הצד הימני של המוח, או: מרק עם קרעפלאך

[פוסט אינטלקטואלי וארוך, ובו יסופר על שמעון וכרם התימנים, על עתונאי ניו-יורקי שכותב על המוח האנושי, על התפתחות הקולינריה העולמית, ועל מרק עוף עם קרעפלאך]

הכל התחיל מארוחה חורפית ונהדרת ב"שמעון מלך המרקים" אשר בכרם התימנים. מרק בשר נפלא, שנספג היטב בלחוח נפלא. ארוחה שלמה בקערת מרק אחת. והעניין הדליק לי את הדמיון. וחשבתי, למה לנו האשכנזים אין ארוחת מרק שכזו? למה המזרח-אירופאים לא השכילו להפוך, למשל, את הקרעפלאך הנהדרים שצפים במרק עוף לארוחה, והשאירו אותם בתור מנה ראשונה?
אז מכל המחשבות האלו, התחלתי לבשל, ולצלם. אבל עד שהתיישבתי לכתוב, וזה בהחלט נושא מעניין בפני עצמו, משהו אחר הסיט לי את תשומת הלב.

[קוראים יקרים, כאן נדרשת מכם מעט סבלנות. תכף נחזור לאוכל]

באחד משיטוטי ב"כלכליסט" (אתר החדשות האינטרנטי הכי טוב בארץ, למי שעוד לא מכיר), נתקלתי בכתבה מרתקת מתוך המוסף המצויין שלהם. בכתבה מראיין אסף אביר את דניאל פינק, עיתונאי מצליח, ומחבר הספר "ראש אחר". הם משוחחים על הספר, שבעצם מביא את עיקרי התיאוריה של פינק: הוא מזכיר שהעולם שלנו עבר במהלך המאה הקודמת מ"העידן התעשייתי" (בו פועל הייצור היה הכוכב) ל"עידן המידע" (ובו השכיר המוצלח הוא זה השולט בידע ומיישם אותו). וכיום, הוא טוען, העולם נכנס לתקופה חדשה, אותה הוא מכנה "העידן התפיסתי".

ואיך העניין קשור למוח שלנו?
המוח שלנו מחולק לשני חצאים, שאמנם המדע רחוק מלדעת כיצד הם עובדים בדיוק, אך מה שכן ידוע, הוא שלכל אחד משני החצאים הללו יש תפקוד שונה. החלק השמאלי אחראי בעיקר לפעילויות לוגיות, והצורך העיקרי בעידן הידע הוא באנשים שיכולות אלו מפותחות אצלם. מתכנתים, כלכלנים, מהנדסים, עורכי דין, רופאים, וכדומה.
אך לטענתו של פינק, שלושה גורמים עיקריים מזיזים את חשיבות היכולות הלוגיות הצידה, לפחות עבור העולם המערבי: האוטומציה, הגלובליזציה, והשפע. בקיצור, בעתיד הלא רחוק יהיו מחשבים שיעשו את העבודות האלו יותר מהר, או עובדים במדינות אחרות שיעשו את זה יותר בזול, או שמיומנויות אלו פשוט יהיו פחות חשובות.

אז איך זה קשור לאוכל?
תכף אגיע לזה.
בינתיים, תמונה של קרעפלאך, ואחריה נעבור לצד הימני של המוח.

הצד הימני אחראי, מסתבר, על יכולות אחרות למדי. הראיה הכוללת, היצירתיות, הרגישות, המשמעות, כולן נובעות מן המוח הימני.
הטענה העיקרית שעומדת בבסיס הספר המדובר, היא שעם שקיעת העידן בו היכולות האנליטיות שולטות, תעלה (בעולם המערבי) הדרישה ליכולות שאינן אנליטיות, אלו הנובעות מן המוח הימני. פינק טוען (ואין לי שום דרך להוכיח את זה, אבל זה נשמע לי מאוד מעניין), שבעתיד הלא רחוק, היכולות שידחפו את העולם קדימה יהיו עיצוב, סיפוריות, סימפוניה, אמפתיה, משחקיות, ומשמעות.

פיו, נשימה ארוכה.
עד עכשיו, כתבתי תקציר של ספר מדע פופולרי (אני בדרך כלל לא אוהב כאלו, אבל מדי פעם מבליח אחד כזה שמצליח לסקרן אותי). התקציר שלי דילג על יותר מדי הסברים, בכדי להשאיר קצת מקום לאוכל, אבל אני מקווה שהצלחתי לסקרן אתכם. אני חושב שהכתבה בכלכליסט מסבירה את התיאוריה יותר טוב ממני, והספר "ראש אחר" בטח מסביר את זה טוב יותר.

אז איך, לעזאזל, זה קשור לאוכל?
טוב, מכאן כבר אני ממשיך את התיאוריה.
נראה שגם עולם הבישול מושפע, איכשהו, מהעידן בו אנו חיים.

