קטגוריה: אישי

על הסכין

אני עומד עכשיו במטבח, ומתבונן בסכין שלי. אני מרים אותה, מתבונן בלהב המתכת, שכבר אסף עליו כמה שריטות וכתמים. מזיז את הסכין אל מול האור, ורואה אותו מבהיק על הלהב, מבליט את השריטות. מהדק בעדינות את הלהב אל העור, מרגיש את החדות.

ופתאום אני מבין שהגיע הזמן לחתום את הבלוג הזה.

כשאני חושב על זה, רכשתי את הסכין בערך כשפתחתי את הבלוג הזה, קיץ 2010. במונחים של אינטרנט, זה די הרבה זמן. לפעמים כתבתי יותר, או כתבתי פחות. בישלתי יותר, או בישלתי פחות. לפעמים הייתי טבח, לפעמים מטייל, ולפעמים דברים אחרים. חשבתי, למדתי, ניסיתי, צילמתי. קיבלתי תגובות מעניינות, וגם פגשתי כמה אנשים מקסימים לגמרי.
וכתבתי פה מתי שרציתי, על מה שרציתי, ובעיקר איך שרציתי –
וזה היה לי מאוד מאוד כיף, כל הזמן.

אבל עכשיו, הגיעה השעה,
ואני משאיר את "אוכל למחשבה" מאחוריי.
עם כמה כתמים של סלק ושמן זית על הצלחת,
לא יותר.

beet

ומי יודע, אולי עוד נפגש בהמשך…

מודעות פרסומת

6 תגובות

מתויק תחת אישי

חומוס-פול-צלילות (או: משהו כיפי באמת שאולי אחזור עליו מתישהו)

[על ירדן, על הקשר בין חרדים לירקות אורגניים, על צלילה, על פחיות קולה מהניינטיז, ויש גם טנק]

כשנכנסתי למכונית, נזכרתי פתאום בדרכון ששכב בכיס, וזה הרגיש מוזר, כי אני רגיל להיזכר בדרכון רק בדרך לשדה התעופה. התחלנו לנסוע לכיוון עקבה, וחשבתי על החברה שלי לשעבר, הולנדית שגרה בארץ, שאהבה את ישראל אבל שנאה את העובדה שלצאת מפה זאת אופרציה, שאי אפשר (כמו באירופה), פשוט להיכנס לאוטו ולנסוע למדינה ולתרבות אחרת לסופשבוע. ואני מוסיף, אולי זה מסביר למה אצלנו בישראל הפתיחות הטכנולוגית מדהימה, אבל את הפתיחות התרבותית אפשר לגרד מהרצפה. בכל מקרה, אוטו ריחני, שלושה חברים, נסיעה לעקבה. תל אביב, אשקלון, באר שבע, יישובים בדואים, מדבר, מצפה רמון, מכתש רמון, יעלים מקפצות, מים שנקוו בצורה לא מוכרת בתוך המכתש. אני מאוד מחבב את הנסיעות לכיוון הזה, כי יש משהו בנסיעה של כמה שעות במדבר שמקלפת ממך את החיים הרגילים ומכניסה אותך אל תוך המצב הלא מוכר הזה, חופש. ושקיעה באדום וסגול מעל הרי אילת, ומעבר גבול.
הגענו לשם מאוחר, כשלא היו כמעט אנשים במעבר, ונתקלנו בחבורה של שוטרים ירדניים, שלא נראו עייפים ורוצים ללכת הביתה, אלא בעיקר משועממים. אז אנחנו היינו המטרה התורנית, וכמו בסרט ערבי, אנחנו נכנסים לחדר קטן ומלא עשן סיגריות, עם שלושה שוטרים שצופים בנשיונל גיאוגרפיק בטלוויזיה ישנה. ההמשך לא היה כל כך דרמטי, ונגמר בבחור מהמועדון צלילה שהגיע לאסוף אותנו מהגבול (לא לפני רגע קטן של עוצר נשימה, כשגיא העביר לאחד השוטרים את הדרכון לחתימה, ונזכר בשטר של מאה דולר ששכב בתוך הדרכון, אבל רק ברגע שהשוטר מחזיר לו אותו, ואומר, במבט זועף, "וואט איז דיס?!").

לרוב הערים התיירותיות קצת מבאס להגיע בלילה, כי בלילה הם כמעט תמיד דומות, אבל עקבה דווקא הרגישה כנחמדה מאוד – תיירותית אבל עדיין עם אווירה רגועה ביותר, כשהתיבול הערבי לסצנה מוסיף לחוויה. אנחנו מתחילים ממועדון הצלילה, שבסיכומה של חופשה היה נהדר, אנשים נחמדים, אווירה אינטימית ולא לחוצה, וצלילה איכותית למדי. אני חייב להודות שבתור גוף מסחרי עולמי, את תעשיית הצלילה אני מאוד מחבב. זה אמור להיות עוד משהו שהתחיל בעבר כתענוג פשוט, ועכשיו אני מתמרמר על מסחריותו, על התיעוש שבו, על ההפקעה שלו לאנשים שיש להם כסף, אבל אני לא עושה את זה, מסיבה פשוטה: צלילה זה אדיר. זאת חוויה מדהימה, הריחוף הזה מתחת למים, בכל פעם מחדש, ואני מוכן להוציא הרבה אנרגיה וכסף על קורסים, ביטוחים, ציוד צלילה, נסיעות וכו', רק בשביל התענוג הזה. וחוץ מזה, תמיד נראה לי כאילו מי שעובד (ואפילו מנהל) במועדון צלילה הוא תרמילאי כמוני באיזושהי מידה. כאילו כל מועדון צלילה הוא תירוץ לאיזה תרמילאי, להיתקע באיזה מקום יפה ולמצוא משהו לעשות בו, ואני מעריך את זה.

