וייטנאם, חלק ג': אוכל רחוב, בירה, וחיי כפר

כבר הספקתי לספר על וייטנאם וגם על האוכל שלה, ועכשיו אפשר לספר על הטיול בוייטנאם, או לפחות על הצד הקולינרי שלו.
על הטעם המסחרר והטריות והרעננות כבר כתבתי – אז מה אם אגיד שכל האוכל הוייטנאמי זול בצורה מפחידה?
קודם כל, נתחיל בעובדה שכמעט כל המקומות שאכלתי בהם היו מסעדות פשוטות לגמרי, כאלו שהמקומיים אוכלים בהם, או מקסימום, התרמילאים שבאזור. האוכל שם כל כך מוצלח, שאפילו לא הרגשתי צורך לנסות מקומות "יוקרתיים" יותר (למעשה זה קרה פעם אחת, ולא עשה עליי רושם מיוחד). בתחילת הטיול בוייטנאם הייתי כל כך מסוחרר מהאוכל (הקליל), שאכלתי המון, ארבע ארוחות ביום, ופשוט לא "הצלחתי" לשלם על אף ארוחה יותר משניים וחצי דולר! (למעשה, הארוחה הראשונה ששברה את חוקי הפורמט הזה הגיעה לאחר קצת יותר משבוע, וגם זאת מכיוון שהזמנתי אוכל לפחות לבנאדם וחצי). למשל, אפילו במסעדה הזו שעל אף היותה יותר מכוונת לתיירים, כל האוכל שעל השולחן, כולל הבירות, בתשעה דולר (שהם קצת יותר משלושים ש"ח):

friends-table

ולמי שלא מאמין, הנה התפריט (המפואר במונחים של וייטנאם, וכששער המטבע היה 21,000 דונג לדולר):

menu

אם אני גם יכול לספר שאכלתי במקום הזה את אחת המנות היותר מוצלחות שיצא לי לטעום בוייטנאם (אותו סלט אטריות אורז ירקות וטופו מטוגן מהפוסט הקודם), פלא שכולם נראים כל כך מאושרים?

בקיצור, זול בטירוף, ובמקומות קצת פחות תיירותיים או מרכזיים ו/או במקומות שהם יותר דוכנים ברחוב ממסעדות, המחירים יכולים גם לרדת לכיוון השניים-שלושה שקלים לקערת מרק בשר פנטסטית. לנו זה נשמע משוגע, אבל כשחושבים על כך שהמשכורת הממוצעת בוייטנאם היא בסביבות ה-150 דולר לחודש, זה כבר יותר הגיוני (גם אם קצת מבאס).

red-soup
(קערת מרק בשר פנטסטית שבמרכזה בערך 200 גרם של נתח חזיר בבישול ארוך, בדולר וחצי)

אוקיי, הבנתם שהאוכל זול (וטעים), מה עם הבירה? ובכן, וייטנאם מחזיקה בתואר המדינה עם הבירה הכי זולה שאני נתקלתי בה (וכבר ביקרתי בלא-מעט מדינות עולם שלישי). בקבוק גדול (630 מ"ל כנהוג בדרום-מזרח אסיה) של בירה סבירה יעלה בערך דולר בחנות, אבל גם לא הרבה יותר במקומות שבאים לשם כדי לשתות:

street-beer
(רחוב התיירים המרכזי בסייגון)

אבל זה עוד כלום. בויינטאם נפוץ מאוד ה"ביה-הוי" – שהיא בעצם בירה טרייה שמכינים במקום (או באזור, ואז כל פאב/מסעדה "מבקבקים" בעצמם). אפשר לראות הרבה פעמים דוכנים של בירה כזו ברחוב, כשהמקומיים יושבים על ספסלי פלסטיק ולוגמים. אבל גם במסעדות (כשהמחיר משתנה מאזור לאזור) נפוץ מאוד למצוא את הבירה הטרייה שלהם במחירי רצפה, כשלמשל בעיר הוי-אן התמחור הנפוץ היה 3000 דונג, שזה פחות מחצי שקל לכוס (!!!), וזה לפעמים יותר זול ממים. בערב אחד ישבנו חבורה של תרמילאים מכל העולם במסעדה, מוקפים בהרבה כוסות ריקות של בירה בשקל, וניסינו לחשב כמה כוסות כאלה יכולנו לקנות במחיר של כוס בירה אחת במסעדה בבית. לסקרנים, הנורווגית ניצחה, עם מספר שעמד על חמישים ומשהו, אם אני זוכר נכון. בכל מקרה, זה מסביר למה הקיבולת שלי לבירה השתפרה פלאים בוייטנאם, וגם מסביר למה חלק גדול (מדי, לטעמי) מהתרמילאות בוייטנאם סובבת סביב שתיה חוף ומסיבות.
הטעם של הבירה, אגב, סביר, לא יותר, בירות לאגר בהירות (שוב, כמקובל בדרום-מזרח אסיה) ושטוחות בטעמן. אבל בוא נהיה כנים – אחרי כמה כוסות של בירה ועם אנשים נחמדים מסביב, כבר הרבה פחות אכפת מהטעם.

