"מול-ים", או: פוד פורנו להמונים

[על המסעדה הכי טובה בארץ(?), על תרבות הרייטינג, על אויסטרים, על פול מקרטני, על דפי שוקולד, ועל יוסי בבליקי]

בעוד כמה פסקאות אספר על הארוחה הנפלאה שאכלתי במול-ים, מבטיח.

אבל קודם אני רוצה להזכיר קודם את אחד האלבומים שאני הכי אוהב בעולם. "אלבום המצעדים". ויוסי בבליקי (סולן להקת פונץ' אם זה עוזר למישהו מן הקוראים), כותב על המחשבה שמאחורי האלבום האדיר הזה.

"התחלתי לכתוב בחורף 89, בסלון תל אביבי קטנטן שהיה צפוף בתקליטים של בוב דילן וספרים של פנחס שדה וקניוק. הייתה לי אז מחשבה לכתוב אלבום של שירי עם בשביל אנשים שאיבדו את העם. ולנסות למתוח קו דמיוני בין תרבות מצעדי הניצחון המיליטריסטית לבין תרבות מצעדי הפזמונים, המדרגים והרייטינג, שהתחילה להרים את הראש באותה תקופה."

האלבום יצא אי שם באמצע שנות התשעים, ומכר בערך אלף עותקים, שזה לא הרבה. ואז, הגיע האינטרנט, ואנשים התחילו לחפש, ולדבר בפורומים, ולמצוא, ולהוריד. ו"אלבום המצעדים" זכה לפופולריות אינטרנטית, ויצא בשנה שעברה בהוצאה מחודשת.

"כל כך הרבה השתנה אצלי ומסביב בשנים שעברו מאז", כותב בבליקי.
"אבל האיוולת היא אשה זקנה מאוד. ותרבות המצעדים, משני קצותיה (הרובים והשושנים), היא דרך עתיקה ובטוחה לרכב על האיוולת דרך לוילה בכפר שמריהו. זה השתלם אז וכנראה שממשיך להשתלם למישהו, להצעיד בחורים ובחורות במדים, או בחוטיני, או סתם בג'ינס ובסוודר, כמו גלדיאטורים מודרניים, בדרך לניצחון שאף פעם מביא שמחה. וזה כנראה מנפח תחושת אינסטנט חיים מאוד מוחשית, מרוץ העכברים הזה בתוך תרבות שמדרגת את עצמה לדעת בגרפים, בפסיכומטרי, בריאליטי, בתור לקבלת עבודה. אבל החיים, גם ב-2010, מתחילים מהרגע שהעזת להגיד 'לא!' לתרבות המצעדים."

למול-ים נכנסתי השבוע בפעם הראשונה. בהתרגשות, כזו שמלווה מקום שכבר שמעתי עליו הרבה, בעיקר תחת הכותרת "אחת המסעדות הטובות בארץ". ועם טייטל כזה, הציפיות שלי היו בשמיים. האם נענו או לא? חכו לסוף.
בינתיים, בואו ונחשוב רגע על יורם ניצן, השף הותיק של המסעדה. הבנאדם עומד תחת זכוכית המגדלת של "אחת המסעדות הטובות בארץ" כבר חמש עשרה שנה (מה שהופך אותה, לפחות בז'אנר מסעדות העילית, גם לאחת הותיקות בארץ). כל יום הוא פותח את המטבח שלו בידיעה שהוא צריך לספק לסועדים שלו ארוחות מדהימות, ושכל פספוס קטן יירשם בגדול. אז קודם כל, אפשר להירגע. הארוחה באמת הייתה מעולה.

הגעתי עם הקונדיטורית לעסקית צהריים. זה רלוונטי, כי המחירים שמחוץ לעסקית יקרים בטירוף. גם העסקית יקרה, כ-175 שקלים לסועד, אבל בהחלט מספקת תמורה, וגם מציעה מבחר מרשים של מנות לבחירה.
בואו וניגש לאוכל.

התחלנו עם קוקי סן-ז'אק על קרם אספרגוס, עם אספרגוס חלוט, פלפלים קלויים ומוחמצים, פיסת פנצ'טה, וקצף יין לבן ועשבי תיבול.

וגם עם סלט של קלמרי ושרימפס חלוטים עם קוביות פלפלים ועגבניות, כשמעל קרפצ'יו ילו-טייל טרי שבטריים, בתיבול ים תיכוני ועשבי תיבול קצוצים.

