פיליפ, או: בשר חזיר, ומסבחה דלעת

[פרק אחרון של סיפורי פיליפ, לפחות בינתיים]

[בפרק הקודם, ישבנו ושתינו בירות בחצר של הדוד, ופיליפ התאילנדי התחיל לספר את קורותיו לאחר שנחת בישראל בפעם הראשונה…]

"הגעתי לעולם אחר לגמרי. לגמרי. זאת הייתה הפעם הראשונה שטסתי, בחיים. לא הייתי רגיל לכל כך הרבה אנשים מוזרים מסביבי, שאני לא מכיר, ונראים לי כל כך שונים. וזה עוד רק במטוס. כבר הנחיתה בארץ, עולם אחר, אין לי דרך אחרת לתאר את זה. אני מתכוון, אתם בטח מכירים את זה. בטח הרגשתם ככה כשנחתתם פה באסיה בפעם הראשונה. הכל כל כך שונה, גם בדברים הגדולים וגם בדברים הקטנים. אבל הבנתי את זה רק אחר כך. כי הגעתי לישראל רק מסיבה אחת – לברוח מהעולם ההוא, של צ'אד ושל בנגקוק ושל כל מה שהזכיר לי אותו."
ולינה שואלת, "ו? זה קרה?"
"לא מספיק מהר. כי אני לא יודע עד כמה אתם מכירים את הארץ שלכם, אבל תאילנדי שבא לעבוד בישראל, מוצא את עצמו בעיקר מוקף בתאילנדים אחרים, אם הוא רוצה או לא רוצה. תוך יום או יומיים הגעתי ל… אההה, האמת היא שאני לא זוכר הרבה פרטים מהימים הראשונים, כי קרו כל כך הרבה דברים, אבל הגעתי למקום שבו החבר של הדוד ארגן לי עבודה, כפר קטן במזרח של ישראל…"
ופה הישראליות שבי לא יכלה להתאפק, "באיזה כפר?" שאלתי.
פיליפ ענה, "ניי-מי", או משהו בסגנון. זה לקח ארבעה נסיונות, כמה שאלות והרבה דמיון כדי להבין לאיזה יישוב הוא מתכוון, וכשהבנתי את זה פרצתי בצחוק פסיכוטי, "נעמה! נעמה! טירוף!", וגם פיליפ וגם לינה לא הבינו מה נפל עליי. "נעמה! עשיתי שם אבטש!" צעקתי בעברית, ולינה התחילה לצחוק גם, ופיליפ לא הבין מה קרה לשני הישראלים שישבו מולו לפני רגע. כשהצלחתי להשתלט על עצמי, הסברתי לו שהייתי שם עם הצבא לשבוע, אז הוא חייך, אבל עדיין לא הבין למה אני עושה מזה סיפור. אז עכשיו היה התור שלי לספר. סיפרתי ש,
"מדי פעם הצבא היה שולח אותנו לשמור על כל מיני יישובים שהיו מוקפים בקצת יותר מדי יישובים ערביים מסביב, משהו שכשאתה חייל עוד נראה לך נורמלי, אבל אחר כך קצת פחות. והגעתי לשם עם עוד כמה חיילים באמצע הקיץ, והובילו אותנו למקום שבו אנחנו הולכים לבלות את השבוע הקרוב, קראוונים בקצה היישוב. נכנסתי לקרוואן, התיישבתי על המיטה, ומבחוץ, שמעתי מרחוק באסים מוזרים של מוזיקה לא מוכרת. וזה היה זמן טוב לעשות סיבוב ביישוב, אז יצאתי בעקבות הבאסים בצעדים איטיים, כשהשביל המוזיקלי הוביל אותי לתוך קובץ אחר של קרוואנים שמקיפים סוג של חצר פנימית, בצד אחר של היישוב. ובחצר הפנימית, בצל עץ גדול, יושבת אישה תאילנדית ומבתרת בתוך גיגית פלסטיק גוף שלם של מה שנראה כמו חזיר גדול. ומסביבה, כמה ילדים תיאלנדיים, ומוזיקה. הסיטואציה נראתה לי כל כך משונה, השילוב של תאילנדיים, ויישוב ליד יריחו, ואני במדי צבא, והפעם הראשונה שראיתי חזיר שמבותר לאיטו, והחום של הקיץ, ובאסים מוזרים. ואחרי איזו דקה או שתיים של התבוננות, והתגברות על המבוכה, ניגשתי לנסות ולדבר עם הבחורה העסוקה, אבל נתקלתי בחומת עויינות שכנראה נבעה מכל חייל שעבר פה במקרה בשנים האחרונות והסתכל עליה כאילו היא נפלה מהשמיים אל תוך האדמה המוזרה הזו, וכנראה שזה היה נכון, כי גם אני התבוננתי עליה קצת ככה."
פיליפ חייך את חצי החיוך הרגיל שלו, ואמר שזה תיאור די מדויק, שמדי פעם היו מגיעים חיילים, ולפעמים היה קצת נסיון לתקשורת חסרת סיכוי, כי הפער היה כל כך גדול, גם בשפה, אבל בעיקר בחוסר של אמון.