huda-beer
(לסיום החלק על הבירה, הבירה עם התווית הכי יפה שיצא לי לפגוש)

ועדיין בענייני שתייה –
לא הרבה יודעים, אבל וייטנאם היא יצרנית הקפה השנייה בגדולה בעולם (אחרי ברזיל)! לא הרבה מודעים לכך בעיקר כי וייטנאם מייצרת כמעט ורק פולים מזן רובוסטה, שכפי ששמו מרמז הוא קל יותר לגידול, אבל טעמו נחות בהרבה מזן הערביקה (שמשמש לתערובות הקפה היוקרתיות יותר). עם או בלי קשר, לתיירים קשה להתעלם מהמפגשים הראשונים עם משקה הקפה הוייטנאמי, שהוא חלק משמעותי בתרבות (ויבליח לביקור גם בפוסט הבא). כי הקפה המוגש בוייטנאם הוא חזק מאוד בטעמו, סמיך ביותר, ובמרקם סירופי משונה. ואם לא מבקשים אז הוא בדרך מומתק עם הרבה סוכר, או שאם במקרה מבקשים ״קפה עם חלב״, אז הוא יגיע מתוק בטירוף מחלב מרוכז. אכן קפה משונה.
אבל קפה משונה בהרבה הוא ה״weasel coffee״, קפה סמורים, וזה אפילו יותר משונה ממה שזה נשמע. מדובר בפולי קפה שנותנים לסמורים לאכול, אבל הם לא מעכלים אותם והם יוצאים שלמים בצואה שלהם (!), תהליך שאמור להקטין את החומציות שלהם ולהגביר את הטעם. הפולים נשטפים היטב ומיובשים, ונמכרים במחירי עתק בשווקי העולם. זה נשמע הזוי אבל זה אמיתי לגמרי, ויצא לי לראות זאת בעצמי בסיור נחמד בחוות קפה פסטורלית:

weasel-coffee

ומכאן אפשר רק לחתוך בחדות לנושא הבא.

חלק ניכר מתרבות האוכל הוייטנאמית מתרחש ברחוב. המון דוכנים, וגם מעיין חנויות קטנות שמוכרות תבשיל אחד או יותר, והמון וייטנאמים שיושבים על כסאות פלסטיק קטנטנים ברחוב ואוכלים בכיף:

street-food

העניין הוא, שאוכל הרחוב הינו ברמה מעולה – טוב לפחות כמו האוכל במסעדות עצמן. וגם משום מה, תמיד עשה עלי רושם של היגייני ברמה סבירה לגמרי. אולי אלו הירקות הירוקים והרעננים, אולי משהו בפרטים הקטנים שקשה לי לשים עליהם את האצבע, אבל אוכל הרחוב הרגיש ממש טרי וטוב.
בכל מקרה, זה גם לא משנה אם זה אמצע החורף וממש קר בחוץ, אנשים מצטנפים במעיליהם ויושבים בחוץ לאכול – במקרה הזה בשוק של סאפה הצפונית:

market-cold

אני דווקא מצאתי את הצד החיובי שבקור הזה, כי לאכול בשוק מרק לוהט ונפלא כשקר לך, זאת חוויה שלנו הישראלים קצת פחות מוכרת.

yellow-soup

אבל עם כל הכבוד הרב למרקים, כנראה שהכוכב הבלתי מעורער של דוכני הרחוב הוא הבאגט. הוא הגיע כמובן עם הכיבוש הצרפתי, אבל קיבל טוויסטים נהדרים ואסייתיים אצל הוייטנאמים. דוכנים רבים מוכרים באגטים פריכים ואווריריים, שעליהם נמרח (או לא) ממרח פטה חזיר שומני ועתיר טעם, ואז נכנסת החביתה/נקניק/גבינה מותכת, ומעל ז׳וליינים של צנון/מלפפון/גזר, ואיך אפשר בלי כוסברה טרייה.

baguettes

אני לא יודע איך התמונה הזו היא דוכן הבאגטים היחיד שצילמתי, כי אכלתי לא מעט באגטים כאלו – טעימים, זולים, טריים ורעננים.

