לאוס, או: תבשיל קארי צהוב, חנוכה, ועקרבים

דמיינו כפר קטן שנמצא על גדת הנהר, והדרך היחידה להגיע אליו היא בסירה. אין כבישים, אין מכוניות. מה שמעיר אותך בבוקר הוא התרנגולות, בדיוק בזמן כדי לצאת למרפסת הגסטהאוס, להתמתח, להביט על הדקלים שמסביב, ולחכות לטקס של הנזירים. בודהיסטים, לבושים בגלימות כתומות זוהרות, עוברים בכפר ומברכים בשקט כל בית. ותמיד יש שם מה לעשות, ותמיד יגיעו לשם מטיילים כיפיים, והמקומיים מקסימים גם הם. וזו הרגשת חופש מוחלטת.

בחלק הקודם בסדרה הגעתי בערך עד בנגקוק ההומה, הצבעונית והריחנית. ואחרי כמה ימים של שיטוט ואוכל בבנגקוק, נסעתי לצפון תאילנד, אזור שונה מאוד. הרבה פחות אורבני, הרבה יותר רגוע. והמשכתי להנות מהאוכל, בעיקר ברחובות. מצאתי את עצמי מסתובב בשווקים, מריח, מביט, וטועם מהכל.

וזה הזמן לעסוק בקשיי השפה. במזרח, ככל שאתה מתרחק מאיזורים תיירותיים, הסיכוי שלך לתקשר באמצעות מילים קטן משמעותית, ולכן נדרשת מיומנות ויצירתיות פנטומימאית, או פשוט יכולת ניחוש טובה. השיטה שלי הייתה, נסה את הכל. אני מגיע למסעדת שוק, עם המון סירים פתוחים, ובתוכם תבשילים שכל אחד מריח יותר טוב מהשני. הייתי פשוט מצביע על משהו, ומקווה לטוב.
לפעמים הייתי מקבל משהו בלתי אכיל. פעם אחת אפילו הזמנתי נזיד שהיה נראה מעולה, אבל בסוף התברר שהוא מכיל המון ציפורני עופות, שזה משהו שהסינים מאוד אוהבים, ואני לא. אבל ברוב המקרים, תענוג. ולסקרן אוכל כמוני, לאכול דברים טעימים שאתה לא מכיר ומבין, זה היה כיף גדול.

(ואם כבר מדברים על סקרנות אוכל, אז קורסי בישול קצרים הם אופציה נהדרת. זו הזדמנות טובה להבין באופן יותר מסודר רכיבים וטכניקות שאתה לא מכיר, ולנסות אותם בעצמך.)

[פינת המוזר, מס' 2]

צפון תאילנד. טרק, שלושה ימים, עם חבורה מכל העולם, ומדריך תאילנדי. סוף יום ההליכה השני. אנחנו מגיעים למקום שבו אנחנו עומדים לישון, המדריך הגיע קצת לפנינו, והתחיל לבשל את האוכל. אני רואה שני ווקים על האש, אחד רגיל למראה, ומהשני מבצבץ משהו מוזר. אני שואל את המדריך מה זה, ומביט מקרוב. נחש, הוא אומר. תפסתי אותו על הדרך, והחלטתי לבשל אותו, הוא אומר. מגניב, אני חושב, נחש ברוטב קארי צהוב. אני חייב לנסות. לסיכום, קצת לעיס, אבל לא רע.

אני חוצה את נהר המקונג, ועובר את הגבול.
לאוס.
ארץ מוריקה ויפה, ורחוקה במידה מגלי המטיילים. שלווה, ירוקה וצנועה, לאוס היא כרגע מה שתאילנד (כנראה) הייתה לפני עשר או עשרים שנה, לפני שתעשיית התיירות החריבה חלקים גדולים ממנה. המון נהרות, מפלים, ונזירים בודהיסטים, מקומיים נחמדים ותרמילאים בראש הנכון.

אבל אנחנו פה בשביל האוכל.
האוכל הלאואי דומה מאוד לתאילנדי, עם שינויים כאלה ואחרים, ותופעות מעניינות.
למשל, המקום הראשון בלאוס אליו הגעתי, לואנג פארבאנג, הבירה העתיקה, ומושבה צרפתית לשעבר. אז ההשפעות מתחילות מהבאגטים שהפכו לחלק מאוכל הרחוב, דרך הקרפים הצרפתיים, ואפילו עד ה"פלמבה", אותו טריק מהאייטיז. במסעדה משפחתית כלשהי, הזמנו קינוח, "בננות מקומלות בלאו-לאו". זה כמובן לא השם שנכתב בתפריט, אבל זה מה שזה היה, בננות מושחמות בסוכר, ועליהן הוויסקי המקומי, שמודלק כשהוא מגיע לשולחן.

