהאדים לא יברחו יותר מדי אבל שלא יהיו פיצוצים מיותרים) לשלוש דקות. ואז ערבוב טוב, וחזרה למיקרו לעוד שלוש דקות, וזהו, מוכן. (כמובן ששלוש דקות הוא זמן למיקרו ממוצע, ניסוי וטעייה הוא השיטה הכי טובה כדי להתאים לכל מיקרו). מה שנותר זה לפתוח את המכסה, לתת עוד ערבוב ולפזר קצת כדי שהאורז יתקרר מספיק כדי שאפשר יהיה לאכול אותו בידיים.

בינתיים, בזמן כל ההמתנות האלו, אני מכין בדרך כלל סלט תאילנדי.
לתאילנדים יש מגוון נפלא של סלטים משוגעים ומדהימים. על גדולתו של סלט הפפאיה כתבתי פה כבר כמה פעמים, אבל הוא לא היחיד. המוטיב החוזר הוא בדרך כלל רוטב שמבוסס על רוטב דגים (פיש-סוס באנגלית, או נאם-פלה בתאית), שהוא כמו הסויה של התאילנדים – רוטב שמשמש להכל (מנות קרות, חמות או סתם מונח על השולחן לחיזוק התיבול). מלוח מאוד, ומלא טעם, מהסוג שלחיך המערבי בדרך כלל לוקח זמן להתרגל אליו.
הגרסה שלי להיום? מה שהיה בבית והתאים להגיון הקולינרי (התאילנדי, לצורך העניין).

thai salad
כרוב לבן פרוס דק מאוד, מלפפון פרוס לחצאי טבעות, חזה עוף צלוי שהתקרר קצת ונפרס לרצועות, רצועות בצל דקיקות, עלי סלרי קצוצים, ושברי בוטנים מעל. הרוטב הוא שילוב של רוטב דגים ומיץ לימון עם קצת סוכר חום, עד לבאלאנס של מלוח חמוץ עם קצת מתוק, וצ'ילי יבש (ואפילו עדיף טרי).

לוקח קצת זמן להתרגל לשפה הקולינרית השונה הזו, של דרום מזרח אסיה, עם הטעמים החזקים אבל כל כך שונים מאלו שאנחנו מכירים. הדרך לעשות את זה היא לנסות הרבה בבית ולא להתייאש, כי החך צריך להתרגל וללמוד, ומדי פעם לחפש אוכל תאילנדי אמיתי כדי לוודא שהכיוון הוא נכון.

ועוד המלצה קטנה לפני סיום.
בלוג יחסית חדש שאני מאוד אוהב – "זהששם". ובו יואב כותב בהמון רגישות סיפורים נהדרים, על כאב ויופי ואהבה ועוד הרבה דברים, ומלווה אותם במתכונים מצויינים.
סתם, ככה, שתדעו.

השארת תגובה

מתויק תחת אסייתי, תרבות

פיליפ, או: שפה משותפת

[זה התחיל בחלק הראשון, המשיך בחלק השני, ו…]