בפוסט הראשון הזכרתי שעל אף כמה ערים הומות מאוד, וייטנאם היא עדיין מדינה שרובה כפרית. אני מאוד אוהב לטייל באזורים כאלו, בעיקר כי הם מאוד שונים ממה שאני מכיר, וגם כי נופים יפים מושכים אותי אליהם בקלות רבה. בוייטנאם לא תמיד קל לסטות מהמסלול לעבר האזורים הכפריים היותר נידחים (וכתבתי על זה גם פה), אבל בצפון וייטנאם כבר התחילו להבין את הפוטנציאל התיירותי, ואזור סאפה היפהפה הפך להיות אבן שואבת לתיירים שמחפשים את הנופים ואת התרבות המקומית.

landscape

סיורים של כמה ימים בין כפרים באזור שכוללים הום-סטיי בבתים של משפחות מקומיות הם האטרקצייה התיירותית הנפוצה שם, אבל גם בתוך המסגרת הדי-תיירותית הזו, החוויה הזו הייתה מעניינת מאוד עבורי. טרק רגלי לאורך שדות אורז אינסופיים עם מדריכה מהאזור שבערך דוברת אנגלית, מספק הצצה לחיי אנשים שנמצאים בדיוק בקו חמקמק: חיים כפריים לגמרי, שהמודרניות מתחילה להגיע אליהם. כבישים שמתחילים להיסלל במקום דרכי העפר, בתי ספר שנבנים ומחליפים את החינוך הביתי, התיירות שמתחילה להביא השפעות זרות, ותרבות של מסחר שזולגת לאט לתוך המרקם בן אלפי השנים של החיים החקלאיים.
אבל אנחנו פה בשביל האוכל, ובילוי באזורים הכפריים בהחלט נותן הצצה מסקרנת לחיים הקולינריים של פעם. הירקות שמוגשים לארוחת הערב גדלים בגינה, התרנגולות שבחצר מטילות את הביצים שאוכלים, האורז גדל בטרסות המרשימות שמרצפות את כל האזור, והבשר שנאכל מדי פעם הוא חזיר או עז שהגיעה שעתם (ואז בדרך כלל גם נאכלים ע"י המשפחה וגם נמכרים בשוק המקומי).

chickens

וזה הזמן להתעסק בנקודה הרגישה עד מאוד לכולם, והיא העובדה שהוייטנאמיים אוכלים המון חיות שלנו זה נראה לא הגיוני או מוסרי לאכול: כלבים, ציפורי שיר, וכדומה. אז דווקא שם, מחוץ לערים, אפשר להבין את זה קצת יותר. כי בעיניי המקומיים, האקסיומות שונות. למשל, לכלב שמשחק עם הילדים בחצר יש בדיוק אותו המעמד שיש לחזירים והתרנגולות, שגם איתם הילדים משחקים. זה כמובן ״הסבר״ פשטני ביותר, וכמובן בעיקר עניין של שוני תרבותי, אבל זאת אחת הסיבות שבגללן אני אוהב לטייל: המרחק והשוני הגדול כל כך נותן פעמים רבות נקודת מבט נוספת על דברים שנראים בהתחלה כמובנים מאליהם.

village-cooking

אבל בכל מקרה, ארוחת הערב. זו שהוגשה לנו בבית המשפחה המקומית הייתה גדולה בהרבה ממה שהם אוכלים בדרך כלל, אבל כללה את אותם המאכלים:

village-food

עוף בג'ינג'ר, טופו מוקפץ בעגבניות, צ'יוטה (שהוזכרה בפוסט הקודם) מבושלת, פלפלים מטוגנים. וגם אורז לבן ליד, אותו אורז שהשדות שלו מהווים מרכיב כל כך מרכזי בנוף של האזור. כל מנה מורכבת משלושה-ארבעה מרכיבים, והכל מוכן בזריזות, טרי שבטריים, ומאוד מאוד טעים.

לסיכום הפוסט הזה, ניסיתי להעביר קצת מההרגשה של הטיול בוייטנאם, וגם עם כל מה שנכתב, יש המון שלא הספקתי לספר. על המתוקים שכיאה לאסיה לא חזקים במיוחד, אבל בכל זאת לא רעים, עם בננות מטוגנות או קינוחים עם סוכריות ג׳לי שלא ברור מאיפה הן הגיעו. על ארוחות וייטנאמיות ביתיות עם עוד עשרה מטיילים מכל העולם בהוסטל קטן וכיפי בטירוף, על בטן חזיר ענקית שנצלית לאיטה על גחלים ברחוב, ועל מסעדה צמחונית קטנה עם מאכלים שקשה לתפוס. על בירה קרה שמוגשת עם בוטנים שנקטפו מהשדה ליד בבית קטן שאפשר להגיע אליו רק אחרי שחוצים נהר באופניים. על סלט פפאיה, על תבשיל נצרי במבו, ועל אינסוף ספרינג רולז נהדרים פריכים וטעימים עד מאוד.
כי לפעמים צריך להשאיר טעם של עוד.

מודעות פרסומת

השארת תגובה

מתויק תחת טיול, תרבות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s