אז לצלילות נגיע עוד מעט, בינתיים אנחנו הולכים למלון. יש יתרונות רבים בלהיות המדינה החזקה כלכלית באזור. לדוגמה, דמוקרטיה, או חנויות עם מגוון גדול של ירקות אורגניים, או היכולת לממן הרבה חרדים כדי שילמדו תורה במקומך. אבל האפשרות לחצות את הגבול ולהיכנס לחדר במלון במחיר שבישראל היה קונה לך בערך זכות לשים את האוהל בפארק לאומי, זה באמת שווה. ואחרי מקלחת קצרה ויום ארוך, אנחנו יוצאים ל"רובר'ס", אותו פאב אירי שמרכז את רוב התרמילאים המועטים ששוהים בעיר. בכלל, אני חושב שהעיר התיירותית הראשונה שתרים את הכפפה, ותהפוך להיות "העיר התיירותית שאין בה פאב אירי" (ככה עם שלט יפה בכניסה לעיר שמציין את זה), תזכה לפרסום עולמי. אבל באמת שפאבים איריים (או יותר אנגלי במקרה הזה) תמיד גורמים לך להרגיש בבית בצורה מסויימת. אנחנו מתיישבים בחוץ, באוויר הנעים, מזמינים פיצ'ר של בירה טובה ואוכל. גיא אוכל דג צלוי, עודד מתפנק עם המבורגר, וגם אני, מאושר מהעובדה שהבשר מצויין, ובעיקר שהוא מגיע מדיום בדיוק, בצורה שאף פעם לא מגישים בישראל (אלא תמיד, לפחות חצי מידה מעל). גיא שואל את עודד אם הוא רוצה לטעום מהדג, ועודד אומר, "לא תודה, אני מעדיף לדעת ממה אני מקבל את הקלקול קיבה שלי", אני צוחק, ואנחנו ממשיכים בשיחה על טיולים במקומות נידחים בעולם. יחד עם המבורגר ובירה, זה כיף גדול מאוד.

למחרת בבוקר, אני חושב על כך שארוחת בוקר במלון סטנדרטי זאת הזדמנות טובה לבחון את הבסיס הקולינרי של המדינה. בישראל למשל, יהיו בדרך כלל ירקות טובים וגבינות רכות ונעימות, ובירדן, ובכן, החומוס מצויין, והפול פשוט פנטסטי. כשחומוס ופול לארוחת בוקר זה שילוב מנצח, פרט למקרה אחד – אם מחכות לך צלילות בקרוב. אז בלסנו קצת, וישר משם הלכנו למועדון הצלילה.

מועדון הצלילה של שאדי היה באמת אחלה, ומכיל את התמהיל המצופה של עובדים: שאדי הירדני שמגיע מעמאן מנהל את המקום, עובדות איתו שתי בחורות פעלתניות (אחת אמריקאית ממוצא סעודי, והשנייה מליטא או משהו כזה), ומדריך הצלילה שלנו היה חבר של שאדי בשם עארף, שסיפר שהוא עובד באיזושהי עבודה רגילה בעמאן ומגיע לעקבה מדי פעם כדי לחלטר בסופשבוע, אבל כולם באמת היו אחלה. בעודנו מודדים את ציוד הצלילה, עלתה סוגיית המשקפיים שלי, בעקבותיה התגלה כי לא רק שלא ניתן להשיג מסכת צלילה עם מספר ראיה בעקבה, אלא שבאופן כללי הציוד שם מחורבן, וששאדי מזמין את כל ציוד הצלילה מאיטליה, ומתקן אותו באילת, וכל זה בעיר נופש שעל חוף הים האדום עם בערך חמישה עשר מועדוני צלילה.

אז מוכנים וארוזים נסענו לחוף של עקבה כדי לצלול. כמובן שבעודנו מארגנים את הציוד על החוף, יוצאת חבורה של ישראלים (שנראו נורמטיביים למדי) מהמים אחרי צלילה, עם שתי שאלות בלבד בפיהם – מאיפה אנחנו בארץ, וכמה עלתה לנו החופשה. מסוג הדברים שאתה כביכול מוכן אליהם, אך עדיין מופתע בכל פעם מחדש.
בכל מקרה, צלילה.
רענון קצר אחרי לפחות שנתיים נטולות צלילה עבור כולנו, ואנחנו נכנסים למים, וקשה לי להפריז בגודל החוויה הזו. אני יכול לכתוב שעות על התחושה המדהימה הזו של ריחוף בשלושה מימדים, ועל ההתמודדות עם הפחד של להיות מוקף במים בעומק של כמה עשרות מטרים אבל לסמוך ציוד וטכניקה, וכמובן על כל העולם המופלא-עד-מאוד הזה שמסתתר מתחת למים, ואנחנו לא מכירים בכלל. או סתם לשחות ליד דג, להבין שאנחנו בני האנוש דפקנו את המערכת ואנחנו לא אמורים להיות שם, אבל בכל זאת, הנה, אני שוחה ליד הדג, כמעט. אבל מכיוון שאין לי דרך להעביר את כל התחושות המדהימות האלו בכתב (למרות שניסיתי כמה פעמים), אתאר את מה שראינו בצלילותינו: צב מים גדול למדי ששוחה בעצלתיים לידינו. ספינה גדולה ושקועה במצב טוב, מוקפת בלהקות מקסימות של דגים כחולים זוהרים. צלופח שמנמן. דגי אריה מרשימים, כאלו עם שביסים שמתנופפים מהם. סוסני-ים (טוב לפחות עודד ראה, וכשסימן לי להתקרב, החוסר במשקפי ראיה גרם לי לראות כתם לבן וקטן). דגי נימו שתמיד משמחים. ולבסוף, להקות של דגים קטנטנים ששוחות קרוב לפני המים, שנתקלים בהם כשמסיימים את הצלילה ומתקרבים לפני המים, ואז השמש נשברת מאחוריהן והופכת אותם למרהיבים באמת.
ויוצאים מהמים אחרי הצלילות, ומבטיחים שנעשה את זה יותר.

