פלצנות, או: לפת וקולורבי

[על המילה השנואה עליי בשפה העברית, על קרפצ'יו, על המשמעות הנסתרת החבויה בעולם, על מעט אוכל בצלחת גדולה, על שיר מעולה ותוכנית טלוויזיה מופלאה, על מסורת יפנית, ועל הקשר של כל זה ללפת וקולורבי]

"פלצנות: התייחסות לאובייקט כבעל משמעות עמוקה יותר מאשר זו הקיימת בו במציאות."

אם יש מילה שאני שונא בשפה העברית, זוהי המילה "פלצנות".
בעיניי, היא מייצגת סלידה מכל נסיון למבט עמוק על משהו שנדמה בהתחלה כשטוח. ובעצם, מייצגת סלידה מכל מה שהופך את עולמנו לעשיר ומעניין יותר.
והיא נפוצה, בעיקר בהקשר הקולינרי, הרבה יותר מדי, לדעתי.

מישהו רואה ציור אבסטרקטי, עיגול אדום על בד קנבס לבן, ואומר "ציור פלצני".
או ברנש כלשהו נכנס למסעדה, מזמין קרפצ'יו, מקבל צלחת מכוסה בשכבות דקיקות של בשר בקר אדמדמם מתובלות, ואומר, "אוכל פלצני".
או חבר של אותו ברנש מזמין יין, מריח אותו לפני שהוא טועם, ופולט, "ניחוח של טבק", הברנש שוב קם ואומר, "איזה פלצן".

העולם שלנו עמוס במשמעויות נסתרות, גם אם אנחנו לא תמיד רואים אותן מולנו.
אני מאוד נהנה לחפש את המשמעויות האלו, גם אם אני לא תמיד מצליח למצוא; הן מעשירות את ההסתכלות שלי על הסביבה, גורמות למוח שלי לעבוד שעות נוספות, ולהתרגש מההקשרים שהן יוצרות.

אי שם במאה ה-20, שף פרס פרוסות דקיקות של בשר בקר נא, שיטח אותן על צלחת, וזילף מעל שמן. המנה, כתמים כתמים של אדום בגוונים עזים, עם טקסטורה של שריגים ומרקם שמנוני, הזכירה לשף את ציוריו של האמן האיטלקי ויטורה קרפצ'יו, והוא קרא לה על שמו. קרפצ'יו.
בעיניי, חיבור כזה בין עולם הציור לעולם הבישול מרתקת, ומעשירה את החוויה שלי כצרכן אמנות. אה, וכן, היא ברגע אחד הופכת את המנה של השף מסתם אוכל, שמוגש כדי לשבוע, ליצירת אמנות.
אז למה מנות בסגנון זוכות לקבל כל כך הרבה את התואר, "אוכל פלצני"?

עד כמה שאני יודע, באנגלית אין שום מקבילה למילה הזו, "פלצנות".
בספרם המקסים "ללא מילים", תחת הערך "פלצנות", מזכירים עמליה רוזנבלום וצבי טריגר את המונח "artsy fartsy", אבל הוא מתייחס בעיקר לאמנות פלסטית. בדרך כלל, מילים ייחודיות לשפה מייצגות תכונה ייחודית לחברה שמשתמשת בה. השימוש במילה הזו בשפה העברית בהקשר הקולינרי נפוץ להחריד, ואני חושב שזהו פועל יוצא של התרבות הקולינרית בארץ, שאמנם נמצאת בהתפתחות מהממת בחמש עשרה השנים האחרונות, אבל ביחס לחברות מפותחות אחרות בעולם, עדיין בחיתוליה. כי עדיין, רוב האנשים יתייחסו לאוכל בתור משהו חושי, או לכל היותר רגשי, ופחות בתור משהו תרבותי, או שומו שמיים, אפילו אינטלקטואלי.

יותר מדי אנשים לא אוהבים לחשוב.
"כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים", כותב גרוניך, ומלחין את השיר במלודיה מורכבת שמכילה הרבה יותר משני אקורדים.
"כולן רוצות מילים פשוטות, שלא אומרות לי שום דבר", כותב, ומשאיר על הדף מסר חברתי נוקב שרק יהיה יותר רלוונטי עם השנים שיחלפו.

