לימונים כבושים, האח הגדול, וחזיר

[על אביתר בנאי, על בר רפאלי, על לפת, על וואינט, על עראק, על טלוויזיה נושכת ובועטת, ובסוף גם על הטקסט הכי טוב שקראתי בשנים האחרונות]

חורף.
חבר מגיע לבקר, ובידו שקית מלאה בלימונים צהובים גדולים וריחניים, שבאותו היום נקטפו מהעץ. ואני רוצה לקחת את החורף הזה, ולהכניס אותו לצנצנת, שיהיה לימים יותר גשומים ופחות חמוצים.


השבוע ראיתי סרט על האלבום הראשון של אביתר בנאי (שאפשר לראות במלואו באתר של ערוץ שמונה). מתוך הסרט העציבה אותי מאוד סצנה אחת, באופן קצת מפתיע. מדובר בקטע מתוך תוכנית של יאיר לפיד, אי שם באמצע שנות התשעים. אביתר בנאי, אז אלמוני לחלוטין, בהופעה ראשונה בטלוויזיה. פריים טיים, רק אביתר ופסנתר. שקט באולפן, ואביתר שר את "אבות ובנים". בפריים טיים. בלי זיקוקים וכוכבים נולדים מסביב, רק הוא והפסנתר. "תיכף אני ארצה שתלכו מפה, שאוכל כבר ליפול בשקט… אבא בוכה על בן בוכה על אבא". ועם כל הסיפורים על האלבום העצוב הזה של בנאי הצעיר, דווקא הקטע הזה באולפן העציב אותי. כי היום, דברים כאלו פשוט לא יכולים לקרות, בפריים טיים מול שלושים אחוז רייטינג.

לפני זמן מה הזדמן לי לצפות בשעה של פריים טיים ערוץ שתיימי. החדשות, ואחר כך האח הגדול.
לא הצלחתי להבין איך פעם, לפני שהייתי פשוט בוחר באינטרנט מה אני רוצה לראות וצופה מתי שמתחשק לי, איך פעם הייתי סובל את החרא הזה. מוצרים טלוויזיוניים פופוליסטיים, ערוכים בצורה מבהילה ורעשנית, מתקיפים אותך בקצב בלתי פוסק. וזה עוד בשלב החדשות.
אחר כך תור האח הגדול. ניהלתי על התוכנית הזו אינספור דיונים, ובה ניסיתי לסביר שוב ושוב: אני ממש שונא את התוכנית הזו, אבל. הבעיה העיקרית שלי איתה, היא שהיא הופכת לחזות הכל, לשיחת היום, ולחצי מההתעסקות בתקשורת. פאקינג ארבעים אחוז רייטינג. חצי מדינה תדע לזהות את האוחצ' התורן מהאח הגדול, ואף אחד לא יודע מי זה אביב גדג'.

מתכון ללימונים כבושים, בערך, אבל ממש בערך:
פורסים לימונים לפרוסות דקות, עם הקליפה והכל. עדיפות להסרת החרצנים. לוקחים צנצנות זכוכית עבות, שוטפים טוב, שופכים פנימה קצת מים רותחים, מחכים קצת ומרוקנים (נגד החיידקים). עכשיו מסדרים את הלימונים בצנצנת. שכבה של לימונים, רבע כפית מלח גס, שכבה של לימונים, רבע כפית מלח גס. כל כמה שכבות, שמים גם שן שום קצוצה, צ'ילי חריף, ופפריקה. כשהצנצנת מלאה, סוגרים, ומחכים יום, שהלימונים יגירו את הנוזלים. מוסיפים מיץ לימון עד לכיסוי, ומעל שופכים שכבה דקה של שמן זית, לאיטום מפני חיידקים. סוגרים, ומחכים בסבלנות שבוע לפחות עד שהלימונים מוכנים.

השבוע נתקלתי בהודעה הזו ברחבי הפייסבוק.