על החוף אני פוגש חבר מהצבא (שהגיע לעקבה עם חברתו הפולנים ועוד כמה חברים אמריקאים), ואני חוטא בהעלאת זכרונות מהתקופה ההיא, שבאמת הייתה מצחיקה. ואנחנו רעבים ועודד רוצה לאכול חומוס, אז אנחנו שואלים את עארף איפה אפשר יש חומוס טוב בעקבה, ובלי להסס הוא אומר, "הא, המוהנדס!", ומסביר איך להגיע אליו ממועדון הצלילה, ומסיים ב"כשתגיעו לאזור תשאלו מישהו". אז אנחנו חוזרים למועדון רעבים, ושואלים את הבחורות במועדון, שעונות, "הא, המוהנדס!", מסבירות ומסיימות ב"כשתגיעו לאזור תשאלו". הסיפור הזה חזר עם עוד לפחות שני אנשים רנדומליים ברחוב, כשלבסוף הגענו למוהנדס. אז קודם כל, לפי הכלל של חברי הטוב סגל, שאומר שהוא לא רוצה לאכול בחומוסיה שאין בה איזה שליכטה של טחינה על הרצפה, המוהנדס היא חומוסיה מעולה, ועל הרצפה שלה היו זרוקים הרבה דברים מעבר לטחינה (בטח בשעה שלוש בצהריים). אחר כך, העובד שם לא ממש ידע אנגלית, אז השיטה של להצביע על החומוס בשר בשולחן ליד עבדה גם הפעם, וגם המילה "מסבחה" הייתה מובנת לשני הצדדים. אז הגיעו לשולחן חומוס, סלט, פלאפלים, וגם פחיות קולה שלא הבנו מה מוזר בהן בהתחלה, עד שגיליתי שהלשונית נשלפת החוצה(!), שזה משהו שלא ראיתי כבר בערך עשור. אז החומוס הירדני בהחלט טעים, ואני גם יכול להעיד (מביקור קודם במדינה) שממוצע החומוס שם הוא בהחלט מצויין, ולא רק בחומוסיות. בכלל, הכל היה טעים מאוד, בדיוק אוכל שאתה צריך אחרי צלילה סוחטת ולפני שינת צהריים עסיסית, וההמלצה על המוהנדס הייתה מוצדקת בהחלט (מה גם שהחשבון הסתיים בבערך ארבעים שקלים לכולנו יחד).

אחרי שנת צהריים ממוקדת אנחנו יוצאים לסיבוב בעיר התיירות הקטנה, סיבוב שכולל בקלאווה מתוקה עם קפה מריר ותה (פלוס שיחה טובה ורגועה שהרבה פעמים רק חופש מאפשר), טיול בין דוכני מזכרות, היתקלות במגוון תיירים רוסים הולנדים אמריקאים ומזרח אירופאיים (שלוקים מהשמש ומאושרים), ביקור אצל מוכר תבלינים שנתן שואו כמו שצריך ומצופה בשוק מזרח תיכוני, מסגד שנראה מרשים תודות לתאורה מוצלחת ולחושך שירד בינתיים. והלילה מגיע בעצלתיים, עם ארוחת ערב של דגים צלויים (בכל זאת עיר נמל) וסלטים טעימים, ועוד פיצ'ר של בירה טובה באוויר הנעים של מרפסת הרובר'ס, ולישון.

וקמנו ליום האחרון של החופשה הקצרה, חומוס פול צלילות, הפעם לאתר צלילה קרוב אך שונה, שנקרא "שבע האחיות", בגלל שבע גבעות אלמוגים שקרובות אחת לשנייה. והצלילה הייתה מצויינת, יש תחושה של ללכת לאיבוד בתוך מבוך לא סבוך מדי של אלמוגים, עם דגיגים קטנים ויפים ששוחים ביניהם. ובדיוק כשאני מתחיל למצות, אנחנו נתקלים בטנק (!) השקוע, שתפס אותי בחצי הפתעה (כלומר, בחצי השעה שלקח לנו להגיע אליו, הספקתי לשכוח אותו). מסתבר שהמלך עבדאללה הוא צוללן חובב, ואוהב מדי פעם להורות לצבא שלו להטביע דברים במים, בדיוק במרחק הנכון מהחוף ובעומק הנכון, כדי שיהפכו לאטרקציות צלילה (האמת, דווקא דברים מסוג זה גורמים לי לרצות להיות מלך, ולא שטויות אחרות כמו היכולת לנהל את העם, למשל). לאחריו מגיעה הצלילה האחרונה לסוף השבוע, לאתר שנקרא "הגנים היפניים", שהיה חמוד אך פחות יפני משציפיתי (כמו זרים קטנים של אלמוגים קטנים ודגים שמפוזרים במרווח סביר אחד מהשני ובעומק נמוך שגורם להכל להיות מואר בצורה טובה), והיה סיום טוב לצלילות המהנות בירדן.

ואנחנו יוצאים וחוזרים למרכז העיר, אומרים תודה לחבר'ה במועדון הצלילה, אוכלים שווארמה ירדנית עם יוגורט לפני החזרה, ואז מונית לגבול. ובגבול מוזר לי לגלות שכבר אחרי יומיים אני מתרגל לכך שכולם סביבי מדברים רק ערבית או אנגלית, וזה מצחיק אותי שהשיר שמתנגן בתור לבדיקה הבטחונית הוא "למיה יש אקדח" (כנראה זו יד המקרה הגלגל"צית), ואנחנו שמחים לגלות שהאוטו של גיא עדיין מחכה לנו בצד הישראלי.
אז את החופשה חותמת נסיעה יפה ומרגיעה אל תוך המדבר, שמחזיר אותנו בעדינות אל המרכז ואל החיים הרגילים, לא לפני שאנחנו נהנים משקיעה מרהיבה לאורך מכתש רמון, ממוזיקת קאנטרי מרגיעה, מעוד כמה יעלים שמקפצים לצד הדרך. ובעיקר, מהמחשבה המרוצה על עוד סוף שבוע נהדר, בדיוק כמו שסוף שבוע צריך להיות.

3 תגובות

מתויק תחת אישי, טיול, תרבות

טרטר ישראלי, דיוויד פוסטר וולאס, ופקק תנועה

"שני דגים צעירים שוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג מבוגר יותר ששוחה לכיוון השני, מהנהן לעברם בראשו ואומר, 'בוקר טוב, בחורים. איך המים?' ושני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות כמה זמן, ואז לבסוף אחד מהם מביט באחר ואומר, 'מה זה לעזאזל מים?'"

