דברים שלמדתי מרושפלד, או: "יבנה מונטיפיורי"

[על ה"פרוייקט" החדש שלי, על מה למדתי מיונתן רושפלד, על קלאסיקות מודרניות, ועל מה שאפשר לשתות עם קשית]

מסעדות ארצנו, הטובות, האיכותיות והמסקרנות, הן המטרה הנוכחית שלי.
למה?
כי יש יותר מדי מסעדות ששמעתי עליהן המון ועוד לא יצא לי לנסות.
כי יש לי קצת יותר זמן פנוי עכשיו, בעיקר בשעות הצהריים. ועסקיות נוטות להיות רעיון טוב למדי.
וכי זה תמיד טוב לפתוח את הראש לטעמים חדשים, ולספוג עוד השראה קולינרית מהטובים ביותר.
אז…
הפרוייקט הנוכחי הוא כזה:
הכנתי רשימה של מסעדות שמתחשק לי מאוד לנסות.
אני בוחר אחת מהרשימה, לוקח איתי את אחד מחבריי חובבי האוכל, ויוצא להתענג, ועדיף באיזו עסקית צהריים (בכל זאת, תקציב וכו').
אני חוכך, חושב, מנתח, מהרהר, וכותב על זה פה. אשתדל שזה לא יהיה בסגנון המפורט, אלא יותר לכיוון ה"מה זה אומר", ו"מה אני לוקח מפה".
ואז, אם מתחשק לי, אני מבשל. וגם על זה כותב קצת פה.
בקיצור, יהיה כיף. בואו נתחיל.

המסעדה הראשונה בסבב נבחרה בצורה חצי-רנדומלית. חצי, מכיוון ש"הרברט סמואל" נמצאת גבוה ברשימה, אבל ל"יבנה מונטיפיורי" לא התכוונתי להגיע. אבל ידידה טובה רצתה ללכת לשם דווקא, מסיבות אישיות. אז הלכנו, וזו פתיחה משובחת וסולידית לפרוייקט. כלומר, אם להתחיל מהשורה התחתונה – האוכל היה מצויין, בחלק מהמנות אפילו מבריק, מרענן, אבל לפעמים גם חסר מעוף.

אז מה היה?
(הערת ביניים: ברשותכם, ולמשך כל הסדרה, אשתדל להתייחס בעיקר לאוכל. כלומר השירות, האווירה וכל המסביב הם בהחלט רלוונטיים, אבל מעניינים אותי פחות, ולכן יסופר עליהם רק אם הם יהיו מאוד רלוונטיים לביקור.)

המנות ראשונות היו מעלפות, באמת.

סלט שנקרא בתפריט "סלט ברוקלין סטייל", ואין לי מושג מה הקשר שלו לברוקלין (אם אתם יודעים, אנא ספרו בתגובות), כי ההרגשה שלו הייתה מאוד אסייתית. נתחי עוף קטנים ועסיסיים ששובצו בסלט עם המון ירוק והמון טעם, בוטנים, כוסברה, חסות קצוצות, ובעיקר, רוטב מסתורי, מתקתק ונפלא, שאין ברירה אלא לנגב את מה שנשאר עם לחם, או כמו שעמית אוהב לכתוב – לשתות אותו עם קשית. מבחינתי זו הייתה מנה באמת מרגשת, עם טעמים שקשה לי להפריד ביניהם, ומתחברים בפה לשלם מובחן ומרענן.

סלט העגבניות המפורסם של הרברט סמואל הגיע גם הוא, ושוב, תענוג צרוף. לקחת את המרכיבים הכי טובים שיש, ולתת להם לדבר ביחד – שלושה סוגים של עגבניות שרי, עגבניות צלויות, גבינת עזים מהממת, זיתים פנטסטיים, בצל סגול ועוד עשבי תיבול, והכל כמובן עם שמן זית משובח ומיץ לימון. וכל היופי הוא שכל המרכיבים רק מדגישים את הכוכבת, שהיא כמובן העגבניה – שהיא כל כך מורכבת ושלמה בפני עצמה, ויכולה להיות המרכז שעליו נשען כל הסלט הזה.

בשלב הזה כבר היינו מטושטשים, ולכן טרטר הסלמון יצא מהפוקוס, אבל גם הוא היה מדהים. סלמון נימוח, קרם חצילים שרופים, יוגורט, וקצת טוגרשי מעל, פשוט תענוג.