אותו היום שהתחיל בהנגאובר נוראי, עמד להסתיים בארוחה תאית נפלאה, בשוליה של עיירה קטנה וירוקה. כי, בבוקר פיליפ אמר שהוא מאוד נהנה מחברתנו, אבל הוא נאלץ לצאת לעבוד לכמה שעות. בתגובה, לינה ואני החלפנו מבטים מודאגים – זו בבירור הייתה היכרות עם בן אדם שלא רוצים שיעלם כל כך מהר, ואחרי היומיים האחרונים, ממש לא התחשק לנו לחזור למסלול המתוייר והמוכר. פיליפ קלט את המבטים, ובשילוב של מבוכה ושעשוע אמר שהוא ממש לא התכוון לגרש אותנו, ושאם לא אכפת לנו, שנרגיש בבית, והוא יחזור בקרוב. הוא לקח את המפתחות של המונית, אמר שלום ויצא, והשאיר אותנו בביתו כאילו אנחנו מכרים ותיקים, ולא כאילו הכרנו לפני יומיים בערך.
אז את שעות הבוקר המהבילות העברנו ברביצה בערסלים בגינה, מגלגלים בראש את הלילה הקודם, וסתם מדברים על החיים, כמו שלינה ואני התרגלנו לעשות במהלך הטיול יחד. אבל בשלב מסויים, כמו שקורה לי מדי פעם כשאני מוקף באנשים למשך זמן רב מדי, הרגשתי צורך להיות קצת עם עצמי, ויצאתי לטיול רגלי בשכונה. מסתבר שפרברים נראים מאוד דומים בהרבה מקומות בעולם, וכך גם בבנגקוק, אך עם זאת הייתה שם תחושה אחרת. הזוהר האוריינטלי הזה כמו מבצבץ בין הרחובות הרחבים, כמעט בלי שארגיש זאת: מתחמי מסאג' שנראים כמו המספרות בישראל, כלומר, שדרך חלון הראווה הגדול אפשר לראות את כל הנעשה בפנים, וגם, מקדשים מוזהבים, הרבה מקדשים, בכל מקום. ואפילו צמחיית רחוב משרה אווירה שונה, כזו שגם עם כל הגלובליזציה, עדיין נראית יחודית.
ואני משוטט ללא שום מטרה או יעד, נהנה ללכת קצת לאיבוד, מזיע וכמו שוחה באוויר הכבד, ומדי פעם מצלם, כדי שאזכור מה שהיה. ובפינת רחוב אני קולט חבורה של זקנות תאיות, יושבות בשמש הקופחת בבגדים ארוכים, ומקלפות ירקות. חיוך לא נשלט עלה על פני, וזיכה אותי בגל של חיוכים מהחבורה המשועשעת, שהתחילה לדבר איתי בשפה שכמובן לא הבנתי. בהיותי חסר מילים, כיוונתי את המצלמה לכיוונן והרמתי גבה אחת כמבקש אישור לצלם, וקליק. הראיתי להן את התמונה שהרגע צילמתי, וכשאחת מהזקנות הבינה שאני לא ביישן אלא פשוט לא מבין, היא עברה לפנטומימה, ובצורה שהיה קשה שלא להבין שאלה אם אני רוצה לאכול. הנהוני ראש הן ברוב העולם סימן לאישור, ומצאתי את עצמי מובל, כשידי נמשכת בידה, אל מעבר לעיקול הרחוב, שם בפינה נסתרת התגלה שער למקדש בודהיסטי קטן ונסתר, צנוע, וכמעט מצועצע. בכניסה למקדש, שנראה כמו חדרון שהכיל שולחן עם מנחות וכמה פסלים שנראו כאילו יצאו מתוך ספר קומיקס בודהיסטי, ישבו עוד כמה מחברותיה של הזקנה בחצי מעגל. באמצע הייתה מונחת קערה גדולה של אורז, סיר עם תבשיל כלשהו שהפיץ ריח חזק וטוב, וקערת מים שבתוכה מונחים מקלות אכילה מעץ, והנשים שמסביבו אוכלות. הזקנה הושיבה אותי איתם, וללא מילים מצאתי את עצמי אוכל ארוחה מקסימה, מוקף בחבורת נשים שאני לא מכיר כלל וכמעט לא מבין, נהנה מכל ביס, ומשתאה מכוחו המופלא של האוכל בכדי לחבר אנשים. ולאחר חצי שעה הזויה כמעט, הודיתי להם בקידות עמוקות, והמשכתי הלאה.
הוספתי לשוטט בעיר, וכשהרגשתי צורך לחזור, אני לא כל כך יודע איך, אבל הצלחתי למצוא את דרכי לביתו של פיליפ. מרוצה מהשוטטות חלקתי את חוויותי מהיום עם לינה, שעדיין הייתה באותה תנוחה בערסל. ולאחר עוד שעתיים של ספק בטלה מבורכת ספק נמנום מונסוני, ובדיוק כשהגוון הראשון של הכתום התחיל להופיע בשמיים, שמענו את המונית נעצרת בכניסה לבית. פיליפ נכנס במצב רוח אנרגטי, ושאל אם הסתדרנו עם האוכל, ואמר שהוא תכנן לנסוע לבקר את הדוד שלו ואם בא לנו להצטרף אליו. בחיוך גדול ענינו שכן, הסתדרנו, ובטח שנצטרף. אז אחרי תה ירוק של אחרי הצהריים, ואחרי שהשמש נעלמה ואיתה גם ההנגאובר שלי, שוב ישבנו במונית, נוסעים אל מחוץ לעיר.