(אצלי, אלו הם ימים של חשיבה. וכמו תמיד, מישהו כבר חשב על זה קודם.)

בורי טרי ונא, עגבניה, מלפפון, חסה, פטרוזיליה, כוסברה, טבסקו, מיץ לימון ושמן זית. וליד, טחינה.

כן, אני יודע, אם נוציא מפה את הבורי זה פשוט יהיה סלט ישראלי.
אבל איתו, זה טרטר ישראלי, וזה מאוד מאוד טעים לי.

(וברקע, קרפצ'יו דלעת, במיה בשום ולימון, ולחם טוב, משלימים ארוחה ישראלית טריה ומענגת.)

ולמי שתהה לאן נעלמתי,
מישהו כבר כתב את זה קודם.

"הרצון לדייק במילים
תכונה מרגיזה מאוד
במיוחד שבסוף אני
עומד ושותק
כמו פקק תנועה"

שיהיו חגים שמחים וטעימים.

2 תגובות

מתויק תחת אישי, ארוחה, דגים

לימונים כבושים, האח הגדול, וחזיר

[על אביתר בנאי, על בר רפאלי, על לפת, על וואינט, על עראק, על טלוויזיה נושכת ובועטת, ובסוף גם על הטקסט הכי טוב שקראתי בשנים האחרונות]

חורף.
חבר מגיע לבקר, ובידו שקית מלאה בלימונים צהובים גדולים וריחניים, שבאותו היום נקטפו מהעץ. ואני רוצה לקחת את החורף הזה, ולהכניס אותו לצנצנת, שיהיה לימים יותר גשומים ופחות חמוצים.


השבוע ראיתי סרט על האלבום הראשון של אביתר בנאי (שאפשר לראות במלואו באתר של ערוץ שמונה). מתוך הסרט העציבה אותי מאוד סצנה אחת, באופן קצת מפתיע. מדובר בקטע מתוך תוכנית של יאיר לפיד, אי שם באמצע שנות התשעים. אביתר בנאי, אז אלמוני לחלוטין, בהופעה ראשונה בטלוויזיה. פריים טיים, רק אביתר ופסנתר. שקט באולפן, ואביתר שר את "אבות ובנים". בפריים טיים. בלי זיקוקים וכוכבים נולדים מסביב, רק הוא והפסנתר. "תיכף אני ארצה שתלכו מפה, שאוכל כבר ליפול בשקט… אבא בוכה על בן בוכה על אבא". ועם כל הסיפורים על האלבום העצוב הזה של בנאי הצעיר, דווקא הקטע הזה באולפן העציב אותי. כי היום, דברים כאלו פשוט לא יכולים לקרות, בפריים טיים מול שלושים אחוז רייטינג.

לפני זמן מה הזדמן לי לצפות בשעה של פריים טיים ערוץ שתיימי. החדשות, ואחר כך האח הגדול.
לא הצלחתי להבין איך פעם, לפני שהייתי פשוט בוחר באינטרנט מה אני רוצה לראות וצופה מתי שמתחשק לי, איך פעם הייתי סובל את החרא הזה. מוצרים טלוויזיוניים פופוליסטיים, ערוכים בצורה מבהילה ורעשנית, מתקיפים אותך בקצב בלתי פוסק. וזה עוד בשלב החדשות.
אחר כך תור האח הגדול. ניהלתי על התוכנית הזו אינספור דיונים, ובה ניסיתי לסביר שוב ושוב: אני ממש שונא את התוכנית הזו, אבל. הבעיה העיקרית שלי איתה, היא שהיא הופכת לחזות הכל, לשיחת היום, ולחצי מההתעסקות בתקשורת. פאקינג ארבעים אחוז רייטינג. חצי מדינה תדע לזהות את האוחצ' התורן מהאח הגדול, ואף אחד לא יודע מי זה אביב גדג'.

מתכון ללימונים כבושים, בערך, אבל ממש בערך:
פורסים לימונים לפרוסות דקות, עם הקליפה והכל. עדיפות להסרת החרצנים. לוקחים צנצנות זכוכית עבות, שוטפים טוב, שופכים פנימה קצת מים רותחים, מחכים קצת ומרוקנים (נגד החיידקים). עכשיו מסדרים את הלימונים בצנצנת. שכבה של לימונים, רבע כפית מלח גס, שכבה של לימונים, רבע כפית מלח גס. כל כמה שכבות, שמים גם שן שום קצוצה, צ'ילי חריף, ופפריקה. כשהצנצנת מלאה, סוגרים, ומחכים יום, שהלימונים יגירו את הנוזלים. מוסיפים מיץ לימון עד לכיסוי, ומעל שופכים שכבה דקה של שמן זית, לאיטום מפני חיידקים. סוגרים, ומחכים בסבלנות שבוע לפחות עד שהלימונים מוכנים.

השבוע נתקלתי בהודעה הזו ברחבי הפייסבוק.

"עצוב. סיפורה של התקשורת הישראלית ב20 שניות:
הלילה נפטר אהרון דוידי, ממייסדי חטיבת הצנחנים. לחם במלחמת העצמאות, פעולות התגמול, מבצע קדש ומלחמת ששת הימים. גיבור ישראל שגידל דורות של לוחמים תחת הערך "אחריי".
גם נפטרה זמרת אמריקאית מפורסמת, ככל הנראה ממנת יתר של סמים.
בויינט, האתר הנפוץ במדינה – הזמרת האמריקאית בעמוד הראשי בבולטות. אהרון דוידי–שום כתבה.
זה לא נובע מ"שמאלנות". זה נובע מרדיפת הרייטינג של התקשורת. מהרדידות. מהנתק ממורשת ישראל.
אם אנו, הקהל, נצביע ברגליים, אז כלי התקשורת ישתנו בהדרגה.
אם התקשורת אינה רוצה לפרסם את מותו של גיבור ישראל, אנו הציבור נעשה זאת במקומו. הנה סיפורו של דוידי ז"ל: לינק לפייסבוק.
שתפו והפיצו ככל יכולתכם.
איננו כועסים על התקשורת. אנו עצובים. ובעיקר – נחושים לשנות את המצב."