שתי המנות היו מעולות. על אף המראה הכוחני יחסית, קרם האספרגוס היה עדין וטעים, והיה ליווי מושלם לקוקי סן-ז'אק הנפלאות, כשהפנצ'טה והפלפלים הקלויים נותנים קונטרה מצויינת לעדינות הזו. וסלט פירות הים עם הילו-טייל צעק טריות, וטעמיו היו מאוזנים לכדי שלמות.

כבר בשלב הזה, אפשר לשים לב למורכבות של האוכל. היה לי התענוג לעבוד עם כמה טבחים מעולים שהתחנכו במטבחו של יורם ניצן, ולשמוע סיפורי אימים על כמות ההכנות העצומה שנדרשת מהטבחים במול-ים, בלי שום פשרות לגבי האיכות שלהן. שתי המנות האלו הן דוגמה מייצגת למגוון המרכיבים, שאם תשימו לב לתפריט, לא חוזרים יותר מדי במנות אחרות. אם תוסיפו למשוואה את כמות המנות בתפריט, אני ספרתי 36 (!) מהן, אני חייב להוריד את הכובע בפני הטבחים שמצליחים להעמיד את הסרוויסים האלו כל יום.
אבל המורכבות היחסית לא עושה נעשית בשביל הרושם. כל מרכיב באמת הוסיף עוד מימד כלשהו למנה, וכמאמר הקלישאה, השלם באמת גדול מסך חלקיו. האוכל גם מעניין, מבלי להיות מתחכם. כשקצף יין לבן נשפך מעל המנה, הוא באמת מוסיף עוד ארומה לטעם, שאולי לא מורגש מיד, אלא רק אם מנסים לשים לב.

והיה גם אויסטר.
מודה ומתוודה, זאת הייתה הפעם הראשונה שלי. מה לעשות, לא קרה עד עכשיו.
שקלתי לקחת את שישיית האוייסטרים למנה ראשונה, בשביל ההתנסות. הקונדיטורית האינטילגנטית אמרה, תזהר, זה ממש מוזר בפעם הראשונה. המלצרית אמרה, אם זאת פעם ראשונה, תתחיל בצניעות. נסה אחד, ואם אתה אוהב, תמשיך הלאה. לקחתי את עצתה.

היה נפלא, ומענג. רך כמו שאני לא יכול לדמיין, מלא טעמים עדינים, וארומות של ים.
גם ידידתי וגם המלצרית ציפו לתגובה סולדת (או יותר נכון, ציפו שהפנים שלי יתעוו). הן התבדו לחלוטין- זה היה תענוג.

אחרי הוידוי הזה, הגיע הזמן לעיקריות.

בשבילי, חצי לובסטר שבושל בוואקום, על גראטן תפוחי אדמה, ברוטב לובסטר ורוטב מרווה, עם קרם כרובית, וסלסת עגבניות פלפלים ואבוקדו.

ובשביל הקונדיטורית, לנגוסטינים בגריל, על רושטי תפוחי אדמה ופונדו כרישה ופטריות, ברוטב לובסטר (אותה הצלחת המרהיבה מתחילת הפוסט).

גם העיקריות היו פשוט מעולות.
הלנגוסטינים קיבלו טעם מתקתק וארומות נפלאות מהצלייה המדוייקת בגריל, והתוספות היו פשוטות אך טעימות. בכלל, זו כנראה הייתה המנה הכי פחות מורכבת, אם אפשר לקרוא לזה ככה. מצד שני, רוטב הלובסטר המדהים הוא הרוטב הכי מורכב שיש – גם בטעמים העמוקים שלו, וגם בדרך ההכנה המוקפדת והעדינה.
הלובסטר היה מבושל בדיוק, הגראטן היה אחת הגרסאות הכי טובות של תפוח אדמה שיצא לי לטעום, קרם הכרובית היה נהדר, ומנת הלובסטר, מממ…
סלסת הירקות השתלבה מעולה עם המנה, ואת רוטב הלובסטר (המדהים) כבר הזכרתי.