אחרי הראשונות המעולות, העיקריות החווירו קצת. כלומר, היה בהחלט טעים, אבל נטול מעוף. פרגיות טיקה מסאלה ועוף קייג'ין היו עשויים טוב, וזהו בערך. רק אציין לטובה את עשייתו של עוף הקייג'ין – חזה עוף שבושל בוואקום עד ורדרדות, ונצלה לאחר מכן, מה שאיפשר הגשה של נתח שמן במיוחד, שכיף לאכול.


ולקינוח, מממ… אני לא בן אדם של מתוק, בדרך כלל, אבל עוגת הגבינה (גם היא כבר די מפורסמת, אני חושב) הייתה מעולה, עם המון וניל אמיתי, ומרקם סמיך וטוב. וקרם קוקוס עם פסיפלורה, שהוגש בצנצנת מקסימה, היה מענג גם הוא.

טוב, נו, כתבתי יותר בפירוט ממה שרציתי. אשחיז קצת יותר בפעם הבאה.
ובינתיים, מסקנות – אחרי ביקור ראשון במסעדה של רושפלד, על מה הוא גרם לי לחשוב?
על השילוב הזה של טעמים קצת יותר שונים ופחות ים-תיכוניים ממה שאני רגיל.
על הרחבת מנעד התבלינים מעבר למה שהבאנו איתנו מאירופה או מצפון אפריקה, ולשלב אותם בעדינות ואלגנטיות עם מה שאנחנו מכירים.
על שילובי טעמים חזקים מצד אחד, אבל לא אגרסיביים מצד שני (עניין שהורגש היטב בכל המנות הראשונות שאכלתי).
על המון מרכיבים שונים שמשתלבים היטב ובמפתיע לשלם שעולה על סך חלקיו.
ועל הדרך המבריקה שבה חלק מחומרי הגלם מודגשים ומככבים, בעוד חלק מהם רק מלווה, וכל אחד מוצא את מקומו.

ולסיום, מחווה קטנה שלי.
כי הארוחה באמת עשתה לי חשק לנסות לבשל שלם שקצת עולה על סך חלקיו, ולנסות משהו מוכר עם תחושה קצת זרה.
אצלי, סלט העגבניות הפך לסלט גזרים, שהוא ירק שלדעתי לא זוכה בכבוד המגיע לו.
בדומה לעגבניה, גם הגזר הוא מספיק מגוון ועמוק בטעמו כדי להחזיק מנה שלמה על כתפיו הכתומות.

הגזר מופיע פה בשלוש וריאציות. סלייסים דקיקים של גזר טרי (שקולפו ממנו בעזרת קולפן). גזר מוחמץ (מגורד בפומפייה רחבה, ושורה בתחמיץ של חומץ בן-יין אדום, עלי דפנה ופלפל אנגלי). קוביות גזר מקורמל (עם מעט שמן וסוכר, על מחבת). וחוץ מהגזר… גבינת פטה. בצל ירוק. פלפל חריף. עלי פטרוזיליה. רוטב מסויה, מעט שמן שומשום, קצת חומץ. ומעל גם שומשום.

אז…
הייתם ב"יבנה מונטיפיורי" ויש לכם מה להוסיף או להעיר? מוזמנים להגיב.
אני, בכל אופן, מאוד נהניתי.

מודעות פרסומת

2 תגובות

מתויק תחת מסעדות, רעיונות

2 תגובות ל-“דברים שלמדתי מרושפלד, או: "יבנה מונטיפיורי"

  1. הממממ….

    סלט העגבניות של "הרברט סמואל" הוא באמת אליפות, אבל (לאחר שני ביקורים ביבנה-מונטיפיורי), נראה לי שזה הדבר היחיד שהרשים אותי במסעדה הזו, וזה צריך קצת (הרבה) להעליב את יבנה מונטפיורי שהדבר שמהללים אותו הכי הרבה זה סלט שמגיע ממטבח אחר. זה לא שהאוכל ביבנה רע או משהו, אבל התרגלתי לקבל "אומפף" מהאוכל של יונתן רושפלד בהרברט סמואל, וביבנה אין אפילו קצה קצהו של אומפף. אוכל טעים, אבל…

    אני אמתין להמשך הפרוייקט שלך, אני מחפש מקומות חדשים… אם תרצה המלצות למקומות ששווה לדעתי ללכת לבקר בהם (על חלקם כתבתי בבלוג שלי, על חלקם עוד לא הספקתי…), רק תגיד.

    • מרקוביץ'

      ה"אומפף" שלך מתאר בדיוק את ההרגשה שלי מהמנות הראשונות שיצא לי לטעום שם…

      וכאגיע לסוף הרשימה של המסעדות-שאני-רוצה-לבקר-בהן, אצור איתך קשר, מבטיח 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s