קטגוריה: אישי

יומבלוג

הרעיון של בלוג-דיי הוא מקסים בעיניי. זמן טוב לגלות בלוגים חדשים, וכמובן, להמליץ על בלוגים שאני אוהב. ומכיוון שממש לא מזמן יצא לי להמליץ פה על בלוגי אוכל שאני אוהב, אמליץ על בלוגים (עבריים) שלא קשורים לתחום.

טאבולה ראסה
לכאורה, בלוג על קעקועים. אבל בעצם, מדובר בבלוג על אנשים, בעיקר אנשים מיוחדים, וגם על היחס שלהם לחברה ושל החברה אליהם. אני שמח על כל פוסט חדש שמתפרסם, ומחכה לקרוא אותו כשהמצברוח הנכון ינחת עליי.

תודעה כוזבת
לשחר יש הרבה מה לומר, והוא בהחלט יודע לכתוב את זה. פוליטיקה, טכנולוגיה, ועולם רגשי שאני מאוד מתחבר אליו. ואותו הדבר בדיוק אני יכול לומר על טל, ובלוגו, קורות ממלכת עילם.

דה גוספל אקורדינג טו
על מוזיקה, כזו מוכרת וגם פחות מוכרת. לאורן יש טעם משובח במוזיקה, והוא גורם לי לחפש המון אלבומים, בדרך כלל בכיוונים שונים מאיפה שאני רגיל לחפש אותם.

החיים בהיר
הכותב הכי חד, אוהב חיים, מתוסכל, אופטימי, מעורר מחשבה ומעורר חיוך שיש, דרור פויר. מזל שהוא כותב גם באינטרנט.

הסיפור האמיתי והמזעזע של
המאסף
שניהם מופיעים פה בגלל שאין ברשת העברית הרבה מקומות עם פוסטים כל כך מעמיקים ואינטילגנטים. ובעיקר, כי שניהם פרסמו ראיונות מצויינים עם דיוויד סיימון, יוצר "הסמויה". וזאת בהחלט סיבה מספיק טובה כדי להכניס אותם לרסס שלי.

אז זהו, השנקל שלי.
שיהיה יום בלוג שמח לכולם!

השארת תגובה

מתויק תחת אישי

יומולדת #1

כן, כבר עברה שנה, מאז שהתחלתי לכתוב פה.
אבל לא אכנס פה לסיכומים לא רלוונטיים, אלא אנצל את ההזדמנות.

קודם כל, לקצת פרסום עצמי.
אם הגעתם לפה בזמן האחרון, תרשו לי להמליץ לכם על כמה פוסטים שהעליתי לפה, ואני מחבב במיוחד, ואשמח אם הם יזכו לעוד כמה קוראים. אז ככה:

  • פנקייק למבוגרים
    [על קורותיו של המתכון המושלם לפנקייק. על הימים שלפני עידן הבלוגים. על מה שהופך עגבניות לריבה. על המכשירים המתוחכמים של הקונדיטורים. ועל איך, לעזאזל, אלכוהול קשור לכל הסיפור הזה]
  • יום של טבח, או: סלק לקינוח
    [על ההבדל בין שף לטבח. על איך עובדת מסעדה. ועל הקשר בין סלק לשוקולד]
  • פלצנות, או: לפת וקולורבי
    [על המילה השנואה עליי בשפה העברית, על קרפצ'יו, על המשמעות הנסתרת החבויה בעולם, על מעט אוכל בצלחת גדולה, על שיר מעולה ותוכנית טלוויזיה מופלאה, על מסורת יפנית, ועל הקשר של כל זה ללפת וקולורבי]
  • בירה ואדממה, אבל לגמרי אחרת
    [על משחקים בג'לי, ועל עירבוב אירי ואסייתי]
  • צימודים, חלק א'
    [על מה זה בעצם בישול מולקולרי, וכמה רעיונות על איך הוא מתקשר גם למטבח בבית שלנו]
  • אותו מחמם, בגישה כל כך שונה
    [על אוכל נחמה, על "הזמן הזה, מהרגע שמוזגים מרק עדשים לקערית ועד לרגע שהוא מתקרר ואפשר לאכול", ועל שינויים בהגשה ובגישה]

ואחרי כל אלו…
הרי את הבלוג פתחתי מתוך איזשהו רצון לחזק שיח קצת יותר מעמיק בבלוגוספירת האוכל העברית. ובשנה האחרונה, בהחלט גיליתי כמה בלוגים שמאוד שמחתי לעקוב אחריהם, ואשמח להמליץ עליהם גם פה – שגם אתם תהנו.