וקפיצה קטנה ליפן.
תרבות האוכל היפנית מושתתת באופן עמוק על אלמנטים עיצוביים. כלומר לא מספיק שהאוכל יהיה טעים, ויותר מכך, הרמוני בטעמיו, אלא שעל האוכל להיות גם הרמוני בצורתו, ונעים לעין.
בשנות השבעים, החלו שפים אירופאים להיפתח לתרבות האוכל מהמזרח הרחוק, והחלה להיווצר תנועה קולינרית בשם "נובו-קוויזין", המטבח החדש, ששלטה במסעדות העילית העולמיות למשך תקופה ארוכה. העקרונות המנחים של התנועה היו קשורים בעיקר לאוכל שמופשט למרכיביו הבסיסיים, לשיטות בישול שמדגישות את חומרי הגלם במקום להעלים אותם, לחיבור לחומרי גלם מקומיים וטריים עם מינימום טיפול, ולעיצוב מינימליסטי ונקי של המנות. המטבח הזה לא באמת נעלם מאז, אלא שיסודותיו הוטמעו במהפכות הקולינריות שבאו אחריו, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. מה שכן, הרעיון, למשל, של הגשת מנה בצלחת שגדולה בהרבה ממידותיה, התחיל מהנובו-קוויזין.
אז למה, מנה בגודל סביר, שמונחת על צלחת גדולה מאוד, זוכה כמעט תמיד לכינוי הגנאי, "אוכל פלצני"?
אני אוהב להגיש כך אוכל, ויש לי הסבר פשוט: כשאני מגיש לכם אוכל במרכז צלחת רחבה, אני מרחיק קצת את הסביבה מהאוכל, ומרכז את תשומת הלב במה שאתם עומדים לאכול.

בניגוד לרוח הכללית שעולה מהדברים פה, אני חושב שלפעמים אני בכל זאת נתקל בפלצנות אמיתית. מדובר במישהו שמדבר גבוהה גבוהה על משהו, ללא נימוק אינטלקטואלי או רגשי.
לדוגמה (אחת מני רבות), אקח תוכנית בישול שרצה בערוץ 8 לפני כמה שנים, "אוכל למחשבה" (שום קשר לבלוג הזה). במרכזה, אייל שני ושחר סגל מבשלים ארוחה לכמה אנשים עם סיפור משותף, הרבה אוכל, והרבה פילוסופיה. מה שאהבתי בתוכנית היה בעיקר האינטראקציה בין שני, הרגשן הבלתי נלאה, לבין שחר סגל הציני עד מאוד, שדאג להוריד אותו לקרקע המציאות בכל פעם שהוא הפריז בתיאוריו המוכרים. באחד הפרקים מספר אייל שני על איך הוא הולך לבשל לאורחיו "סרדינים על מצע תפוחי אדמה שבושלו במי ים" (איני זוכר את המנה המדוייקת, אך זוהי רוח הדברים). שחר סגל עוצר אותו, ואומר, "רגע רגע, מי ים? מאיפה תשיג בדיוק מי ים?". אייל שני משתהה לרגע, ואומר, "טוב נו, לא מי ים. פשוט מים עם מלח".
בקיצור, הוא באמת ניסה לספר סיפור עם עומק, על מנה שבה מי הים מקשרים בין תפוחי האדמה הארציים לסרדינים שוכני הים. אבל העומק, בפועל, לא היה קיים. זאת פלצנות.

(ובלי קשר, אייל שני; אחרי לא מעט שעות טלוויזיה וסיפורים ששמעתי על הברנש, אני לא מצליח להבין אם הוא באמת מתכוון למה שהוא אומר, או שהוא פשוט צוחק על כולם מגבוה. בכל מקרה, הוא דמות פנטסטית.)

וכמה מילים על יין.
אני מודה שהבנתי בתחום לוקה בחסר, ובאמת שאין לי את הידע ואת דקות הטעם הניחוח כדי להבין יין לעומקו, ולפתח עליו שיח אינטלגנטי. אבל אם מישהו מריח יין, ובאמת חש בניחוח טבק עולה באפו, אין לי שום זכות לקרוא לזה "פלצנות". כי באמת שאין לי את הכלים כדי לבדוק אם הוא דובר אמת, או ממציא שטויות.