את שוליה של בנגקוק נמסים לתוך החשכה עוד הספקנו לראות, אבל שאר הדרך עברה בחושך, כך שלא באמת יכולתי לראות את הנוף בנסיעה, אבל באיזשהו שלב הבנייה נהייתה שטוחה ודלילה יותר, ויותר שדות החלו להראות. נסענו מזרחה, ואחרי שעה בערך הגענו לעיירה מנומנמת, ולביתו הצנוע של הדוד של פיליפ. רק בחניה הוא סיפר לנו שהדוד הוא לא קרוב משפחה שלו, אלא הדוד של צ'אד, וכשהוא קלט שאני מנסה לפשפש בזיכרון ולהבין מאיפה השם הזה מוכר לי, הזכיר פיליפ במהירות את החבר שלו מהשנים הצעירות ההן, כשרק הגיע לעיר. מזכיר, משתתק במהרה, וצועד לעבר דלת הכניסה ונוקש עליה, כשאני ולינה מאחוריו, מחליפים מבטים תמוהים שמנסים להבין מה המסתורין שאחז בו פתאום. הדלת נפתחת, ותאילנדי קשיש וחסון פותח לנו את הדלת, עיניו המקומטות מצטעפות מעלה בשמחה כשהוא רואה את פיליפ, ונפערות מעט כשהוא מגלה שני זרים מאחוריו. ההיכרות המילולית הייתה כמעט וחסרת משמעות, כי כבר הספקנו לתרגל את השיחות חסרות השפה המשותפת, כלומר, לתרגל ולהנות מהן אפילו, כי יש משהו שמרחיב את הנפש ביכולת לתקשר עם אנשים שגדלו בסביבה אחרת לגמרי, אבל עם אותן תנועות ידיים ומחוות גופניות שמובנות לכולם. השמות הוצגו אבל קצת קשה לי עם שמות תאים, אז בזכרוני הוא נשאר פשוט, הדוד, (וכך לצערי נשמט גם שמה של העיירה), ומה שכן הבנו במהרה הוא שאשתו של הדוד כבר זמן מה אינה בין החיים, והוא חי לבדו בבית הצנוע עם החצר רחבת הידיים. עוד הבנו שחדוות הבישול לא פסחה גם על הדוד, שמיהר להושיב אותנו בכבוד רב מסביב לשולחן, על כסאות פלסטיק פשוטים, ולהגיש לנו ארוחה נפלאה. סלט רענן עם רצועות דקיקות של כרוב ומלפפון, רצועות חזה עוף ובוטנים מעל, עם ליים ורוטב דגים ופרוסות דקיקות של צ'ילי, היה כל כך טוב עד שהחלטתי לנצל את היותי זר, וללגום בחוסר נימוס את הרוטב שנשאר בתחתית הקערה, רק כדי לראות את החיוך שעל פניו של הדוד מתרחב. ואורז דביק, עם תבשיל קארי כלשהו, ריחני ועמוס בטעמים, עם המון רצועות במבו בתוכו (אותו במבו שהיום מספיקה שאיפה קטנה של הריח שלו כדי להעלות בי את הזכרונות מתאילנד). ישבנו ואכלנו בהנאה בעוד פיליפ והדוד שוקעים לתוך שיחה קולנית ומלאת מחוות ידיים מוגזמות, שנרגעה לרגע רק כשהדוד קם כדי להביא לשולחן פירות חתוכים לקינוח. גם כשיצאנו לינה ואני לחצר להתאוורר קצת, המשיכו שניהם בשיחה הנלהבת, ופתאום, אולי מהאווירה המשפחתית ששרתה שם, שטף אותי גל עמוק של געגוע לארץ. למזלי, לינה הייתה שם כדי שאוכל לשתף, ולמרות שהיינו מלאים לחלוטין, שיחת הגעגוע סבה סביב השאלה החשובה, לאיזה אוכל ישראלי אנחנו הכי מתגעגעים. הדיון (כמובן) גלש במהרה לויכוח המוכר על החומוסייה הכי טובה בארץ, וכמו תמיד, פיליפ ידע לצאת החוצה בדיוק בזמן, כדי להפסיק את הויכוח הכמעט דתי הזה לפני שהוא מתלהט יותר מדי. וכשישבנו שם על הדשא, שואפים את האוויר הדחוס והחם שבחוץ, השיחה שנקטעה כרגע הזכירה לי שפיליפ סיפר לנו לפני כמה ימים (שהרגישו כמו חודש) שהוא עבד פעם בישראל, אז שאלתי אותו. הוא לקח נשימה ארוכה, השתהה לרגע של שקט שנראה ארוך להפליא, והתחיל לספר.