אז אתחיל עם "דברים בעלמה", ובו עלמה כותבת כל-כך כל-כך כל-כך יפה על אוכל, במובן הכי רחב של המילה. כי אוכל, בסופו של דבר, טעים כמו כמות הרגש שאנחנו משקיעים בו, ולעלמה יש טונות של רגש ורגישות.
מאותו הקשר תרבותי מגיע גם "שתיים ועשרה" המקסים של תו זמיר, שמפרקת את החיים שלה לחתיכות לתוך הבלוג הזה, ועוד מצליחה להוסיף גם מתכונים על הדרך.
ו"מדבר מהבטן" שקם בשנה האחרונה והפך לאימפריה קטנה של ביקורת מסעדות ובישולים טובים. ממטבחו של עמית אהרונסון, שעושה רושם שהוא יודע על אוכל ומסעדות לפחות כמו שהוא נהנה מאוכל ומסעדות, שזה כנראה הרבה. בקיצור, בלוג אינטילגנטי ומעורר תאבון.
ואני מאוד אופטימי לגבי "פתיתים" החדש של גל, שיש לו בינתיים רעיונות טובים, סקרנות בריאה, וחוש אסתטי מפותח.
ואם רעיונות סקרנות ואסתטיקה קורצים לכם, גם "שובב קולינרי" של מאיר אלאלוף, הסו-שף של מסה, יתרום להנאתכם.
ואחרון, הוא "מדע בצלחת" של נעמי זיו, על הצד המדעי של האוכל. אני מוצא אותו פשוט מרתק, ומאוד שמח על בלוג כזה ברשת העברית, מבחינת הנושאים, הרצינות, והיקף הכתיבה.

אז מקווה שבשנה הבאה אמשיך להנות מהבלוג, ובעיקר, שתמשיכו אתם להנות.
מזל טוב!

4 תגובות

מתויק תחת אישי

סוף הדרך / האופרה הצפה

דרום אמריקה, חמישה חודשים וקצת.
ראיתי הרבה, אכלתי הרבה, צילמתי הרבה, שתיתי הרבה.
כמובן, היה ממש כיף.
אבל כמו שאומרים – טוב לנסוע וטוב לחזור.

ובקשר לבלוג…
"אוכל למחשבה" שינה את פניו בחודשים האחרונים, והפך לשילוב (די הגיוני, כשחושבים על זה) של בלוג אוכל ובלוג טיולים. בתחילת הטיול, לא הייתי בטוח איך יעבור השינוי. הרי מבחינתי זאת הייתה כתיבה שונה למדי, שמתרכזת בלראות ולחוות, במקום בליצור ולחשוב. ומבחינתכם, הקוראים היקרים, גם כן, כמובן, כי בעצם מדובר בבלוג קצת אחר. אז זה המקום להודות על הסבלנות (הבלוג יחזור למתכונתו הקודמת בקרוב), לספר שאני דווקא מרוצה ממה שיצא לי בסוף, ולקוות שגם אתם נהניתם.
וכדי לחתום את הפרק הזה, שני עניינים…

הראשון – כל הפוסטים מהטיול.
או, "חוויות אוכל בדרום-אמריקה", אם תרצו.

לחיות נכון (הקדמה)
ארגנטינה: ריבת חלב ומוצ'ילרים (ארגנטינה)
מיץ פטל, וראש של אינדיאני (ארגנטינה)
כל המקומות האלה (מהורהר)
סודות הסטייק המושלם (ארגנטינה)
רחוק (בוליביה)
תמונות ומחשבות (כל מיני)
פרו, או: ארוחת שישי (פרו)
הדברים המרירים שבחיים, או: קינוח ב-60 שניות (פרו אקוודור קולומביה)
בי-סיידס (כל מיני)

ואחר כך, בלי קשר לאוכל, התמונות שצילמתי ואני אוהב במיוחד (לחצו על התמונה כדי להגדיל).
סתם ככה, בשביל הכיף.

אז שוב, תודה על הסבלנות,
ומקווה שנהניתם,
אני.

