יפן חלק ד': מסעדות פשוטות ומסעדות יוקרה

[על כוכבי מישלן, על סחוס ברך של חזיר, ועל אורז נהדר]

בסוף החלק האחרון הזכרתי את היאטאי. אלו הן מעין דוכני-מסעדות פופ-אפ יפניות שאני מצאתי רק בפוקוקה ובהירושימה, ומבחוץ זה נראה כך:

yatay-from-outside

דוכנים ניידים ומהבילים שמוקמים בכל ערב מחדש בטיילת על גדת הנהר, כשכל אחד מגיש סוג אחר של אוכל. ובפנים, מטבח קטן ומקסים, שבמקרה הזה הכיל מגש של מיני מאכלים בבישול איטי, ובנוסף מגוון דגים ופירות ים שמוכנים לבקשתך על הגריל שמאחור, וכמובן בקבוקי אלכוהול שמחכים למזיגה:

yatay-kitchen

תיירים מערביים אין הרבה בפוקוקה, ולכן גם שמץ אנגלית, אבל למזלי התלווה אליי בחור יפני חייכן ונלהב, בחלק מהערב טרח לתרגם ולשאול מה אני (ועוד בחור אנגלי שהצטרף) רוצה לאכול, ולפעמים פשוט הזמין המון אוכל ושתייה. אז הערב הנפלא הזה היה מלווה ביותר אוכל ושתייה משהייתי מוכן אליהם, אבל היה שווה ביותר: החל משיפודי חזיר מצויינים, דרך תבשיל ריאות, או דג ברוטב מתקתק, בירה קרה, סאקה חם, סוצ'ו (שזה סוג של ליקר אורז), מיני טמפורה, סחוס של ברך חזיר (שדווקא היה טעים!), ומיני ירקות בבישול ארוך. ומסתבר שכשהיפנים שותים קצת הם נהיים הרבה פחות שקטים וסגורים, וכל הבר הקטן הזה הפך לערב חברתי.

yatay-people

אז היאטאי הוא הדבר הכי קרוב שאני מצאתי ביפן לאוכל רחוב. מה שכן מוצאים בדוכנים ברחוב זה יותר לכיוון הנשנוש, שגם הוא מעניין. למשל המאכל הזה שאפשר למצוא רק באוסקה, כדורי דיונון מטוגנים ולוהטים שמוגשים עם תועפות של רטבים בתוך קריספ שעשוי מקמח אורז:

street-balls

או האויסטרים האלו, שנצלים בגריל ליד החוף, ומוגשים עם קצת רוטב סויה מעל:

oysters

ויש עוד מגוון שלם של דוכני רחוב משונים, כאלו שנראים מתוקים אבל הם בעצם מלוחים ולהפך, כאלו בצורות מצחיקות או ממרכיבים מפתיעים – פשוט רוב הזמן שמרתי את עצמי לארוחות עצמן.
כי האוכל האמיתי תמיד נמצא במסעדות. העניין הוא, שגם המסעדות הפשוטות הן פשוט מעולות, טעימות, נקיות בטירוף, ולא יקרות עד כדי זולות, כך שאת מספר הפעמים שהוצאתי יותר מ-35 שקלים לארוחה אני יכול לספור על אצבעות יד אחת. והטריות היא גם מוטיב בולט, כשהכל מרגיש פשוט נהדר, ואני מניח שלא נתקלתי פעם אחת בדג או שרימפ קפואים.

אז מה עוד מחכה במטבח היפני?
כוכב בלתי מעורער של המטבח הזה הוא הטמפורה. דגים, פירות ים, וירקות, שמצופים בפנקו ומטוגנים בשמן עמוק, לפעמים כמנה בפני עצמה, ובמסעדות טמפורה מקבלים כל מיני סוגים טמפורה מצויינים על הר של אורז, וזה הכל.

tampura

וגם התפריט במסעדה הפשוטה הזו, המחירים כאמור הם בדולרים כפול 100:

tampura-menu

אז קודם כל, הטעם – נהדר. למרות שמדובר בטיגון עמוק, הארוחה לא מרגישה כבדה או שומנית, אלא מדוייקת מאוד, כנראה עקב טיגון בזמן מדוייק, ושמן טיגון אחר מזה שאנחנו רגילים (זה הניחוש שלי), וכנראה בגלל החלפה תדירה של השמן (בניגוד, נניח, לפלאפליות ישראליות למיניהן).
חוץ מזה, עניין האורז – האורז היפני פשוט טעים בהרבה מכל אורז אחר שאני מכיר. היפנים משתמשים בסוג אחר של אורז, שהוא עמילני בהרבה, ולכן גם משביע יותר (לפחות אותי), ומשהו בתיבול שלו (שמשתנה ממקום למקום) הופך אותו לטעים עד מאוד בפני עצמו. עד כמה שאני יודע, ליפנים יש לא מעט מילים שונות שמשמעותן אורז, אבל אני לא מומחה גדול בתחום. כל מה שאני יודע, שהוא פשוט טעים.
ואם כבר דיברנו על שובע, אני טסתי עם איזושהי הנחה שהיפנים אוכלים מעט, ושפשוט אאלץ לאכול יותר ארוחות. בפועל, המנות היפניות גדולות למדי – טוב, נו, לא בסטנדרטים הישראליים המפלצתיים, אבל בכל זאת – ופעמים רבות הגרגרן שבי רצה לאכול עוד אבל לא היה לו מקום בבטן.

ולקראת סיום הפרק על המאכלים היפניים הדומיננטיים, עוד כוכב בלתי מעורער הוא הקארי היפני:

curry

חצי קערה של אורז, חצי קערה של רוטב קארי חום וסמיך ומפוצץ באומאמי, ומעל הכל תוספת לבחירתך, כשטמפורה (שניצל) של חזיר בפנקו היא האופציה הנפוצה. הקארי הוא בעל טעם חזק ביותר, ומאוד לא אופייני לטעם היפני העדין בדרך כלל, אבל הקארי הזה, שהגיע בתחילת המאה הקודמת ליפן מהודו, הולאם, ומככב ביפן.

הסוג היחיד של ארוחות שהכרתי ועוד לא כתבתי עליו, הוא מטבח הקאיסקי, שיא המטבח העילי היפני – מטבח שמקורו בקיוטו (היפהפיה), ובנוי סביב ארוחות יוקרתיות, ארוכות, אינטליגנטיות ומעודנות. לא כתבתי עליו פשוט כי לא הספקתי להתנסות בארוחה כזאת, אבל הרי צריך להשאיר משהו לפעם הבאה, לא?
אבל כחלופה ראוייה, אכלתי שתי ארוחות מתוחכמות ששוה לכתוב עליהן.

הראשונה, היייתה הביקור הראשון שלי (ושל דפנה) במסעדה מכוכבת מישלן, ולכבוד הפעם הראשונה, הלכנו על בטוח – ל'אטלייה של רבושון, שני כוכבי מישלן, ואוכל צרפתי בהגשה מודרנית. (ובפינת הטריוויה – טוקיו, ולא פריז או ניו-יורק, היא העיר בעלת הכי הרבה כוכבי מישלן בעולם. סתם, לידע כללי).

latalier

מטבח נוצץ ומרהיב, שירות מרשים, ואוכל מוקפד ומעולה: טרטר דג ודג בטמפורה, מרק בטטה עם ניוקי ריקוטה, דג קוד בחמאה לימונית, קינוח מוזהב ועתיר שוקולד וקרם ברולה עם סורבה תות, הכל באמת מעולה, וזה בהחלט משהו ששמחתי "לסמן עליו וי".

latalier-fish

(המחיר, אגב, היה כ-140 ש"ח לאדם, כולל טיפ, לשלוש מנות וסלסלת לחמים. לשני כוכבי מישלן, זה לא רע בכלל.)
אבל מכיוון שכמו שאפשר להבין עד עכשיו, האוכל היפני מעולה, אז למרות שהארוחה הזו נזללה רק שלושה ימים אל תוך הטיול ביפן, כבר אז, ולמרות שהייתה נהדרת, היא לא הייתה הטובה בטיול.

אבל את הארוחה הבאה, דפנה הכתירה בתור הכי טובה שהיא אכלה בטיול. מסעדת Il Ghittone הקטנה, אשר על גדת הנהר בקיוטו, שכוכבי מישלן אמנם לא היו לה, אבל היה אוכל איטלקי עם טוויסטים יפניים, והכל מקורי במידה, וכל-כך כל-כך טעים. אני יכול לפרט את התפריט, אבל פשוט צילמתי, ארבע מנות מצויינות, לחמים, קינוח ותה (וגם כאן, 140 ש"ח כולל הכל).

il-menu

וככה זה נראה, כשמאחורי הפרושוטו המצויין מחכה ביצה רכה בטמפורה (ולידו קצף תפו"א):

il-primi

והבשר מוגש עם לפת, אפרסמון, ורוטב חרדל:

il-meat

הו, טעים כל כך.

ובנימה אופטימית זו, אסיים את הפוסט. בחלק הבא (והאחרון על יפן?), אוסף של דברים שרציתי להראות, ועוד לא הספקתי.
אריגטו.

מודעות פרסומת

השארת תגובה

מתויק תחת טיול, תרבות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s