2 תגובות

מתויק תחת אסייתי, טיול, פיליפ

פיליפ, או: לבן וירוק

[זה התחיל עוד בחלק הראשון]

הערב התחיל כשפיליפ נוהג במונית שלו אל תוך הניאונים של בנגקוק, כשלינה ואני איתו, יושבים בגוף רגוע מאושר ובעיניים פקוחות מציפייה. כי דיברנו הרבה מאוד באותו היום, ואחרי שפיליפ ראה כמה נהנינו מהארוחה המקסימה שבישל, כנראה שהרגיש מספיק בנוח כדי להשתרע בשקט בגינה, ולראות איך היום נמס לאט ומפנה את המקום ללילה. וכשקמנו ללכת, אמר שחברים שלו נפגשים עכשיו במרכז העיר, ושאנחנו יותר ממוזמנים להצטרף. אז במונית, שתיקה, ואנחנו רואים את העיר עוברת ממצב של עבודה למצב של לילה, אנשים נועלים את החנויות שלהם, והמסעדות מתחילות להיות מוארות. אנחנו מגיעים לבניין די מוזנח, וזה מוזר, כי כשאתה מטייל, בעיקר במזרח, אתה בדרך כלל מפספס את החיים האמיתיים, וזה קצת היכה בי, מרגיש כמו פלורנטין אבל בתאילנדית, בלי מקדשים מוזהבים וכל החרא הזה. אז בקומה הרביעית שלושתנו נכנסים לדירה, ומגלים שמונה חברים צבעוניים דחוסים בסלון קטן ודהוי, והמון בירות על השולחן במרכז. ולמרות שהם לא נראים מהסוג שמתרגש יותר מדי משוני, השיחה הקולנית שלהם נעצרת, וכולם נועצים בנו מבטים סקרניים. מהר מאוד מסתבר לנו שחוץ מטינה (לפחות ככה היא הציגה את עצמה בפנינו), אף אחד מהם לא מדבר אנגלית ברמה מספיקה לפטפוט, וטינה הייתה אנטיפטית למדי. וגם לנו היה נוח לשתוק קצת, אז ביחד התשרענו על אחת הכורסאות, שותים בירה בלגימות ארוכות, ומתבוננים מהצד על השיחה הזו, שלא הבנו ממנה מילה אחת. ולא היה שם שום דבר מעניין לספר עליו, ועם זאת זה היה מהנה ביותר, ומשחרר, לדמיין מאיפה כל אחד מהם מגיע ומה הוא מנסה להגיד. ואחרי כמה שעות (!) כאלו, כשמדי פעם פיליפ בודק (בלי שום אי נעימות) האם אנחנו בסדר, קמה אחת מהחבורה, בחורה קטנה עם שיער שחור שעובר בו פס ורוד, הולכת שני צעדים בזיגזג של אלכוהול ושואלת אותנו משהו בתאילנדית. פיליפ אומר שהחבר שלה מנגן עכשיו באיזה פאב, ושהיא רוצה שנבוא. קצת תמוה בהתחשב בעובדה שלא החלפנו איתה מילה כל הערב, אבל זה בהחלט היה אחד מאותם הימים.