בעידן התעשייתי (וגם לפניו), האוכל היה עניין תרבותי בהקשר גיאורפי בעיקר. כלומר, אנשים אכלו את מה שהם הכירו מסביבתם, ממשפחתם. הפרמטרים העיקריים בהם הוא נמדד, היו ערכו התזונתי של המזון, וכמה הוא טעים.

ואז הגיע עידן המידע, ותרבות האוכל השתכללה להפליא. נערכו נסיונות לזקק את הטעמים עד כדי דיוק, ניתן דגש על הצורה בה האוכל מוגש, והאוכל עצמו (ולא רק טקס הסעודה) הפך ממשהו פונקציונלי, למשהו שאפשר לדבר עליו, לחקור אותו, לחשוב עליו.

והיום, מה קורה?
בזירת הקולינריה העולמית קיימים זרמים אחרים (שמתחילים לזרזף גם בארצנו הקטנטונת), שמתחילים להשפיע יותר ויותר. כבר כתבתי על העניין בעבר, ואנסה עכשיו להדגים את העניין דרך התיאוריה של דניאל פינק.

סיפוריות.
היום, כבר לא מספיק להכין אוכל טוב. צריך לדעת לספר את הסיפור שמאחוריו, על הזן הספציפי של המול שהגיע מהאוקיינוס השקט, או על הזקן שקטף במו ידיו את עלי התה שאנו שותים.

עיצוב.
אם כבר עיינתם בבלוג הזה בעבר, אני חושב שאתם מבינים את החשיבות שאני משייך לעיצוב האוכל. זה הפך לחלק בלתי נפרד מהארוחה, ולתחום בו כולם מנסים לחדש ולהפתיע.

סימפוניה.
הרעיון הוא, לחבר מוטיבים מעולמות שונים, כדי ליצור משהו גדול יותר. התפיסה הזו מקבלת ביטוי לא רק בעירוב המטבחים השונים, על טכניקות הבישול השונות שלהן, אלא גם בזליגה של תחומים אחרים אל המטבח, כשהכימיה היא דוגמה טובה (כן, מה שאוהבים לכנות, "בישול מולקולרי").

אמפתיה.
אוקיי, העניין הזה היה קיים במטבח מאז ומעולם. מדובר תמיד באוכל של אנשים, לאנשים. בעניין הזה, כלום לא השתנה בשנים האחרונות.

משחקיות.
אוכל זה כיף. בתקופה האחרונה, מסעדות העילית יוצאות מהקונספט הקלאסיים, ומנסות להפתיע את הסועד, ולשחק איתו, בכל מנה מחדש. הסטון בלומנתל, למשל, אפילו הפיק סדרת טלוויזיה שלמה על זה, אבל אכתוב עליה בהזמנות אחרת.

משמעות.
פה אנחנו מדברים על הערך המוסף. על המחשבה שיש מאחורי מה שאנחנו אוכלים. ועל ההבנה שאוכל הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו היום.

ומה קרה בינתיים עם הקרעפלאך שלי?
רציתי לבשל מרק שהוא ארוחה שלמה. אבל מכורח הנסיבות, הוא בכל זאת הפך פה למנה ראשונה.

כדי שהירקות (כרובית, פטריות, ועדיף גם גזר) לא יכובסו במרק העוף ויאבדו את הטעם שלהם, צליתי אותם בנפרד, והנחתי על הצלחת. הוספתי עלים של סלרי ובצל ירוק, בשביל הרעננות של הטעם ואפקט פריך. ואז, הקרעפלאך. שתי כוסות קמח, כוס מים רותחים, כף מלח, שני חלמונים. מערבבים הכל ומוסיפים את החלמונים, לשים לבצק, מרדדים עם מערוך, קורצים עיגולים עם כוס, ומניחים קצת מילוי על כל עיגול (אני השתמשתי בתפו"א ובצל מטוגן), ומהדקים. מבשלים כמה דקות במים רותחים, ולצלחת.

ואם תשימו לב, בתמונה הראשונה אין מרק. זה פטנט די מוכר שאני אוהב מאוד: לשים את התוספות על הצלחת, ונראה שיהיה כיף גם לאכול אותה גם ככה. אבל את המרק מוזגים לצלחת רק ממש על השולחן, ואפקט ההפתעה, או המשחק, נכנס לפעולה.

ואיך הכל מתחבר?
אני לא בטוח. אבל אתן לכם להרהר בזה קצת.
תודה על הסבלנות.

מודעות פרסומת

2 תגובות

מתויק תחת מרק, רעיונות, תרבות

2 תגובות ל-“הצד הימני של המוח, או: מרק עם קרעפלאך

  1. hilanoga

    הערה טכנית – נראה שהקישורים שלך מתים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s