אוכל מניו-אורלינס, שפית בלונדינית, וטלוויזיה מודרנית

"בוא, נבשל גאמבו, ונראה איזה פרק של טרמה."


(טלוויזיה מודרנית)

זה התחיל מהסופרנוס, שלקחה את כל הגבולות שהיו קיימים עד אז בטלוויזיה, ושברה את כולם.

והמשיך עם "הסמויה" (The Wire), שכבר לא נשארו לה גבולות טלוויזיוניים לשבור, אז היא המציאה מחדש את המונח הזה, טלוויזיה. מדובר בסדרה, ארוכה, תובענית, מדכאת ומספקת, ששואבת אותך לתוכה לחלוטין. ולוקח כמה פרקים כדי להתחבר, אבל ברגע שסיימת לראות את כל חמש העונות האדירות, אתה עצוב, כאילו הרגע נפרדת מהחברה שלך.

ואחרי שזה נגמר, אני לא מסוגל לחזור לסדרות הרגילות. אפילו באנקרים מוכרים נראים לי מטופשים.
אז אני מתחיל לנבור, ומגיע לסדרה נוספת וחדשה יחסית של דיוויד סיימון, היוצר הגאון של הסמויה.

"טרמה".
ניו-אורלינס, קצת אחרי ההוריקן קתרינה, שהחריב את כל העיר. בשכונת טרמה (Treme), הלב המוזיקלי הפועם של העיר, אנחנו מתלווים לחיים של סט דמויות ססגוני ומגוון, שמנסים לבנות את החיים שלהם ואת העיר שלהם מחדש, אחרי הסופה.
זוהי סדרה מופלאה, עשירה, מלאת רבדים והיסטוריה, שלוקחת אותך יד ביד עם הדמויות, ומעבירה אתכם במסע ארוך של אושר ודיכאון, ובעיקר המון יופי, ואהבת אדם.
ומוזיקה, המון מוזיקה.
המרכז של הסדרה הוא המוזיקאים, והמוזיקה, שמככבת כמעט בכל סצנה, בצורה שלא נראתה עוד על המסך.

סיכום ביניים:
אם צלחתם את הסופרנוס, רוצו לראות את הסמויה, ואחרי שהתאהבתם בסמויה, הגיע הזמן לטרמה.
ומכיוון שעל שלוש הסדרות האלו אני יכול לכתוב בלוגים שלמים, אפשר להתקדם לכיוון האוכל.

יש שם, בטרמה, לא מעט אוכל.
כשהמוטיב המרכזי של הסדרה הוא התרבות המקומית, וכשהאוכל הוא מוטיב מרכזי בתרבות המקומית, הוא תופס שם מקום של כבוד, ומציג עולם שעוד לא הכרתי. מצד אחד, הבישול הדרומי הסמיך והכבד של ארצות הברית, מצד שני המגוון העצום של ההשפעות הספרדיות והצרפתיות של חברת המהגרים של ניו-אורלינס, כשלכל זה אפשר עוד להוסיף את המיסיסיפי, שמזרים לתוך המטבח הזה כמות מכובדת של דגה ופירות ים.

זה זמן טוב להפנות לקטע על האוכל בסדרה, שגיליתי כשכתבתי את הפוסט הזה. והוא מביא מבט מקרוב על האוכל בניו אורלינס, על איך זה הרגיש אחרי ההוריקן, ואיך כל האווירה נכנסה אל תוך חווית האוכל שם. (כמובן ששימח אותי לגלות, ששם הקטע הוא כשם הבלוג הזה, זה בטח אומר משהו).

חבר שצפה בסדרה, רצה לאכול גאמבו. המאכל הניו-אורלינסאי הזה מציץ שוב ושוב במהלך הסדרה, ומכיל כמות מופרכת של מרכיבים עיקריים: נזיד של שרימפס, בשר סרטנים, בשר בקר, נקניקיות, במיה, עגבניות, והמון תבלינים, מתבשל שעות על האש, ומוגש על אורז לבן. ומכיוון שהמאכל הזה לא מוגש בשום מקום בארץ, הוחלט שאנסה לבשל. כדרכו של היקום, לא כל הנסיונות עוברים בהצלחה, וגם על אלו יש מקום לספר. אז היה נחמד, וטעים, אבל לא משהו שהשאיר רושם בלתי נשכח (לפחות לא עליי). אאלץ להרחיק עד ניו-אורלינס כדי לטעום אחד כזה מוצלח באמת…

יש שם, בטרמה, שפית אחת מהממת. קצת יותר מדי יפה, וקצת יותר מדי רכה, אבל נוגעת ללב. היא עוברת בין שלבים רבים של למעלה ושל למטה, של סיפוק עצום ושל אכזבות גדולות, כמו גם שאר המוזיקאים שבסדרה, או בעצם, כמו כל מי שעוסק באיזושהי סוג של אמנות למחייתו. והיא נופלת וקמה, ובאיזשהו שלב מוצאת את עצמה בניו-יורק, עובדת כטבחית מהשורה אצל סלבריטי-שפים מהתפוח הגדול.