אני לא יודע למה ציפיתי, אבל זה לא היה להונדה סיוויק השחורה שחיכתה לה בחוץ. בכל אופן, כמה דקות של נסיעה והבחורה עם הפס הורוד בשיער חונה ממש באמצע רחוב חשוך שנראה כמו אזור עסקים נטוש לחלוטין, יוצאת מהאוטו ואנחנו אחריה. היא פוסעת בצעדים קטנים ומהירים בין שני בניינים, נעלמת אל מדרגות שמובילות למרתף. דלת הפלדה הגדולה נפתחת ואנחנו נכנסים לתוך מה שנראה כמו פאב היפסטרים תאילנדי, והמחשבה הראשונה שעולה לי לראש, היא שזה קצת מוזר שלא מריחים פה בכלל גראס, אלא רק המון סיגריות. פה אנחנו כבר מושכים הרבה יותר מבטים, שחלקם הקטן סקרן, ורובם נראים עויינים למדי. כבר הזהירו אותי שהתאילנדים לא מחבבים זרים, או כמו שהם מגנים פה, פאלאנגים, אבל זאת הפעם הראשונה שבאמת נתקלתי בזה. הלהקה בשלבים אחרונים של כיוון, ואנחנו הולכים אחרי הפס הורוד ונעמדים ליד הבמה. היא הולכת לתת נשיקה קרירה לחבר שלה, וחוזרת לעמוד לידינו, והם מתחילים לנגן. אז אינדי רוק זה אינדי רוק בכל שפה, וזה היה לא רע בכלל, וכנראה שהאווירה ההזויה תדלקה את ההנאה שלנו, בכל זאת, מרתף אינדי בצד השני של העולם, בלי שום מושג איך באמת הגענו לשם. אבל כמו כל ההנאות, הראש המערבי שלנו מפוגג אותן יחסית מהר עם שיעמום (אני יכול לתרץ בכך שאני לא מבין מילה ממה שקורה על הבמה, ובעייפות, וביותר מדי בירה, אבל זה באמת סתם), אז לינה ואני הולכים לשבת על הבר, ולהמשיך ולשתות. הבר צפוף לגמרי, אבל כשבחור גבוה עם בלורית שחורה רואה את לינה, כלומר, את הזרה היחידה באזור, הוא קם ומפנה לנו בזריזות שני מקומות, מה שגורר לא מעט מבטים כועסים מסביב. אבל הוא לא הסתפק רק בארגון, אלא גם דאג שבמשך השעות הבאות תמיד יהיה לשנינו משהו לשתות ביד, וגם לא הפסיק לפלרטט עם לינה. אותי זה לא מאוד הטריד, פשוט נהניתי מהאווירה במקום, ובעיקר מהעובדה שהראייה שלי מתערפלת לאט לאט, ואתה גם המחשבות שלי.

הסצנה הבאה שאני זוכר היא את השומר זורק אותנו החוצה (אחר כך גיליתי שכבר היה מאוחר ופשוט סגרו את המקום), ואת פס ורוד מושכת אותי ביד אחת ואת חבר שלה ביד השניה, כשלינה נגררת אחרינו, ואנחנו נכנסים להונדה השחורה, ופס ורוד לוחצת על הגז.
וגם פה, את הנסיעה אני לא זוכר, רק את כולנו נשפכים מתוך הרכב לתוך רחוב, שגם עמוק אל תוך הלילה היה עמוס באורות מהבהבים, בגברים שמנים, ובנערות שיכלו להיות הבנות שלהם, אבל הן לא. ומעלית קטנה שהטיסה אותנו בבחילה גדולה הרחק למעלה אל גג רחב ומוזנח, ואוויר מהביל, ועוד בניינים יותר גבוהים מסביבו.
ואני מתנדנד אל קצה הגג, ורוכן מעט למטה כדי לראות את הרחוב, ומה שרוחש מתחתיי נראה וולגרי וצעקני גם מגובה של כמה קומות, ואני שומע את החבר צועק משהו היסטרי בתאילנדית, ושבריר שנייה אחר כך יד של מישהו מושכת אותי בחוזקה אחורה. ואני נופל על הגב, וכל מה שאני יכול לעשות זה לתת עוד מבט זריז בשמיים השחורים מוקפי הבניינים, ובלק אאוט.