זו אמנם הודעה פייסבוקית מלאת פאתוס, אבל צודקת מאין כמוה, ובלי קשר לפוליטיקה (או לפועלו של אהרון דוידי ז"ל), אני מסכים עם כל מילה.

בשנת 2011, זמן הצפייה הממוצע בוידאו באינטרנט הוא פחות משתי דקות.
לכן אני מתריע בפני הסבלנות הוירטואלית שלכם, וממליץ לכם לראות את 4:50 הדקות הראשונות של הוידאו הבא. מדובר במיני סדרה בריטית, שהיא בעצם שלושה סרטי טלוויזיה (כל אחד אורך בין 45 דק' לשעה), וככה היא מתחילה:


[עדכון: בינתיים הוידאו המקורי הוסר. החלפתי אותו בטריילר]

חבר המליץ לי לראות בלי לדעת כלום, ואני מודה לו על ההמלצה עד מאוד.
וכדי לגרום לכם לצפות, אספר שכשמה כן היא, "בלק מירור" היא בעצם מראה שחורה ומהפנטת. תסתכלו עליהם ותראו אותנו.
על תרבות הרייטינג והסקרים, על פוליטיקה, על פרסום, על הצלחה, ועל טכנולוגיה.
בעיניי, צפיית חובה.
(או כמו שאיש חכם כתב פעם, בלונדון יש טלוויזיה נהדרת, כך שהייאוש נעשה יותר נוח)

ועכשיו, לקצת אוכל חמוץ-מלוח, כי בכל זאת, בלוג אוכל פה.

ריבוע פרוס דק של לפת, כי חורף. שמנת חמוצה מעורבבת עם פלפל שחור גרוס מעל. קצת מלח גס. חתיכת לימון כבוש. ומסביב, טפטופים של השמן שמצטבר בראש הצנצנת של הלימונים הכבושים, מלא טעם וארומה לימונית.

ואת הטוב שמרתי לסוף.
את יוסי בבליקי כבר הזכרתי בבלוג, אבל זו הזדמנות טובה לדבר על הטקסט הבא.
כתבה שהיא בעצם שיחה, בין יוסי בבליקי (כותב שירים מבריק ואיש חכם מאוד) ובין עוזי וייל (כותב מחונן שאחראי, בין הרבה דברים, לחמישייה הקאמרית, השער האחורי של העיר, והרצועה).
שיחה שהיא בעצם הטקסט הכי מרתק, והכי מעורר מחשבה, שקראתי בשנים האחרונות.
כל כך הרבה יופי, עומק, אינטילגנציה, ואמת, בשיחה אחת.

רצוי לקרוא כאן: "המדברים בלילה"

ומתוך השיחה הזו, קטע אחד כדי לחתום את היום.

– אתה שותה רק עראק, נכון?
– לא רק.
– למה, כי הוא זול?
– לא. כי עראק מטהר.
– אם היה לך הרבה כסף מה היית שותה?
– לא הייתי… עוזי, אחד הדברים שחשבתי עליהם היום זה שאם היה לי כסף הייתי עושה בדיוק את אותם דברים שאני עושה היום. זאת מחשבה מבהילה.
– למה מבהילה? זה נשמע אידאלי.
– מה הייתי עושה אם היה לי כסף? הייתי מדבר איתך בלילות, ומנסה לכתוב את השיר הכי יפה בימים, ורב עם נועה על המחשב. וזה מפחיד.
– זה מה שמפחיד אותך?
– כן.
– נראה שיש לך כסף שאני לא יודע עליו.
– אתה היית מתנהג אחרת?
– כן, כי כסף מאפשר. אם היה לך כסף, אז לא רק היית מפיק אלבום לקובי אור – שבשבילנו הוא גיבור, אבל רוב האנשים בארץ לא שמעו עליו מעולם – אלא גם היית יכול לתלות את הפוסטר שלו בנתיבי אילון. במקום השרמוטות של פוקס.
– לא הייתי עושה את זה, בגלל הבושה.
– באמת?
– כן.
– אז בזה אנחנו שונים. אין לי שום בושה. הייתי משחק במשחק שלהם ומביס אותם. 30 מטר פוסטר, "קובי אור!" ככה. בנתיבי אילון. הייתי מוריד את התמונה של השד-יודע-איך-קוראים-לה בבגד-ים, ושם במקומה תמונה של קובי אור, ואומר: "מה תעשו לי? יש לי כסף".
– ואולי בגלל זה אין לך כסף, כי היית הולך על החלום שלך בכוח.
– יכול להיות. אז למה לך אין כסף?
(פאוזה ארוכה מאוד).
נו?
– אולי מאותה סיבה. אם ממילא לא הייתי הולך על החלום שלי בכוח – בשביל מה לתת לי כסף?

אז תודה על הסבלנות.
מקווה שהיה פה איכשהו קשר ללימונים כבושים.

9 תגובות

מתויק תחת אישי, תרבות

אבו-חסן

[על המסבחה הטובה ביקום, על מוזיקה קלאסית, ועל גשם]

אבו-חסן.
הנה, כתבתי את זה, אבו-חסן.
כבר כמה פעמים שאני מנסה לכתוב את הפוסט הזה, ולא מצליח, אז אני מתחיל מלכתוב "אבו-חסן", וממשיך בלי לחשוב.

יצירת מופת.
אני לא יודע מהי ההגדרה ל"יצירת מופת", אבל בשבילי, המסבחה של אבו-חסן נכנסת להגדרה הזו בלי היסוס בכלל. אוכל כל כך טעים, עם טעם ייחודי ועמוק, מלא תחושה, ועם זאת מדוייק להחריד ומאוזן להפליא.
ואם זה נדמה כאילו אני מתפייט על חומוס, אז זה נכון לגמרי, ולא אכפת לי כמה זה קלישאתי. כי זה בכל זאת בלוג אוכל פה, ולפעמים, אני אוכל משהו, וכל מה שבא לי לעשות זה לספר לכולם כמה זה מדהים.