פרסתי לפת לפרוסות דקות, ובישלתי במים עד שהיא התרככה לחלוטין. חתכתי לריבועים דקים. פרסתי קולורבי לפרוסות דקות, ואז חתכתי לריבועים דקים. הנחתי על צלחת, הנחתי כדורים קטנים של גבינת עזים, טפטפתי לימון ומעט שמן זית, ופיזרתי קצת מלח גס.

אפשר לקרוא לזה "לבן על לבן", ואפשר גם פשוט לאכול, ולהחליט אם אתם אוהבים את הטעם או לא.

"בטח חסרות לי
מילים
זה לבן על לבן
אז אי אפשר עד כאן
אני לא מוכן, אני לא
בטח חסרות לי
מילים"

תודה על הסבלנות, כי זה בלי שום ספק הפוסט הכי יומרני שנכתב כאן.
וההגדרה שבתחילת הפוסט היא שלי. מוזמנים להעיר ולהאיר, תגובות יתקבלו בברכה.

מודעות פרסומת

21 תגובות

מתויק תחת תרבות

21 תגובות ל-“פלצנות, או: לפת וקולורבי

  1. דניאלצ

    במקרה, או שלא במקרה – דווקא לאייל שני יש מתכון מאוד מאוד דומה ללפת שמבושלת במים, נחתכת לריבועים ואז מזליפים עליה קצת שמן וסויה – תמיד רציתי לנסות את המתכון הזה, אולי זו ההזדמנות שלי!
    בכל מקרה, פוסט מוצלח ואני יכול רק להזדהות – אנשים מבלבלים פלצנות עם אנינות, שהיא בעצם מה שאתה מדבר עליו פה – העולם מלא בדקויות, וזה כיף, וחשוב, להתפעל, להעריך ולתאר אותן.
    תודה! 🙂

    • מרקוביץ'

      הדמיון לאייל שני מקרי לחלוטין – לא הייתי מודע למתכון הזה.
      האמת, לפני שניגשתי לנסות את הרעיון, דפדפתי בספר הנפלא של חיים כהן, כי הייתי בטוח שראיתי משהו דומה שם, אבל לא. אז נאלצתי לנסות ולקוות לטוב 🙂

      מה שכן, אני מאוד מעריך את אייל שני על כך שהוא נותן יותר כבוד לחומרי גלם שנחשבים פשוטים וזולים, כמו ירקות שורש למיניהם, או, נו, עגבניות.
      ומכיוון שהפוסט הזה התארך קצת, אז הלפת והקולורבי פשוט הופיעו בו, בלי שאכתוב עליהם קצת יותר. אולי בפעם הבאה.

  2. אני מאוד מאוד מסכימה עם הרבה ממה שאמרת כאן. ל"פלצנות" (שמיוחסת בדרך כלל לתחומי הקולינריה והאומנות) אפשר להוסיף גם את "חפירה" (שמיוחסת לתחום האינטלקטואלי, בעיקר).
    עוד מושג שמבטא סלידה עמוקה מכל סוג של התעמקות או מבט עשיר. באינטראקציה עם בני נוער זה ברור במיוחד. כל מה שמישהו אומר/כותב ביותר ממאה וארבעים תווים הוא "חפירה", והמושג הזה מכשיר את הקרקע להוקעה ולדחייה של הטקסטים הללו. ברנר- חפרן. ס. יזהר- חפרן. המניפסט הקומוניסטי- חפירה.
    לפלצן, כמו גם לידידו החפרן, מיוחסת צביעות. למה לעטוף משהו בשכבות "מיותרות", כשאפשר פשוט להצהיר אותו בגלוי, ובצורה חד משמעית? למה לכתוב ספרים ושירה כשיכולת פשוט לצמצם את זה למסר של שלוש שורות (כפי שמלמדים בני נוער לעשות בשיעורי ספרות). //

    • מרקוביץ'

      נכון, גם "חפירה" הוא מושג ושנוא עליי במיוחד (כמובן, עקב היותי חפרן).
      ודניאלצ הזכיר את הדקויות בתגובה שלו, אז רק אציין שלדעתי, ב"פלצן" טמונה התנשאות, וה"חופר" אינו כזה.