ובסצנה הבאה, אני עדיין על הגב, רק שעכשיו אני עם עיניים פתוחות, ובחוץ אור עדין של לפני זריחה, ומעלי רוכנות הפנים של פיליפ, עם חיוך מלא גאווה. מאחוריו מביטה לינה בפנים קצת מודאגות, וסיבוב קטן של המבט מגלה שהשאר נעלמו, ושאני עדיין על הגג, ושהכל מסתובב. מה שגורם לי להתיישב הוא רק הצורך להקיא את כל הלילה שעבר, וכמו כל דביל מאושר שהתרסק אחרי לילה של שכרות, אני שואל אותם מה קרה אתמול, רק כדי לקבל מפיליפ כמה משפטים באנגלית שבמצבי נשמעה לי לגמרי כמו תאית, וברגע המדוייק הזה התמלאתי מיאוס מכך שכבר זמן מה אני ממש מתקשה להבין את מה שמדברים מסביבי, אבל כל זה היה מעורבב בתחושת שחרור גדולה.

קמתי בבוקר בביתו של פיליפ, עם ראש הולם ובחילה, ולינה אומרת שאני חייב לשתות משהו. פיליפ, בעדינות ובסבלנות שהרבה יותר נדיר למצוא שלושה קווי רוחב מערבה מכאן, מכין משקה ירוק סמיך. הוא מספר שזה מאצ'ה, אבקת תה ירוק. היפנים משוגעים על זה, הוא אומר, ופה די קשה למצוא, אבל זה מנקה את הגוף, ומעביר את ההנגאובר, אז תשתה, לאט לאט. אז אני לוקח לגימה קטנה, והטעם החזק והמריר גורם לי לעוות את הפנים. אני לוקח עוד לגימה קטנה, ובמצבי קצת קשה לי להיות מנומס. פיליפ רואה את זה, ועיניו נוצצות בהבעה של אני-לא-הולך-לוותר-לך מעורבבת עם יש-לי-רעיון (הבעה שבעתיד עוד אתקל בה). אתה רוצה מתוק, הוא אומר, ואני מהנהן. הוא ניגש למקפיא, ושולף משם (במה שהיה כנראה החלק הכי מפתיע באותו יום ארוך) מיכל גלידת קוקוס. בכוס שקופה הוא עורם כף של גלידה, מעליה הוא יוצק את התה הירוק שלא הצלחתי לשתות, מגיש לי ואומר, קח, אפוגטו תה ירוק, ובחיוך הוא מוסיף, כנראה שיש לפחות שתי מדינות שבהן זה יחשב חילול קודש, אבל נסתדר. ואני מתחיל לאכול, ולמרות שזה רחוק מלהיות אחד הדברים המוצלחים שטעמתי, חיוך עייף מתפשט גם על פני. ופיליפ אומר, תזכור, מריר זה המתוק של מי שאוהב לאכול. אבל אני מוותר לך הפעם.

(רק מאוחר יותר באותו היום הבנתי עד כמה תופס האוכל מקום משמעותי בחייו, וכמה הוא יודע עליו. אבל בינתיים, התודעה שלי קצת נמסה, ושקעתי כולי באגם של רוגע לבן וירוק.)

2 תגובות

מתויק תחת אסייתי, טיול, פיליפ

נימוסי סושי, ומרק מיסו

אמנם זמן מה אחרי הפוסט הזה, אבל הנה משהו מעניין שמצאתי ברחבי הרשת:

ואם כבר נימוסי סושי…

זה מסתובב לי בראש כבר תקופה, הרעיון של סושי מקומי. כלומר, לקחת את הקונספט הזה של אורז שמשמש מצע משלים למה שנח עליו – בדרך כלל דג, ולהעביר אליו את פלטת הטעמים הישראלית (המגוונת למדי). אז ניסיתי מספר פעמים, וכולן נחלו כישלון: לפעמים זה טעים (ניגירי עם דלעת צלויה, או עם פלפל קלוי), ולפעמים זה נורא (ניגירי רוסטביף, שאיכשהו הסתדר לי בראש, אבל בצלחת היה מבאס, או עם סלק מוחמץ). אז עם כל הרצון הטוב, והחשק לשחק, כנראה שיש דברים שכדאי שאהיה מנומס אליהם, ואתייחס אליהם בכבוד המתאים, בייחוד אם במקומות מסויימים בעולם מתייחסים אליהם ביראת קודש.