והמשכתי ונזכרתי שבאותו ערב חזרתי לאזור של הקרוואנים של התאילנדים, והפעם גם כל הגברים היו שם, וכולם ישבו מסביב למדורה, ובאמצע, כמו בסרטים, מדורה, ומעליה חזיר ענק, אותו אחד שנוקה בצהריים, נצלה לאיטו כשכולם שרים וצוחקים מסביב למדורה, וזה לא היה יכול להיות הרבה יותר סוראיליסטי בשבילי. ופיליפ אומר, "כמו שאמרתי, זאת לא הייתה השנה הכי גרועה בחיים שלי, אבל גם לא הכי טובה." ולי נגמרים אדי הזכרונות מאותו יישוב שבו מתגוררים יותר תאילנדיים מישראלים, באותה מדינה יהודית שבה בשר חזיר הוא גם כמעט אסור וגם הזול ביותר שאפשר להשיג. אני שואל את פיליפ אם זה מה שהם היו עושים כל הזמן, עובדים בשדה כל היום ויושבים בערב מסביב למדורה. הוא אומר שכן, רוב הזמן, ולינה אומרת שזאת נשמעת דווקא דרך לא רעה להעביר חיים, ופיליפ אומר, "אולי, אני לא יודע", ולוקח עוד לגימה מהבירה שלו.
"אבל לפעמים גם הייתי יוצא מהיישוב, ומסתובב באזור", הוא אומר.
לאן, לינה שואלת, ופיליפ מספר.
"רוב מי שגר ביישוב היו משפחות כאלו רגילות, עם לא מעט כסף, וכמעט כולן התייחסו אלינו כאילו אנחנו לא קיימים. אבל גם גר שם איש אחד שונה, בשם משה, הוא היה בן שישים או שבעים, קצת קשה לומר, טיפוס מיוחד. ארגנטינאי במקור, שחי ביישוב לבד, בלי משפחה, והיו לו סיפורים, כמה שרק רציתי להקשיב. משה היה הסייר של היישוב, עושה סיבובים בג'יפ שלו מסביב לגדר, וגם סתם ככה, בסביבה. איכשהו יצא לנו להכיר ולדבר קצת, ואחרי איזו תקופה, מדי פעם הייתי מצטרף אליו, נוהגים בשדות באמצע הלילה, ומספרים סיפורים. הוא היה מספר על הילדות שלו בשנות בארגנטינה, כשבגיל 16 הוא גילה שאבא של החבר הכי טוב שלו היה פושע נאצי מפורסם, ועל זה שבשנות השבעים הוא היה השומר של ראש הממשלה בישראל, ובשנות השמונים הוא היה קבלן חשמל של שכונות שלמות ועשה המון כסף, והפסיד את הכל כשהבורסה נפלה, ובסוף הוא הגיע לערבה, והתאהב בשקט, שזה בעצם מה שהוא רצה כל החיים. בכל אופן, הוא היה בנאדם נהדר, והיינו מסתובבים לא מעט באזור, והרבה פעמים נסענו ליישובים הערבים שמסביב. וזה היה כל כך קרוב ליישוב שבו התגוררתי, אבל הרגיש כל כך שונה, הבנייה, והאווירה, והשפה, והריחות. והטעמים, של המטבח הערבי, שביקור אחרי ביקור הייתי מתאהב בו יותר ויותר. מאוד שונה מכל מה שהכרתי, אבל כמו האוכל התאילנדי, הכל טרי ומלא טעם, גם אם טעם שונה. החומוס, והירקות המרעננים, והטחינה שזה מאכל מדהים, והבשר על הגריל, והשמן זית הזה, הכל היה לי מוזר מאוד וטעים ממש. ומשה היה מישהו שמצויין להסתובב איתו, מכיר את המון אנשים, ומתחבב בקלות על מי שלא, ויודע בדיוק איפה קורה משהו מעניין, ואיפה מתבשל משהו טעים. ובעזרתו, מדי פעם גם הייתי מבקש להיכנס למטבח, אם זה במסעדה או אצל בבתים שיצא לנו להתארח בהם, ורואה, וסופג, ומדי פעם גם עוזר לחתוך ולערבב…"
פיליפ עוצר את הסיפור כשהוא רואה את המבטים המזדגגים שלנו. עשיתי את כל המאמצים כדי להקשיב לסיפורים שלו, שריתקו אותי, אבל העייפות כבר עשתה את שלה. השעה הייתה כבר קרוב לארבע בבוקר, והאוכל הבירות והיום הארוך עשו את ההקשבה לקשה ולא כל כך מנומסת. התנצלנו על העייפות, ופיליפ אמר, "שטויות, כבר מאוחר, נמשיך את הסיפורים מחר, בואו נחזור הביתה".
נפרדנו מהדוד במחוות ידיים מלאות חום, יצאנו מביתו ונכנסנו למונית של פיליפ כשפנינו מועדות בחזרה אל תוך בנגקוק. ואני לא זוכר כלום מהדרך חזרה, כי ישנתי כל כך חזק.