      ועם קצת קשר, הפוסט הזה מרגיש לי קצת כמו מחווה לא-מודעת ל"הסיפור האמיתי והמזעזע של".

  3. מאוד מעניין ונראה אסטטי ויפה!

  4. אתה אשף הפרזנטציות אתה. פשוט מהמם.
    אפרופו אייל שני – יש (או לפחות פעם הייתה) לו מנה מאוד דומה לזו שיצרת כאן: פרוסות רק של לפת מבושלת, שמן זית, טפטופי סויה ומלח גס. לא זוכר איפה ראיתי אותו מכין את זה (אולי באחד המדורים שלו בעיתון לפני שנים), אבל אני ממש זוכר את התיאור שלו על איך הסויה והשמן מחלחלים לחריצים שבין אריחי הלפת או משהו מתיש מעין זה.

    בכל מקרה, אחלה פוסט. לא יומרני כלל ומאוד מדויק.

  5. דניאלצ

    הי כולם,
    המתכון מופיע בספר "אוכל" של שרי אנסקי – ונראה טעים מאוד.
    אם תרצו, אקליד אותו פה…
    דניאל

  6. טליה

    מסכימה מאוד עם דעתך על המילים המכוערות (פלצן…חופר…ועוד כמה)

    המנה מרהיבה ! אני מעריצה של המינימליזם והנקיון היפני. מקסים!

  7. כמה נכון… אני חושב שאנחנו, כתרבות, באמת משתמשים קצת יותר במלה "פלצנות" או "פלצני" או "פלצן", לא רק לגבי מה שהוא באמת פלצנות (ויסלח לי הכותב ויסלח גם קצת אייל שני, אבל הוא, מר שני, אפעס פלצן משהו, לרוב – דמות פנטסטית באמת, אבל פלצן), אלא גם על כל דבר שמנסה להתייחס למשהו שהוא "מאחורי" או "מעבר". הקצה השני הוא באמת, כמו שכתבה עלמה, להתייחס לכל דבר שהוא ארוך יותר ממשפט וחצי (אהבתי את ההקבלה ל- 140 תווים!) כפלצנות.

    מצד שני, פלצנות (הרשיתי לעצמי להשתמש בהגדרה שלך ולהוסיף טיפה), היא "התייחסות לאובייקט כבעל משמעות עמוקה יותר מאשר זו הקיימת בו במציאות או זו שאחרים רואים בו" – אייל שני הוא דוגמה מצויינת לאדם שיכול לראות משמעות עמוקה גם בפרוסת לחם אחיד עם עובש, כזו שאין בה שום ייחוד, ומנגד מי שמסתכל ושומע אותו, ומבחינתו לחם זה רק לחם, וסרדינים זה רק סרדינים, ועגבניה זה ירק מעולה לסלט, אבל בטח לא משהו שצריך להתייחס אליו באירוטיות, פשוט לא מסוגל להכיל את מה שאייל שני אומר. כמו שמורה בכיתה ו' לא יפנה לתלמידים שלו וידבר על היופי שבמודלים סטוכאסטיים או על הסימטריות שבמטריצות, ככה גם מי שמתבטא על אוכל צריך להבין את מי שעומד מלפניו – חלק גדול מהאנשים עדיין לא נמצאים במקום שהם יכולים להבין מנה שבה "העגבניות צרובות קרני שמש הקיץ שהושקו במים מליחים מתכתבות עם נתחי הסלמון ששחה כל ימיו בנהר של מים מתוקים כנגד זרם מים קפואים", והאנשים האלה יתייחסו למי שאמר את המשפט הזה כפלצן, למרות שיכול להיות שיש משהו בדברים שלו, והניגוד בין הטעמים של העגבניה שקיבלה טעמים ממי המלח וכתוצאה מהרבה פוטוסינטזה גם הרבה סוכר, משחק מעולה מול דג שחי כל החיים שלו במים קרים וכתוצאה מכך יש בו כמות שומן גבוהה, והעובדה שהוא שחה בנהר של מים מתוקים משמעה שהטעמים שלו מאוד עדינים. עכשיו זה ברור כמעט לכל אחד, אבל כשאין לך את הידע הזה, זה נשמע פלצני. להחריד.