[ובעניין ההתעללות שלי בסושי: שמתי לב לאחרונה שסושיות ארצנו לקחו כמה צעדים קדימה את העניין של "התאמה לחיך הישראלי". רולים מטוגנים (המצאה ישראלית, עד כמה שאני יודע), תפריטים שלמים שרק חלק קטן מהם מכילים דגים נאים (כל השאר בטמפורות וכו'), והמון תופעות כמו סושי-עם-גבינת-שמנת או סלמון מעושן. וגם אין לי בעיה עקרונית, לשחק ולחדש זה תמיד כיף, פשוט יש לי הרגשה שזה איזושהי אבולוציה של המטבח הסיני בישראל של שנות השמונים. סתם ככה, מוציא קצת קיטור.]

אז לסיום הפוסט הקצת-מתוסכל הזה, אנסה להשאיר קצת טעם טוב, עם מתכון למרק מיסו, לכבוד החורף המתקרב ובא.


להרתיח בסיר ליטר וחצי מים, להוסיף שקיק (4 גרם) של אבקת דאשי (שזה בעצם סוד של ציר דגים יפני), להוסיף קוביות קטנטנות של גזר, ואת החלק הלבן של הבצל הירוק (אם מתחשק), ולבשל עד ריכוך. בשלב הזה, להוציא מצקת של המרק מהסיר ולערבב עם שלוש כפות של ממרח מיסו לבן (אפשר גם אדום, אבל הוא יותר אינטנסיבי בטעמו). המיסו אמור להינמס במים, אך לא להתבשל, הרתחה שלו פוגעת בטעמו ובסגולותיו הבריאותיות וכו'. להקטין את האש עד סף רתיחה, להוסיף את המיסו המומס למרק, ולהוסיף כף אצות ווקאמה (לא חובה אבל מאוד מומלץ). לבשל בעדינות מספר דקות, ולהגיש, עם טבעות בצל ירוק מלמעלה.

באופן מסורתי המרק מוגש עם אורז, אבל גם אטריות אורז מתאימות פה יופי, והופכות את המרק לארוחה שלמה.
וחוץ מזה, אפשר גם להוסיף דג, או טופו, או פטריות, ככל העולה על דעתכם.

ועכשיו, אחרי ששמתי מאחורי את הצורך הבלוגרי לפרסם מתכון למרק עם הגשמים הראשונים,
נותר לי רק לאחל לכם חורף מרגש,
וטעים.

7 תגובות

מתויק תחת אסייתי, מרק, תרבות

חלומות על סושי

תמונה מתוך…

ולפני שאתם ממשיכים לקרוא, ממליץ בחום רב מאוד לראות את שתי הדקות המרהיבות של הטריילר הבא (עדיף במסך מלא).

נו, אתם כבר רוצים לראות את הסרט הזה?
אז עוד כמה מילים.
זה סרט מרהיב ביופיו כמו שרק יפן יכולה להיראות, לא מהיר אך זורם לכל אורכו, ובעיקר מעורר חשק עז לסושי, ולאוכל בכלל.
אבל יותר מכך, כמו כל סרט טוב, זה סיפור על אנשים, וזה סיפור על הקרבה, ועל יחסים.
ובעיקר, על תופעת טבע שקוראים לה ג'ירו: איש זקן שמעבר להיותו אמן סושי עולמי, הוא בנאדם שגם בגיל שמונים וחמש עובד מהבוקר עד הלילה כי הוא ממש ממש אוהב את מה שהוא עושה.
ולא כי הוא נולד עם סושי ביד, אלא כי הוא גרם לעצמו להבין, שהוא חייב, אבל חייב, להיות מאוהב לחלוטין בעבודה שלו, וכך עשה.
ובעיניי, זה מרתק ומדהים.

(אז בקצרה, יש לי עוד הרבה מה להגיד על הסרט הזה, אבל הוא מספר את זה הרבה יותר טוב. אז חפשו אותו ברחבי האינטרנט, ותהנו)

6 תגובות

מתויק תחת אסייתי, סרטים