סגור לתגובות על סוף הדרך / האופרה הצפה

מתויק תחת אישי, טיול

כל המקומות האלה

טיול.
הזדמנות טובה לנסות דברים חדשים.
הפעם, אני מעלה לפה שיר טיול שאני מאוד מאוד אוהב, למרות שעד היום לא הצלחתי להבין, אם הוא נכתב בציניות או לא.

היית יכול לקרא על כל המקומות האלה
להביט בתמונות
לא היית חייב לנסוע
לעזוב את הכול
היית יכול לנסות להבין
יותר להקשיב
פחות לשמוע

היית יכול לדבר לה אל הלב
פחות מגע יותר מלים
הן האמת הכי גדולה הרי
אומרים לך זה מסוכן
שאם תקפוץ גבוה הנפילה תכאב
עדיף שתישאר נמוך איתם

היית יכול לדבר על עצמך בגוף שלישי
לטפס על הרים
לגדל זקן
להיות נזיר
לשתות הרבה בירה
היית יכול להחליט שהכול חלום
להתעורר בבוקר ולהתחיל את החיים מחדש

היית יכול לכתוב על זה שיר
לחלק לבתים
להכניס פתאום מילה לא קשורה כמו "יאבאל'ה"
אך היא אומרת לי הרבה
כן היא אומרת לי הרבה על החיים האלה

יאבאל'ה

היית יכול לישון כל הזמן הזה
ולא היית מפסיד
לא היית מפסיד כלום

ולפחות מבחינתי זה נראה הגיוני. כי כמו שבטח הבנתם, שלכמה חודשים, לפעמים יהיה פה יותר אוכל, ולפעמים, יותר טיול.
אבל כדי שבכל זאת תהיה לפוסט הזה הצדקה קולינרית כלשהי…

התמונות שפה, אגב, הן דווקא מטיול קודם, לסין.
(ולא, אני לא דובר סינית, אז אין לי יותר מדי מושג איך זה קרה. כנראה, שאוכל יכול לחבר בין אנשים די בקלות.)

אה, ואני מבטיח קצת יותר אוכל בפעם הבאה,
ואת השיר אפשר לשמוע פה.

תגובה אחת

מתויק תחת אישי, טיול

לחיות נכון

החברים שלי אומרים שזה לא הוגן.
שאחרי שבשנה שעברה טיילתי כמה חודשים במזרח, אני טס שוב עם כרטיס פתוח, והפעם לדרום אמריקה.
הם צודקים, אבל ממש לא אכפת לי.

וזו הייתה שנה נהדרת ומעניינת בהחלט, גם בעבודתי במטבח, וגם עם הבלוג הזה.
מאוד נהניתי לבשל ולצלם ולכתוב פה, וכמובן, ממש נהניתי לגלות שיש מי שקורא, ומגיב.
אז הבלוג הזה ימשיך איתי גם לחו"ל, למרות שהוא כנראה ישנה קצת את אופיו, ועוד לא כל כך ברור לי איך בדיוק;
כי כל הכיף בטיול, שאתה יודע מאיפה הוא מתחיל, אבל אתה לא יודע לאן הוא יקח אותך.

אה, ואם מתחשק לכם לקרוא סיפורי טיולים, הם יהיו פה:
(צריך) להמשיך וללכת

בינתיים, תבלו!

4 תגובות

מתויק תחת אישי

זה נראה כמו שלווה, אבל זו סתם עייפות

הפוסט הזה הוא בעצם תירוץ, על דום כתיבה של שבועיים, ועל דצמבר חלש במיוחד פה בבלוג.

כי העבודה במטבח דורשת אנרגיות די פסיכיות.
כי העבודה במטבח דורשת שעות לא נגמרות של עבודה פיזית, על הרגליים, כשבשבועות לחוצים אתה מגלה שעברת את סף שבעים השעות השבועיות.
כי העבודה במטבח היא סיר לחץ בלתי פוסק, כדי שהכל יהיה מוכן בזמן, ושבשעת הסרוויס, הכל ידפוק כמו שעון, המנות יצאו בתזמון מופתי, ובאיכות מושלמת.
כי העבודה במטבח היא אינטראקציה רצופה עם האנשים שעובדים איתך, את חלקם אתה אוהב יותר ואת חלקם פחות, אבל מה שבטוח, הוא שכשהעומס במטבח עולה, כולם נהיים הרבה יותר עצבניים.