    בקיצור (איזה בקיצור, כמעט כתבתי פוסט שלם בתגובה הזו), אני חושב ששני הצדדים, העם השטחי והשפים הפלצניים, אשמים, ודווקא השפים הפלצניים אשמים קצת יותר…

    • מרקוביץ'

      תגובה מעניינת וטובה, יובל, גרמת לי לחשוב עוד…

      כשנתתי את הדוגמה על מי הים, התכוונתי לעובדה שהבחור דיבר גבוהה על מי הים, כשבפועל הם היו רק מים עם מלח. במקרה הזה, העומק שהוא מנסה לתת הוא בפועל שקרי, ולכן בעיניי זוהי פלצנות. אם הסרדינים שלו אכן הוגשו בתוך מי הים, אז אכן, הוא פואטיקן שאהנה לקבל את דבריו.

      אבל ההגדרה שלך מעניינת מאוד, כי היא פותחת מחדש את כל הדיון המטריקסאי הידוע, מהי בעצם מציאות? האם יש מציאות אחת (כמו שאני התייחסתי אליה), או שיש את מה ש"האחרים רואים" (שזוהי התוספת שלך)? וההגדרה שלך הקפיצה לי לראש את העניין של, "הקדים את זמנו". כלומר, מי שראה את המציאות כמו שהיא, הרבה לפני שרוב האנשים ראו אותה באותו אופן. יכול להיות מסקרן (גם אם בעייתי), לחקור את עניין ה"הקדים את זמנו" בעולם הקולינרי…

  8. כשהתחלתי לקרוא ,חשבתי שאתה הולך לדבר בגנות" הפלצנות". כבר הרגשתי תחילתו של כעס…
    רווח לי לדעת שלא כך הוא.
    נכחתי לדעת במשך הזמן , כי המשתמשים במילה הזו ,הם בעצם ,בורים ,שמרנים ולוקים בסוג של נחיתות… אפשר לאהוב אוכל ביתי(לצורך הדוגמה) ומנימליסטי המבוסס על חומרים משובחים, ולהנות משניהם.
    השמרנים מנסים להגן על עולמם בזלזול על הפלצנים והאחרונים בתמורה ,נסוגים בגמגום של התנצלות.
    בדיוק כמו שהשטחיים השואפים לגירוי מילולי מהיר וחפפני ,קוראים לאחרים ,"פלספן" או "חפרן".
    באשר לאייל שני ,אני מאמינה שהאיש אכן מאמין בדבריו ,אבל גם עלה על נוסחה שתיתן לו יותר אור של זרקורים…
    הפוסט שלך מרהיב ,אני תמיד מצפה למה שאתה מביא.אף פעם איני מתאכזבת!!!

  9. נהנתי מכל מילה שכתבת וכמובן שאני מסכימה לחלוטין. חוץ מזה הצילום יפיפה והמנה צריכה להיות נהדרת בטעמה.
    מחכה לפוסטים הבאים.

  10. אייל שני קורא וצוחק!!!

    בלוג נהדר!

  11. אגב, יכול להיות מעניין אם תרחיב את הפוסט הזה, ואת הדיון שנוצר בתגובות שלו, למשהו בשביל "הסיפור האמיתי והמזעזע של". מהכרותי עם הנפשות הפועלות, יש סיכוי טוב שהם ישמחו לארח פוסט על זה.

  12. נפלא ומדוייק.
    כל עוד יש כיסוי, ואמירה, ותוכן זו לא פלצנות. ביום שנפסיק למתוח גבולות ו"לשחק עם האוכל" נאבד הרבה מההנאה שבבישול.

    והמנה שלך נראית נהדר, אני אנסה אותה.

  13. פינגבק: פוסט כתוב דק דק מעוטר בקישוטים משונים ומתובל בזלזול כבד « לילות שימורים

  14. Me

    תיקון טעות – "מישהו רואה ציור אבסטרקטי, עיגול אדום על בד קנבס לבן, ואומר "ציור פלצני"." "מישהו רואה ציור אבסטרקטי, עיגול אדום על בד קנבס לבן, ואומר "דגל יפן"." 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s