כשקמתי בבוקר, פיליפ היה במטבח, מבשל, ולינה יושבת ליד שולחן הפלסטיק, שותה תה ירוק בשקט. כוס תה נוספת חיכתה גם לי, התיישבתי, ופיליפ אומר, "מקווה שאתה רעב". עוד לא הייתי עירני מספיק להבין מה קורה, וקערה גדולה הונחה לפני, בולטת בנסיונה המרושל והכושל לעצב משהו יפה על הצלחת. הוא אומר, "סיפרתי לכם אתמול, כשכמעט ישנתם, על מסעדות ערביות. אז גם משם לקחתי איזה רעיון או שניים. כמו שלכם יש חומוס, עם פיתה ופטרוזיליה ובצל ושמן זית ופטריות?" וחיוך עלה על שפתיו, "אז הנה".

pumpkin mesabaha

"במקום חומוס, מחית דלעת צלויה, עם אורז דביק לנגב, וכוסברה ובצל ירוק ושמן שומשום. ורק הפטריות נשארו." בשלב הזה שעשעה אותי בעיקר העובדה שפיליפ מנסה, בצורה מגושמת קצת, להכין אוכל מפונפן ומקורי לארוחת בוקר, ואני טועם בלי לצפות ליותר מדי, וזה דווקא טעים ממש, וזה לא אמור להפתיע אותי בשלב הזה של ההיכרות בינינו.

ופיליפ עומד לידי ורואה אותי נהנה, מניח את הידיים על המותניים, ואומר, "מצד אחד זה ממש לא חומוס, אבל מצד שני, אתם ממש רחוקים מהבית עכשיו", וצחק מכל הלב, ואני לא הצלחתי להבין למה.

מודעות פרסומת

תגובה אחת

מתויק תחת אסייתי, פיליפ

תגובה אחת ל-“פיליפ, או: בשר חזיר, ומסבחה דלעת

  1. איזה איש מקסים וחמוד.
    הניסיון שלו מקסים למרות שמשום מה אותי זה העציב.
    כנראה בגלל כל הסיפור הנלווה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s