"עצוב. סיפורה של התקשורת הישראלית ב20 שניות:
הלילה נפטר אהרון דוידי, ממייסדי חטיבת הצנחנים. לחם במלחמת העצמאות, פעולות התגמול, מבצע קדש ומלחמת ששת הימים. גיבור ישראל שגידל דורות של לוחמים תחת הערך "אחריי".
גם נפטרה זמרת אמריקאית מפורסמת, ככל הנראה ממנת יתר של סמים.
בויינט, האתר הנפוץ במדינה – הזמרת האמריקאית בעמוד הראשי בבולטות. אהרון דוידי–שום כתבה.
זה לא נובע מ"שמאלנות". זה נובע מרדיפת הרייטינג של התקשורת. מהרדידות. מהנתק ממורשת ישראל.
אם אנו, הקהל, נצביע ברגליים, אז כלי התקשורת ישתנו בהדרגה.
אם התקשורת אינה רוצה לפרסם את מותו של גיבור ישראל, אנו הציבור נעשה זאת במקומו. הנה סיפורו של דוידי ז"ל: לינק לפייסבוק.
שתפו והפיצו ככל יכולתכם.
איננו כועסים על התקשורת. אנו עצובים. ובעיקר – נחושים לשנות את המצב."

זו אמנם הודעה פייסבוקית מלאת פאתוס, אבל צודקת מאין כמוה, ובלי קשר לפוליטיקה (או לפועלו של אהרון דוידי ז"ל), אני מסכים עם כל מילה.

בשנת 2011, זמן הצפייה הממוצע בוידאו באינטרנט הוא פחות משתי דקות.
לכן אני מתריע בפני הסבלנות הוירטואלית שלכם, וממליץ לכם לראות את 4:50 הדקות הראשונות של הוידאו הבא. מדובר במיני סדרה בריטית, שהיא בעצם שלושה סרטי טלוויזיה (כל אחד אורך בין 45 דק' לשעה), וככה היא מתחילה:


[עדכון: בינתיים הוידאו המקורי הוסר. החלפתי אותו בטריילר]

חבר המליץ לי לראות בלי לדעת כלום, ואני מודה לו על ההמלצה עד מאוד.
וכדי לגרום לכם לצפות, אספר שכשמה כן היא, "בלק מירור" היא בעצם מראה שחורה ומהפנטת. תסתכלו עליהם ותראו אותנו.
על תרבות הרייטינג והסקרים, על פוליטיקה, על פרסום, על הצלחה, ועל טכנולוגיה.
בעיניי, צפיית חובה.
(או כמו שאיש חכם כתב פעם, בלונדון יש טלוויזיה נהדרת, כך שהייאוש נעשה יותר נוח)

ועכשיו, לקצת אוכל חמוץ-מלוח, כי בכל זאת, בלוג אוכל פה.

ריבוע פרוס דק של לפת, כי חורף. שמנת חמוצה מעורבבת עם פלפל שחור גרוס מעל. קצת מלח גס. חתיכת לימון כבוש. ומסביב, טפטופים של השמן שמצטבר בראש הצנצנת של הלימונים הכבושים, מלא טעם וארומה לימונית.

ואת הטוב שמרתי לסוף.
את יוסי בבליקי כבר הזכרתי בבלוג, אבל זו הזדמנות טובה לדבר על הטקסט הבא.
כתבה שהיא בעצם שיחה, בין יוסי בבליקי (כותב שירים מבריק ואיש חכם מאוד) ובין עוזי וייל (כותב מחונן שאחראי, בין הרבה דברים, לחמישייה הקאמרית, השער האחורי של העיר, והרצועה).
שיחה שהיא בעצם הטקסט הכי מרתק, והכי מעורר מחשבה, שקראתי בשנים האחרונות.
כל כך הרבה יופי, עומק, אינטילגנציה, ואמת, בשיחה אחת.

רצוי לקרוא כאן: "המדברים בלילה"

ומתוך השיחה הזו, קטע אחד כדי לחתום את היום.

– אתה שותה רק עראק, נכון?
– לא רק.
– למה, כי הוא זול?
– לא. כי עראק מטהר.
– אם היה לך הרבה כסף מה היית שותה?
– לא הייתי… עוזי, אחד הדברים שחשבתי עליהם היום זה שאם היה לי כסף הייתי עושה בדיוק את אותם דברים שאני עושה היום. זאת מחשבה מבהילה.
– למה מבהילה? זה נשמע אידאלי.
– מה הייתי עושה אם היה לי כסף? הייתי מדבר איתך בלילות, ומנסה לכתוב את השיר הכי יפה בימים, ורב עם נועה על המחשב. וזה מפחיד.
– זה מה שמפחיד אותך?
– כן.
– נראה שיש לך כסף שאני לא יודע עליו.
– אתה היית מתנהג אחרת?
– כן, כי כסף מאפשר. אם היה לך כסף, אז לא רק היית מפיק אלבום לקובי אור – שבשבילנו הוא גיבור, אבל רוב האנשים בארץ לא שמעו עליו מעולם – אלא גם היית יכול לתלות את הפוסטר שלו בנתיבי אילון. במקום השרמוטות של פוקס.
– לא הייתי עושה את זה, בגלל הבושה.
– באמת?
– כן.
– אז בזה אנחנו שונים. אין לי שום בושה. הייתי משחק במשחק שלהם ומביס אותם. 30 מטר פוסטר, "קובי אור!" ככה. בנתיבי אילון. הייתי מוריד את התמונה של השד-יודע-איך-קוראים-לה בבגד-ים, ושם במקומה תמונה של קובי אור, ואומר: "מה תעשו לי? יש לי כסף".
– ואולי בגלל זה אין לך כסף, כי היית הולך על החלום שלך בכוח.
– יכול להיות. אז למה לך אין כסף?
(פאוזה ארוכה מאוד).
נו?
– אולי מאותה סיבה. אם ממילא לא הייתי הולך על החלום שלי בכוח – בשביל מה לתת לי כסף?

