נימוסי סושי, ומרק מיסו

אמנם זמן מה אחרי הפוסט הזה, אבל הנה משהו מעניין שמצאתי ברחבי הרשת:

ואם כבר נימוסי סושי…

זה מסתובב לי בראש כבר תקופה, הרעיון של סושי מקומי. כלומר, לקחת את הקונספט הזה של אורז שמשמש מצע משלים למה שנח עליו – בדרך כלל דג, ולהעביר אליו את פלטת הטעמים הישראלית (המגוונת למדי). אז ניסיתי מספר פעמים, וכולן נחלו כישלון: לפעמים זה טעים (ניגירי עם דלעת צלויה, או עם פלפל קלוי), ולפעמים זה נורא (ניגירי רוסטביף, שאיכשהו הסתדר לי בראש, אבל בצלחת היה מבאס, או עם סלק מוחמץ). אז עם כל הרצון הטוב, והחשק לשחק, כנראה שיש דברים שכדאי שאהיה מנומס אליהם, ואתייחס אליהם בכבוד המתאים, בייחוד אם במקומות מסויימים בעולם מתייחסים אליהם ביראת קודש.

[ובעניין ההתעללות שלי בסושי: שמתי לב לאחרונה שסושיות ארצנו לקחו כמה צעדים קדימה את העניין של "התאמה לחיך הישראלי". רולים מטוגנים (המצאה ישראלית, עד כמה שאני יודע), תפריטים שלמים שרק חלק קטן מהם מכילים דגים נאים (כל השאר בטמפורות וכו'), והמון תופעות כמו סושי-עם-גבינת-שמנת או סלמון מעושן. וגם אין לי בעיה עקרונית, לשחק ולחדש זה תמיד כיף, פשוט יש לי הרגשה שזה איזושהי אבולוציה של המטבח הסיני בישראל של שנות השמונים. סתם ככה, מוציא קצת קיטור.]

אז לסיום הפוסט הקצת-מתוסכל הזה, אנסה להשאיר קצת טעם טוב, עם מתכון למרק מיסו, לכבוד החורף המתקרב ובא.


להרתיח בסיר ליטר וחצי מים, להוסיף שקיק (4 גרם) של אבקת דאשי (שזה בעצם סוד של ציר דגים יפני), להוסיף קוביות קטנטנות של גזר, ואת החלק הלבן של הבצל הירוק (אם מתחשק), ולבשל עד ריכוך. בשלב הזה, להוציא מצקת של המרק מהסיר ולערבב עם שלוש כפות של ממרח מיסו לבן (אפשר גם אדום, אבל הוא יותר אינטנסיבי בטעמו). המיסו אמור להינמס במים, אך לא להתבשל, הרתחה שלו פוגעת בטעמו ובסגולותיו הבריאותיות וכו'. להקטין את האש עד סף רתיחה, להוסיף את המיסו המומס למרק, ולהוסיף כף אצות ווקאמה (לא חובה אבל מאוד מומלץ). לבשל בעדינות מספר דקות, ולהגיש, עם טבעות בצל ירוק מלמעלה.

באופן מסורתי המרק מוגש עם אורז, אבל גם אטריות אורז מתאימות פה יופי, והופכות את המרק לארוחה שלמה.
וחוץ מזה, אפשר גם להוסיף דג, או טופו, או פטריות, ככל העולה על דעתכם.

ועכשיו, אחרי ששמתי מאחורי את הצורך הבלוגרי לפרסם מתכון למרק עם הגשמים הראשונים,
נותר לי רק לאחל לכם חורף מרגש,
וטעים.

מודעות פרסומת

7 תגובות

מתויק תחת אסייתי, מרק, תרבות

7 תגובות ל-“נימוסי סושי, ומרק מיסו

  1. יואב

    ראיתי את הסרט לפני יומיים. תוך כדי, לא יכולתי להתאפק ואכלתי רצועות צרות של לחם מרוח בשכבה דקה של מיונז, עם חתיכת אבוקדו וחתיכת בצל, ועל הכל סרדין כבוש במלח. עם מקלות… אם כבר התאמה לחיך הישראלי – מה עם החיך הפולני-רוסי?

    • מרקוביץ'

      הגרסה הרוסית נשמעת מצויין, סרדין כבוש זה יאמי. לך על זה 🙂
      והסרט הזה בהחלט מעורר תיאבון.

  2. אחרי שטעמתי את המרק שלך אני יכול רק לאשר כמה הוא נפלא!
    ויש אתיקה יפנית שעומדת בסתירה לכל כללי הנימוס וההליכות המחמירים שלהם – אפשר ומומלץ לשתות את המרק ישר מהקערה, ולהרעיש!

    • מרקוביץ'

      תודה על המחמאה 🙂
      ובקשר ללגימות המרעישות, זה באמת משהו שמעולם לא הצלחתי להבין איך הוא מסתדר עם התרבות היפנית.

    • מרקוביץ'

      וגל, אנצל את התגובה שלך כדי להוסיף לפוסט עוד פרט תרבותי שסיפרת לי לא מזמן:
      שביפן, הסושי ה"אמיתי" הוא ניגירי או סשימי, ובו נותנים לדג את הכבוד, בעוד מאקי (על סוגיו) הוא גורלם של נתחי הדג הפחות טובים, שמוחבאים מתחת לאורז וירקות.
      מעניין, הגיוני, ועולה לי בראש מאז בכל פעם שאני אוכל איזה מאקי.

  3. אמיר

    ולמי שעוד לא ראה, סרט הראמן האולטימטיבי.. וגם הרבה על אוכל ותרבות אוכל ביפן
    'טמפופו' http://www.youtube.com/watch?v=4ZHBD1e5rc0

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s