אחרי העיקריות, אפשר להתחיל לסכם.
האוכל היה, קודם כל, מאוד מאוד מאוד טעים. כלומר לא היה שום מרכיב שהיה פחות ממצויין, הכל השתלב טוב, ואם היו קריצות, הן היו בהחלט במקום. שילוב המרכיבים מעניין ואינטילגנטי, וגם אם השף מותח קצת את הגבולות, זה אף פעם לא מעבר לקו שבו זה ירגיש מוזר. למשל, שילוב של לובסטר ואבוקדו באותה צלחת יכול להיות הרבה יותר מודגש ומופרע, אבל פה הוא נעשה במתינות, ובעדינות הראויה.
בכלל, העדינות היא עוד אלמנט מאוד בולט במול-ים. יש המון עומק למנות, אבל אף אחת מהן לא הרגישה שהיא צועקת. לדוגמה, גם אם נוספה פנצ'טה חזקה לסקאלופס, זו חתיכה קטנה שרק מוסיפה לטעם, ולא משתלטת עליו. אוכל שמרגיש מעניין, זורם, והרמוני מאוד.

והיה גם קינוח.
הקינוחים שעשו את דרכם לשולחנות אחרים נראו כמו יצירות אמנות, ולא יכולנו להתאפק.

מוס שוקולד אוורירי, גלידת קרמל על גריסי שוקולד, ודף שוקולד.

אני לא בנאדם של קינוחים, אבל זה בהחלט היה טעים מאוד. וכמובן, גם נראה נהדר.
וגם פה, אלמנטים מתוחכמים, כמו גריסי השוקולד ודף השוקולד, משמשים בהחלט בצניעות.

ולסיום מתוק, מקרונים מצויינים, שהגיעו כפינוק.

כלומר, סיום הולם, לארוחה מעולה.

התחלתי את הפוסט בתרבות המצעדים והרייטינג, והגיע הזמן לחזור לזה.
כי אנחנו מתעסקים המון בדירוגים, ובהשוואות. ברצון הזה, למצוא את הכי טוב, או הכי טעים, או הכי מעניין. וגם אני חוטא בזה, ומפספס הרבה פעמים את העניין עצמו.
האם זו הייתה הארוחה הכי טובה שאכלתי בארץ?
זו שאלה חסרת משמעות, כי אי אפשר להשוות. אני אוכל להגיד, אם היה טעים או לא. אם זה הפרה אותי, או אמר לי משהו חדש על החיים שלי. או סתם אם נהניתי. אבל היום אני אוכל ארוחה מופלאה במול-ים, ומחר אני גונח מאושר מול המסבחה האגדית של אבו-חסן, ואתמול נהניתי במטבח שלי משילוב של עדשים ורוקפור שמעולם לא ניסיתי. וזה הכל אושר, אבל רק לעיתים נדירות מוזכר באותה הרשימה.
שוב אביא את דבריו של יוסי בבליקי, הפעם מפה, ובקשר למוזיקה.

"בדיוק הבן שלי שאל אותי, מה אני מעדיף, הופעה של פול מקרטני, או של נדב אזולאי. אמרתי לו, תראה, ברור שגם נדב אזולאי מעדיף את פול מקרטני. אבל אם תשאל אותי למה אני מעדיף ללכת מחר, אני מעדיף את נדב אזולאי, כי הלב שלו פועם הרגע, הוא הרגע אומר את הדברים. ופול הגדול עושה מין סיכום של מה שהיה לנו עד עכשיו, וזה לא מפרה אותי. ולמרות שפול מקרטני, לדוגמה, הוא מאסטר ענק, ההופעות חו"ל האלו, זה כל כך גדול, שכבר אין מקום למשהו חדש להיכנס."

אז אני לא יודע עם מול-ים נמצאת בצד של פול או של נדב, אבל זה בהחלט גורם לי לחשוב.

אז יש מקום לכולם.
ומה שמשנה לי, זה לא מי יותר טוב.
אלא, נניח, מי משקיע יותר אהבה. או מי מספר לי סיפור את הסיפור שהכי רלוונטי לי כרגע. או מי מתאים לי היום, עכשיו. או את מי אני הייתי לוקח לאי בודד. או מי הכי הצליח לפתוח לי את הראש.
זאת אומרת, שבאומנות כמו באומנות, האיכות נמדדת מהצד של מי שהיא מופנית אליו.

וציטוט אחרון:
"אני מודה שכבר פחות משנה לי העניין הצורני, ויותר העניין האנושי. לא משנה אם זה ברהאמס, או ג'ימי פייג', או ת'ום יורק. מה אני יכול לקחת ממנו לחיים שלי? האם הוא משחרר אותי? האם הוא מביא לי איזה רעיון ממש טוב שאני יכול לרכב עליו שלושה חודשים? הוא פותח סתימות? או שזה עוד פעם מישהו שבא ומביא טפט מוזיקלי נאה?"