ואז אני חוזר הביתה מפורק, נח קצת, ומנסה לנצל בכיף את שעות הפנאי שלי.
אבל דצמבר היה חודש מטורף בעבודה. כנראה שכל האנשים בסביבה החליטו לנצל עד תום את תקציבי סוף השנה שלהם, או החזרי המיסים, או מה שזה לא יהיה, והמסעדה הייתה מפוצצת, מבוקר ועד ערב.
מרפי יספר לכם, שדווקא בשבועות האלו, יעזבו טבחים, ויחסרו ידיים עובדות במטבח, וכמובן שכל התקלות האפשריות, שבחודש רגיל לא יפריעו לאף אחד, יקרו.
אז אני מוצא את עצמי עובד הרבה יותר קשה, מקלל הרבה יותר, ומגיע הביתה בלי אנרגיות לכלום. וגם אין לי אנרגיות לבשל לחברים, ומזניח קצת את הבלוג.

אבל עכשיו, זוהי שנה חדשה.
מקווה שתהיה מרתקת כמו זו השנה הזו, עם הרבה בישול, הרבה אוכל, והמון כיף.
אז בינתיים, תמשיכו לעשות חיים, ולבשל כמה שיותר!

שלכם,
איתי.

השארת תגובה

מתויק תחת אישי, טבחים

גלידת אבוקדו

זכרונות ילדות הם עניין משונה.
כי יש לא מעט דברים, שבתור ילד נראים לך מובנים מאליהם, אבל יותר מאוחר בחיים, מתברר לך שזה ממש במקרה.

נניח, לדעת בגיל חמש מי היה דוד רמז, רק בגלל שגרת ברחוב שנקרא על שמו.
או להשתמש במילה הפולנית 'צוזאמן', כי סבתא הייתה אומרת את זה שוב ושוב.
או לאכול גלידת אבוקדו, ולא לחשוב שזה מוזר, כי אמא שלך הכינה את זה בקביעות.

ואז, אתה מתבגר, והמידע השולי והמקרי הזה כבר מושרש עמוק בתוכך.
וכשאתה מדבר עם מישהו, שגדל על זכרונות רנדומליים אחרים, לוקח לך כמה שניות להבין שכשאתה אומר 'צוזאמן', הוא לא חושב על 'ביחד', אלא פשוט לא מבין למה אתה מתכוון.
וכשאתה אומר לחברים שלך בעבודה, "כן, אמא שלי הייתה עושה מזה גלידה כשהייתי ילד", מסתכלים עלייך במבטים מוזרים, ולא מבינים איפה גדלת.

כן, גלידת אבוקדו, או כמו שאמא שלי הייתה קוראת לזה, קציפת אבוקדו.
ונסיון להכין את הקציפה הזאת בערך חמש עשרה שנה אחרי הפעם האחרונה שטעמתי אותה, גילה שהיא
באמת בטעם של אבוקדו. וגם בטעם של לימון ותפוז. והכי חשוב, שהיא עדיין טעימה לי.

המתכון ממש פשוט.
שני אבוקדו גדולים. גביע יוגורט. מיץ מלימון אחד. מיץ מתפוז אחד. חצי כוס סוכר. לטחון הכל בבלנדר. אם רוצים (לקבל מרקם יותר קרמי), אפשר להקציף שמנת אחת, ולקפל את שתי התערובות. מכניסים למקפיא, בתבנית גדולה אחת, או בכלים אישיים. מוציאים מהמקפיא חמש דקות לפני ההגשה.
אפשר להוסיף עוד סוכר. ואני צריך גם לעשות עוד נסיון עם פחות מיץ תפוזים, כדי שהטעם יהיה אפילו יותר אבוקדואי. אבל הוא טעים ככה.

הגשתי עם פלח לימון ושמן זית מסביב, כדי להוסיף עוד מימד לטעם.

אז בהמשך לפוסט הקודם על הסלק, גם הקינוח הזה בהחלט מפתיע, ופחות קונבנציונלי.
ואתם מוזמנים להגיש את הגלידה הזו לאנשים, ולבקש מהם לנחש מה הם אוכלים.
ההנאה של כולם מובטחת.

4 תגובות

מתויק תחת אישי, מתוק