מכיוון שזה היה בחנוכה, הלהבות התאימו לחנוכייה שאולתרה מפקקים של בירה, ולילדים המקומיים שממש לא הבינו מה זה המנהג המוזר הזה, להדליק אותה.

אגב אלכוהול מקומי. בכל כפר קטן מייצרים וויסקי מקומי שנקרא "לאו-לאו", והוא נע באיכות שבין גרועה ועד לטעם של דלק. כדי לשדרג את האווירה, הרבה פעמים אפשר לראות בקבוקים של לאו-לאו ובתוכם עקרבים למיניהם…

כדי לפצות על הוויסקי המזעזע הזה, הלאואים מייצרים את אחת הבירות בייצור-המוני הטובות בעולם (ואני לא מגזים), ושמה כצפוי "ביר-לאו". מעולה, עולה גרושים, ומגיעה בבקבוקים של 620 מ"ל, שזה בכלל כיף. לא פלא ש-95% מהבירה שנמכרת בלאוס היא "ביר-לאו".

(ביר לאו על השולחן, אושר גדול מסביב)

בתחילת הפוסט תיארתי מקום נפלא, בצפון הדי-פראי של לאוס, כפר קטן שנקרא מואנג-נוי, שכפי שכבר נאמר, אפשר להגיע אליו רק בסירה, אין שם מכוניות, והחשמל נכבה בעשר בלילה. הם אוכלים את מה שהם דגים או מגדלים מסביבם, וכל האוכל שם הוא מקומי לגמרי. לא פלא שיצא לי להנות מכמה חוויות אוכל פנטסטיות.

הראשונה הייתה אולי הארוחה הכי טובה שיצא לי לאכול בטיול הזה, במסעדה שהיא יותר שני שולחנות בחצר בית של משפחה מקומית. היינו ארבעה אנשים, וביקשנו שיביאו לנו בערך את כל מה שהיה להם להציע: אגרולים פריכים להפליא שנשברים עם הביס, סלטים חמוצים-חריפים, ירקות בחלב-קוקוס מתקתק וקארי עם סטיקי-רייס, דג צלוי ועסיסי. הכל היה עשוי לשלמות, טרי מהרגע.

(הזכרתי פה את הסטיקי-רייס, אז למי שלא מכיר… מדובר באורז מאודה מזן מיוחד, שמתבשל ומוגש בכלי במבוק קטן. כל הכיף בו הוא צורת האכילה: הרעיון הוא לגלגל חופן של אורז דביק באצבעות למעין כדור, לטבול אותו ברוטב של מה שמוגש איתו, ולאכול, בידיים כמובן. ואין ספק שלאכול בידיים זה כיף בכל אזור בעולם.)

עוד חוויה ששווה לציין, היא פשוט לבשל את מה שיצא הרגע מהנהר. הדג השמנמן הזה נצלה בהנאה רבה מעל גחלים של מדורה, וכל מה שצריך להוסיף לו זה קצת שום, ג'ינג'ר, וממרח קארי אדום. ביחד עם סטיקי-רייס, זו ארוחה פשוטה ומבריקה. וזה מדהים איך אתה מתרגל במהירות להיגיון הקולינרי המקומי, לזה שבמקום שמן ולימון הדג נעטף בקארי אדום וג'ינג'ר, ושבמקום בפיתות אתה מנגב את הכל עם אורז.

ומשם, אני ממשיך בדרכי בלאוס, לעבר הדרום, אזור מופלא לכשלעצמו.
עליו, וגם על קמבודיה, יסופר בפוסט הבא.

מודעות פרסומת

2 תגובות

מתויק תחת טיול, תרבות

2 תגובות ל-“לאוס, או: תבשיל קארי צהוב, חנוכה, ועקרבים

  1. רותם

    כמה כיף בפובט אחד. חשק עז לדג בקארי.

  2. מרקוביץ'

    שמח שנהנית, ברוך הבא רותם 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s