בשלב הזה, האוכל בסדרה סקרן אותי עוד יותר. גם בגלל שמבט מקרוב על מטבחים של מסעדות מהטופ העולמי תמיד מעניין אותי (שמישהו כבר ירים איזה סדרה על מטבח אמיתי!), וגם כי הסדרה הצליחה לשלב באופן אינטילגנטי את האוכל של ניו-אורלינס עם זה של ניו-יורק. את הדוגמה הזו, למשל, לא הבנתי עד שלא קראתי קצת אחר כך:

לכאורה, השפית ג'נט מכינה עוד מנה לדיוויד צ'אנג, סמל ניו-יורקי שמבשל אוכל שהוא אסייתי בעיקרו. בפועל, היא מכינה את הגרסה שלה למנה דרומית מפורסמת, כשהגריטס שהיא מדברת עליו הוא בעצם דייסת התירס הקריאולית.
וזוהי, דוגמה מצוינת לטלוויזיה אינטילגנטית. כזו שגורמת לך לחשוב, מרחיבה אופקים, מלאת רבדים, ועדיין מהנה.

אז בישלתי.

גלילות של מנגולד חלוט, עם אורז, שרימפס חלוט וקצוץ, וקצת משמשים מיובשים.
הרוטב הוא אותו "ויניגרט הפוך" של ג'נט מהסדרה: חומץ אורז, שמן תירס, סויה, ג'ינג'ר, שום, וצ'ילי.

מרק של סויה ומיסו, עם אצות ווקאמה, גזר, בצל ירוק, ואטריות אורז.
באדיבותו של סגל, אשף המרקים האסייתיים.

סלט מנגולד טרי וחמוציות ברוטב סאטה, סויה, ומיץ לימון.

והמנה העיקרית, הנסיון השאפתני-אך-לא-לוקח-את-עצמו-יותר-מדי-ברצינות לחבר בין אוכל ניו-יורקי, אסייתי, וניו-אורלינס.
טונה אדומה צרובה, ביצה רכה מאוד, בצל ירוק, אורז, שרימפס צרובים בשמן בייקון ודבש, כשמסביב מפוזר בייקון קראמבל (שהוא בעצם בייקון מטוגן וקצוץ), ומעט רוטב צדפות.

ואכלנו המון, וליקקנו את האצבעות,
והתיישבנו לראות את הפרק האחרון של העונה השנייה של טרמה.
איזו סדרה גדולה.

מודעות פרסומת

4 תגובות

מתויק תחת ארוחה, מרק, סרטים, תרבות

4 תגובות ל-“אוכל מניו-אורלינס, שפית בלונדינית, וטלוויזיה מודרנית

  1. קלקל

    לפחות אנתוני בורדיין, ויש מצב שעוד שפים, היו קשורים לכתיבה ולצילום של חלקי האוכל בסדרה.

  2. מרקוביץ'

    אמת. (רציתי להזכיר את העובדה הרלוונטית הזו, אבל משום מה זה נשמט במהלך הכתיבה. איזה יופי שיש תגובות.)
    אנתוני בורדיין כתב (בשיתוף עם דייויד סיימון) שני פרקים בעונה השנייה, והצליח להכניס לסדרה סצינה מתוך ספרו המצויין "סודות מחיי המטבח".
    חוץ מזה, גם טום קולקיו מטופ שף האמריקאית מציץ מדי פעם, אריק ריפרט ולה ברנדין שלו תופסים מקום של כבוד, ושפים נוספים מפציעים פה ושם בתפקידי אורח.

  3. אחלה ארוחה הכנת והתמונות נפלאות. נהנתי מאד לקרוא את הפוסט טלויזיה ואוכל הם שני מוטיבים משמחים מאד בחיים. בעיקר כשמדובר בסדרות איכותיות כמו טרמה או (טרמיי).

  4. אני כבר רצה לבדוק את הסדרות המדוברות…
    אין ספק אתה מדבר את החיים..
    תודה
    חיה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s