האמת היא, שלפני זמן מה כתבתי פה על מול-ים, וממש רציתי להעלות אחריו פוסט קצר ופיוטי על אבו-חסן.
אבל כנראה שהייתי צריך להגיע לשם ביום שישי האחרון כדי לקבל עוד דחיפה קטנה: יום גשום וקר, מאלו שאנשים לא יוצאים בהם מהבית, ומול כל אחת משלוש המסעדות של אבו-חסן מצטופף תור של כמה עשרות אנשים! ואגב, מה שעוד יותר מדהים, הוא שבניגוד להמולה שמשתררת בפנים, ובטח שבניגוד לתור הישראלי המוכר, התור בכניסה רגוע ומחוייך. טוב, ככה זה כשאתה יודע שעוד כמה רגעים אתה הולך לקבל אושר מונח בתוך צלחת.

לפני כמה שנים, סתם יום אחד, נסעתי עם חבר ליפו, לניגוב לא נפוץ של אמצע השבוע. הגענו לרחוב הדולפין, וראינו את המסעדה סגורה, ושלט, שמודיע שאבו-חסן נפטר. למרות שזה נשמע דרמטי, אין לסיפור הזה הרבה משמעות עבורי, חוץ מעובדה פשוטה אחת: גם היום, כמה שנים אחרי, באותה מסעדה קטנה, מגישים את המסבחה הטובה ביקום.

אז יש אושר גדול מאוד בידיעה הזו, שלמרות שעברו שנים רבות, ולמרות שמתבשלים שם סירים רבים של חומוס, אני תמיד אקבל את אותו טעם ייחודי ומשובח, וזה לא ישתנה. זוהי מעלה נדירה ביותר, היציבות שבמצויינות.
ואני חושב שבבסיסו של כל טבח (או שף) עומד אותו רצון שהוגשם במלואו במקום הזה – ליצור טעם שאנשים מתגעגעים אליו, וחוזרים בשבילו, וממלאים את המסעדה בכל יום מחדש, לא משנה כמה גשום הוא יהיה.

לפני כמה שנים, העיתון וושינגטון פוסט ערך ניסוי (שהפך בינתיים למפורסם למדי): הוא פנה לג'ושוע בל, כנר מפורסם שאנשים משלמים מאות דולרים כדי לשמוע אותו מנגן באולמות הכי טובים בעולם, וביקש ממנו לנגן ברכבת התחתית. עומד מר בל, מנגן על הסטרדיווריוס שלו ששוה שלושה וחצי מיליון דולר, וכמעט אף אחד לא עצר להקשיב.
אז לכאורה זה לא קשור בכלל לחומוס, אבל לי זה קפץ לראש. כי במרחק כמה דקות נסיעה מהבית שלי, מחכה לי יצירת מופת. אז אני לא מהקבועים שם, ודווקא נחמד לי עם זה, אבל לעזאזל, אני באמת צריך לעשות את זה יותר.

בדרך כלל, כשאני כותב פה, אני יודע מה אני מנסה לומר, ומנסה לא למחזר דברים שנכתבו כבר.
היום, אני גם לא יודע מה אני באמת מנסה לומר, וגם בטוח שכתבו את זה לפני כל כך הרבה פעמים.
אבל הרגשתי דחף מוזר ולא מוסבר.
אז הנה.

צלחת חומוס שמחייכת אלי.

9 תגובות

מתויק תחת אישי, מסעדות

לבשל על ארכיטקטורה, או: פיש אנד צ'יפס

פרנק זאפה אמר פעם ש"לכתוב על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה". (כנראה בתגובה לאיזו ביקורת מטופשת.)

ועכשיו, זה:

גיליתי את זה דרך ביגל (איזה כיף זה ממים), וכמו בדרך כלל עם הומור בריטי, צחקתי, אבל בעיקר על עצמי (חבר'ה אינטילגנטים, הבריטים האלה. באופן כללי, אני מתכוון).

אז זרמתי עם ההומור העצמי הזה, ובישלתי את הגרסה שלי לפיש אנד צ'יפס של ארכיטקטים.

בישלתי חלקית תפוחי אדמה, ואז טיגנתי אותם, בשביל טאצ' קריספי. במחבת נפרדת, אידיתי קוביות קטנות של גזר עם קצת סוכר, עד שיתרכך, ואז הוספתי שום, מסאמן קארי (שהופיע פה בעבר), וסויה. על הכל, חלב קוקוס, ולערבב. לפה מוסיפים את תפוחי האדמה, ובמחבת נפרדת מטגנים את הדג, עם קצת מלח ופלפל. וזהו, בניין של צ'יפס עם רוטב, דג, ורוטב עליו. ונענע.

וכן, אני יודע שזה נראה מגוחך וחובבני, אבל הי, ככה זה היה בסרטון, וככה זה לצחוק על עצמך. אחרי שהבהרנו את זה, רק נותר לספר שעם קצת אורז לבן בצד, זה דווקא היה מאוד טעים. ועכשיו אפשר להמשיך הלאה.

כבר עשיתי את זה פה פעם, אבל גם הפעם הגיע זמן לכתבה מעולה בכלכליסט שלא קשורה בכלל לאוכל. או אולי כן?
ב"איך עוצרים את הרגע", מביא אורן הוברמן הרבה עניינים שקשורים לזמן, וכולם מרתקים, אבל אני רוצה להתרכז בקטע אחד.

"לעיתונאי מאט דנזיקו יש תחושה משונה כבר תקופה ארוכה. 'אני מרגיש שככל שאני מתבגר הזמן עובר לי מהר יותר. השנה, כשחגגתי יום הולדת 29, התחושה היתה חזקה מתמיד. הרגשתי כאילו כל השנה של גיל 28 נעלמה לי בין הידיים.'

התופעה שדנזיקו מדבר עליה מוכרת. כשאנחנו ילדים חודשי הקיץ נמשכים נצח. עשור אחר כך החודשיים האלה חולפים בלי משים. אבל דנזיקו החליט שאין לו שום כוונה להפסיד עוד שנים יקרות. הוא החל להתעניין בתופעת הזמן המאיץ, ומצא, בין היתר, מחקרים שתלו את האשם בשגרה שמאפיינת את עולם המבוגרים.