אז תודה על הסבלנות.
מקווה שהיה פה איכשהו קשר ללימונים כבושים.

מודעות פרסומת

9 תגובות

מתויק תחת אישי, תרבות

9 תגובות ל-“לימונים כבושים, האח הגדול, וחזיר

  1. שאלתי פעם בחורה צעירה אם היא בכלל יודעת למה לאח הגדול קוראים האח הגדול.
    "ברור" היא ענתה. "The Big Brother".
    מה הכוונה שאלתי?
    "כי ככה קוראים לזה באמריקה וזה התרגום".

    וככה בונים מדינה.
    אגב, אני מכין גם קומקווט כבוש באותה הצורה.
    ואת הלימונים אני טוחן עם קצת נענע ושום (אם יש קונפי שום עוד יותר טוב) לממרח מדהים.

  2. לא מסכים לגבי דוידי.
    לא חושב שהבעיה בתקשורת. התקשורת נותנת לאנשים את מה שהם רוצים לקרוא. גם אם הייתה כתבה על דוידי במקביל לכתבה על וויטני יוסטון, ברור לך על איזו מהן יהיו יותר קליקים (בהפרש גדול).
    הבעיה היא באנשים. צריך להחליף אותם.

    • מרקוביץ'

      התקשורת נותנת לאנשים את מה שיביא לה רייטינג (=כסף). בדרך כלל, זה מה שלאנשים יותר קל לקרוא, או מה שהאנשים רוצים לקרוא עכשיו.
      כמו בניסוי שבו מבקשים ממך לציין איזה סרטים אתה רוצה לראות עכשיו, ואיזה סרטים אתה רוצה לראות בשנה הקרובה. התשובות בדרך כלל ייטו לכיוון של "ת'ור" עכשיו, ו"ברבור שחור" השנה (וזה סתם כי לא ברור לי איך אותה נטלי פורטמן משחקת בשני הסרטים).

      התפקיד של התקשורת בחברה הוא לא לעשות מיליונים (כלומר טובת הקברניטים), אלא טובת החברה, כלומר לשמור על הדמוקרטיה, או להעשיר את התרבות, או להעשיר את המחשבה, וגם לבדר ולשעשע.
      כתוצאה מההנחה הזו, אני בהחלט מאשים גם את התקשורת, או יותר נכון את האנשים העומדים בראשה או מנווטים אותה, וגם את הפוליטיקה, שאמורה לרסן אותה בחקיקה ובתקצוב.

      וכמובן, הבעיה היא גם באנשים, כי אנחנו אלו שבסוף בוחרים (או לא מדיחים) את הפוליטיקה, ושמשתפים פעולה עם התקשורת שממשיכה לצחוק עלינו ממרומי הרייטינג והפרסום.

  3. פוסט יפה.
    הסרטון הוסר על ידי המשתמש.

  4. אהבתי מאוד את הפוסט והביקורת. מסכימה עם כל מילה.

  5. בימים אלו אני קוראת את 1984. שוב. אני מוצאת את זה רלוונטי מתמיד. בימים אלו אנשים לא מחפשים אוכל למחשבה. הם מחפשים סתם אוכל. ג'אנקפוד. משהו להכניס לפה ולהשקיט את הרעב. תעשיית האוכל המהיר התפשטה גם לטלוויזיה.

    דרך אגב- אהבתי שהחזרת על המנה עם הלפת 😉

  6. פוסט מעולה ותודה על המתכון ללימונים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s