(או מביא טאפאס בר. או חציל בטחינה. או מסעדת שוק.)

שורה תחתונה, בכל זאת על מול-ים.
מעולה, ושווה. את המחיר, ובעיקר את הכבוד שרוחשים להם.
ובעיקר, טעים, טעים, טעים.

אה, ועוד תמונה לסיום.

הרי צריך להצדיק את כותרת הפוסט, "פוד-פורנו להמונים", לא?

מודעות פרסומת

7 תגובות

מתויק תחת מסעדות, תרבות

7 תגובות ל-“"מול-ים", או: פוד פורנו להמונים

  1. 175 לארוחה מפוארת כזו?
    מדהים, ושווה כל שקל!
    איזו ביקורת נהדרת, ושוב אתה גורם לי לרצות ללכת לבקר במסעדה 🙂
    תודה!

    • מרקוביץ'

      רק להבהיר –
      ה-175 ש"ח הם לראשונה ועיקרית (פלוס מגוון לחמים מעולים, ומקרונים כפינוק).
      שזה עדיין, לדעתי, שווה כל שקל.

      חוצמזה, שמח שגרמתי לך לרצות לבקר שם.
      גם לי מתחשק שוב, אבל אאלץ לחכות עם זה קצת 🙂

  2. עזוב מסעדה, שמ-מסעדה, את העיקר אמרת בין הדברים. כרגיל 🙂
    באמת משונה החיפוש הזה אחר שיאים, אחר הדבר הכי טוב. ואז הדירוגים, או השיחות העקרות שזה מוליד (אני חושבת שאם תשים שני גברים ישראלים על אי בודד הם עשויים להעביר עשור בויכוחים על איזו חומוסייה היא הכי טובה, אבל הכי טובה).
    ובאמת גם מעניין לנסות לחדד את היכולת הזו, לאהוב, להתרגש, לתת לאוכל לספר לך משהו ולתת לך השראה. במובן הזה, אפשר לבכות מרוב אושר גם ממנה כמו ביצה עין שמנגבים עם חתיכת חלה.

    • מרקוביץ'

      נגעת בעיקר במה שאני אוהב באוכל, ההתרגשות, הסיפור, ההשראה. הייתי מוסיף גם גירוי אינטקטואלי ותרבותי, מכניס בין שתי פרוסות לחם טוב עם קצת ירקות, ונשאר מאושר ימים רבים 🙂

      חוצמזה, מעניין אם זה יותר חזק בישראל מאשר בשאר העולם, הקטע הזה של דירוגים והשוואות. משהו מצ'ואיסטי כזה שטבוע עמוק בתוך החברה וכו'.

      ו… במקרה הזה, המסעדה די חשובה כמו בין הדברים. אולי כי יש בה משהו, במול-ים, מיוחד כזה, שבאמת גורם לך להתרגש. משהו בשילוב הזה של איכות, צניעות, מצויינות, הידור ואוכל טעים להפליא, עושה את זה (וגורם לי לכתוב פוסט כל כך ארוך אחר כך).

      • אין לי אלא להסכים. ובאמת מעניין אותי אם זה קטע ישראלי. אני חוששת שלפחות בצורתו המסויימת שעליה אנחנו מדברים, כן.
        מעולם לא אכלתי שם, אבל אשמח לעשות את זה מתישהו (כשאהיה בארץ).
        זה די מרגש לראות פתאום את פנייך בבלוג, דרך אגב. משונה העניין הזה עם לראות את הפנים הנסתרות מאחורי המילים. דימיינתי אותך אחרת קצת

  3. מרקוביץ'

    זה רק חצי הוגן, כי לי אין מושג איך את נראית 🙂
    אבל זה די מסקרן, איך מדמיינים אותך לפי מה שאתה כותב…

  4. מסעדה בהחלט מעולה, המון דימיון בין הארוחה שלך שם לארוחה העסקית שאני אכלתי.
    אני הייתי בעסקית במול ים בחודש יולי האחרון (אז עלה לנו 160 שקל) והיה מדהים.
    הזמנתי את הלובסטר בוואקום לעיקרית, את המוס שוקולד המצויין לקינוח.
    הכל היה ממש מדהים (חוץ ממנת פקין דאק לראשונה, שהייתה פושרת) והייתה פשלה עם הקינוח (הייתה בו שערה, אבל החליפו לנו בחדש ונתנו לנו קינוח נוסף, ולא שילמנו על אף אחד מהקינוחים).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s