'מוחם של ילדים לומד ורושם ללא הרף, בעיקר כי הם נתקלים כל הזמן בדברים חדשים ומנסים ללמוד את חוקי העולם', מסביר איגלמן, 'כשאתה מתבגר אתה מבין את חוקי העולם, וזה טוב, אבל החיסרון הוא שאתה מופתע פחות, ומוחך רושם פחות מידע. וככל שהמוח רושם פחות, הוא זוכר פחות. מאוחר יותר, כשאנחנו מנסים להיזכר בפעולות שעשינו אנחנו נתקלים בריק אחד גדול. בהקשר של פעילות המוח והזיכרון, אם עשית משהו בפעם האלף זה כאילו שלא עשית אותו כלל'.

'אחת ההמלצות שפסיכולוגים חזרו עליהן שוב ושוב בהקשר הזה', אומר דנזיקו, 'היתה לשבור את סדר היום שלי ולמלא אותו בחוויות חדשות, כמו בתקופת הילדות. וכך החלטתי שאת השנה הקרובה אאריך כמה שאוכל, בדיוק בשיטה הזאת.'"

ונזכרתי בכתבה הזאת באותו יום שראיתי את "פוש נוש", והתחלתי לחשוב על פיש אנד צ'יפס של ארכיטקטים. וזה היה לילה, וחזרתי הביתה מעוד אחד מהבילויים האלה, שנראים בדיוק כמו אלו שקדמו לו. שיחה כלשהי עם חברים כלשהם, שכמעט בטוח שלא תזכור למחרת, או עוד שבוע. וגם כאלה צריך לפעמים, אבל זו הדרך הכי בטוחה לגרום לשנה של גיל 28 להעלם לך מהחיים.

ארכיטקטורה.
מהצד, בניין נראה לנו (כמעט) תמיד כמו בניין, ואנחנו לא מודעים למחשבה שמאחוריו.
לשמחתי, מכיוון שאחי משקיע את רוב מרצו בשנים האחרונות בלימוד ארכיטקטורה, יוצא לי להתבונן על זה ממבט טיפה יותר קרוב, ואני רואה את כמות המחשבה הלא-טכנית שעומדת מאחורי התחום המורכב הזה. על הפילוסופיות של היחס בין אדם למרחב, על התכתבות עם הסביבה וההיסטוריה והאמנות, ועל המשמעות שיש לבניינים בחיינו, וכל אלו עוד הרבה לפני העיצוב או המדע שמרכיבים בניינים.
ואני, מאוד אוהב את המולטי-דיספלנריות הזו.
כי כשאנחנו מביטים על משהו מתחום אחד בעיניים שמגיעות מתחום אחר, אנחנו יוצאים מהקופסה, ויכולים להגיע למקומות שלא היינו מגיעים אליהם דרך המחשבה הרגילה. נכון, לפעמים (כמו לדוגמה, כשאני מנסה לבשל פיש אנד צ'יפס אחרת, ומקבל משהו טעים אבל בהחלט לא מרעיש), זה לא מוביל אותנו לכלום. אבל בדרך כלל זה עוזר (כשאני חושב על זה כרגע, זה בעצם מה שאני מנסה לעשות עם הבלוג הזה בשנה ומשהו האחרונות). וגם אם לא ישירות, עצם המחשבה השונה, הגירוי של הראש, הפתיחות המחשבתית, מביאים אותנו למקומות אחרים, ומהנים יותר.

בכל מקרה, מרגש או לא, את הפיש אנד צ'יפס הזה אזכור הרבה יותר זמן מאשר את הבירה ששתיתי (או לא?) בשבוע שעבר.
כי חוויות, חיוביות או שליליות, אבל בהכרח שונות, גורמות
לזמן שלנו

לחלוף

קצת

יותר

לאט.

תגובה אחת

מתויק תחת אישי, דגים, סרטים, תרבות

עכו, או: מלבי, מש"קיות ת"ש, וחומוס

[על מלבי לילי בלוד, על רימונים וסילאן, על טיולים, על מגדלור, ועל חומוס סעיד]

התחשק לי קצת להיעלם, להתנתק, לנקות את הראש. חשבתי לעצמי, למה שלא אקח את עצמי לטיול של כמה שעות בעכו? קצת אסקפיזם תמיד עוזר בחיים. והמחשבות שלי מתגלגלות, ומנסות להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתי בעכו…

בסוף נזכרתי.
הכל בעצם התחיל בשיחה תמימה, לפני כמה שנים, כשעוד הייתי בצבא. דיברתי עם ידידה שלי, שהייתה באותה תקופה קצינת ת"ש. היא ניסתה בקול רם לחשוב, באיזו עיר בארץ היא לא ביקרה בשנתיים שבהן היא הייתה מש"קית מסורה. כנראה שלא חסרות בעיות ת"ש בארץ, כי היא ביקרה כמעט בכולן. בכל אופן, זה הצית משהו במוחי המשועמם. החלטתי שעד סוף השירות שלי, שנה בערך מאותו רגע, אני הולך לאכול משהו בכל עיר בארץ.
היום, זה נשמע לי רעיון מוזר. אבל אז, זה הסתדר עם הלך הרוח הכללי שלי באותה תקופה. טיילתי המון בארץ, ואם כבר, אז למה לא לקפוץ לבקר, ולראות איפה אנשים חיים? זה בטח יביא כמה הרפתקאות טובות…

המקום הראשון שבו ביקרתי, היה, משום מה, לוד. שירתתי בצריפין, הגעתי לרכבת בלילה, והייתה לי איזו שעה לשרוף עד הרכבת הבאה. אז לקחתי את הרגליים והתחלתי ללכת לכיוון העיר, מחפש דברים מעניינים לאכול. אבל כלום, שממה. גינות ציבוריות נטושות, רכבות של בניינים, וקיוסקים עם מדבקות מהסבנטיז. ואני הולך והולך מאוכזב, עד שהגיע הזמן לחזור. ואני מתחיל לחזור לכיוון הרכבת, עד שפתאום, באמצע שום מקום, רחוב סתמי לחלוטין, ליד גינה גדולה של בניין כלשהו, עומד לו דוכן, "מלבי" כתוב עליו. וואו, להיט. אבל מה, אין שום אדם מסביבי, לא מוכר ולא עובר אורח. ואני במדים, חושך לגמרי, רוצה מלבי.
אני צועק איזה "אהלן" לאוויר.
שקט.
צועק שוב.
ואז, נפתח חלון מעליי. בחור צעיר עם כיפה מוציא את הראש, "כן, חייל?"
ואני שואל, "יש מלבי?"
"בטח! מים או שמנת?", הוא מציע, ואני, כמובן, "שמנת, בטח!"
הבחור יורד למטה, עם גביע לבן ורוטט של מלבי ביד. הוא שולף מתוך הדוכן שברחוב סירופ ורדים וקוקוס, ומתחיל לפזר. ואני, באופן לא אופייני הייתה לי מצלמה איתי. אני שולף, ומצלם.
"אז מה אתה, צלמן אתה?", הוא עונה, ואני עף מהשפה שלו.
"אפשר להגיד", אני ממלמל, בזמן שהוא מושיט לי את המלבי עם השכבה הורודה הקסומה. אני מחליק כפית ריחנית לתוך הפה, ונמס מהנאה.
אבל הרכבת, צריכה כבר להגיע, ואני מזדרז לזוז, ושואל, "כמה זה?"
הבחור מביט, ואומר, "עליי, חייל, שיהיה בכיף".
ובהנאה רבה מהמחווה, ובעיקר מהבחור שהגיע משום מקום כדי לפנק במלבי קריר באמצע לוד ובאמצע החיים, אני חוזר לכיוון לרכבת.

ובגלל שזה כל כך פשוט וכל כך מהנה, אני מצרף גם הוראות הכנה הפעם. זאת הגרסה שלי למלבי.

שתי כוסות של כל שילוב שתרצו בין שמנת, חלב ומים (אני השתמשתי בכוס חלב וכוס מים). לערבב טוב טוב עם שתי כפות יפות של קורנפלור, להוסיף כף וחצי סוכר, ושתי טיפות של תמצית ורדים (אני השתמשתי בורדים קטנטנים מיובשים במקום בתמצית הורדים, ותכל'ס אפשר גם לעשות את זה גם עם תה, אבל על זה בהזדמנות אחרת). לבשל על אש קטנה תוך כדי ערבוב מתמיד עד שמסמיך (נניח, לרמה של סחלב חם), ואז לתת עוד קצת בישול ולשפוך לכלי הגשה (הכמות הזו היא לארבע מנות). כמו שאתם רואים בתמונה, השתמשתי ברימון קטנטן בתור כוס, פשוט רוקנתי אותו מגרגרים קודם (גם פה, אפשר לחשוב על אחלה כלי קיבול אחרים, אבל גם על זה, בהזדמנות אחרת). להכניס למקרר לכמה שעות, עד שנקרש.
ובסוף, במקום הסירופ הורוד המסורתי, הגשתי עם סילאן, שיחד עם הניחוח שמתקבל מהרימון, משנים את ההרגשה של המלבי הזה.

במסגרת הפרוייקט ההוא, ביקרתי אז בעכו. והגיע הזמן לעוד ביקור…
כבר בדרך לרכבת, אני מרגיש איזו שכבה של מחשבות יומיומיות מתקלפת מעליי, ורק מעצם ההחלטה הפשוטה הזו, חוזרת אליי, וגם אם רק לזמן מה, אותה הרגשת חופש תרמילאית, שהייתה כל החיים שלי עד לא מזמן. ואחרי שעה וחצי אני יורד מהרכבת, ויוצא לחום המהביל של עכו, ועושה את דרכי לכיוון השוק. ואני מניח לעצמי לתעות בסמטאות, ולהתבונן, וללכת קצת לאיבוד. ועדיין באותו ראש תרמילאי, אני כל הזמן חושב, איך הייתי רואה את המקום אם הייתי מגיע מארץ אחרת. מה הייתי חושב על ההוסטלים שמכוונים אותי אליהם, איך היה נראה בעיניי השוק, והאם הייתי חושב לעצמי שהגעתי שוב פעם לאיזו עיירה עתיקה, ועל ההמשך מחר ליעד הבא במסע. ואני זורם עם זה עוד, מוציא מצלמה ממש כמו בחו"ל, ומצלם. הרי גם ככה כולם מניחים שאני לא ישראלי, ושואלים אותי באנגלית אם אני רוצה לקנות מזכרות. ואני חושב שזה נחמד, לטייל בערים עתיקות בפרו או בקולומביה, ואז לטייל כמעט באותה צורה בערים עתיקות בארץ. רק הצלבים משתנים לירחים, וגם זה לא תמיד.

זה לא באמת משנה מה אכתוב על חומוס סעיד. אבל בכל זאת, כמה מילים.
החומוס עצמו, טעים. אמנם טעים, אבל אני לא עפתי ממנו. והמשוואשה ממש לא הייתה לטעמי. אבל למרבה המזל, שמן הזית שמציף את המנה הזאת, בכמות שלא נראתה בשום חומוסיה בארץ, הוא פשוט אדיר.
ואם כבר מצב רוח תרמילאי, כיאה לחומוסיה, בכסא שמולי התיישב שוויצרי שמטייל בארץ, ושיחת המטיילים השגורה שניהלתי איתו הלמה את הסיטואציה לגמרי.

ואחר כך, עוד עיר עתיקה. וסיבוב בשוק, עם המון דגים פנטסטיים, סרטנים כחולים, ותבלינים מקסימים. וכנאפה כתומה זוהרת. ואז נמל עם סירות תיירים וסירות דייגים, ועוד סמטאות קטנות עם זקנים יהודים וערבים משחקים שש בש ודומינו, וצמחים שמקשטים את החלונות, וריח של ים, ורוח של ים. ושלט שגורם לי לחייך, "למגדלור". ואני מטייל לאורך החומות, ויושב להסתכל על הים, ועל הדייגים שעומדים בתוכו וזורקים חכות, ועל הגלים שמתנפצים.
ואני מאושר מאוד.

5 תגובות

מתויק תחת אישי, טיול, מסעדות