חומוס בחמש דקות, או: מסבחה עדשים

"דיבורים על אוכל בחמש דקות מלחיצים אותי. בחיים לא הבנתי מי רוצה לבשל עם סטופר שדבוק לו לנשמה. זה ממלא לי את הראש באנשים יעילים שמספיקים דברים בזמן ולא מאחרים ולא מעשנים ויש להם יחסים מעולים עם האקסים שלהם ועם ההורים שלהם והם שומרים על הבריאות ועושים ספורט ועובדים בעבודה רצינית ומדברים על מדרגות המס ועל איפה הם יהיו עוד 20 שנה, ואף פעם השקית של הזבל לא נקרעת להם כשהם יורדים לזרוק זבל, כי הם מראש לא יגדשו אותה יותר מידי. אחראיים."
[עלמה, כהרגלה, בניסוח מושלם]

…

כל הרעיון התגלגל ממרק העדשים שהכנתי, או יותר נכון, מהשלב שבו פרשתי אותו על צלחת שטוחה. כמו שסיפרתי לעמית, הטעם אכן השתנה מעט, והזכיר לי חומוס. ואז, חשבתי לעצמי, למה לא? אולי אכין חומוס מעדשים?

…

נתחיל בחומוס.
כמו האומלט אצל הצרפתים, בארצנו הפך החומוס למעין אבן בוחן, משהו שכל טבח חייב להחזיק בארסנל שלו. אני חושב שאחרי נסיונות רבים למדי, הגעתי לרמה די טובה של חימוס (בעיקר כי צוות המסעדה, בניגוד למה שחושבים, לא אוכל בדרך כלל את האוכל שהוא מגיש במסעדה, אלא "ארוחת צוות" שהוא מבשל לעצמו. ארוחת חומוס היא אופציה כיפית ונפוצה, שסיפקה לי הרבה הזדמנויות לשכלל את תהליך הכנת החומוס, בכמויות חצי מסחריות). מכיוון שהכנה של חומוס היא לחלוטין עניין של טעם ושל טאץ', אלך על הקווים הכללים שמנחים אותי:
השרייה של הגרגרים ללילה, עם אבקת אפייה.
בישול הגרגרים במים טריים, עד שהם מתפוררים לחלוטין.
טחינה של הגרגרים בבלנדר בעודם חמים.
הוספת טחינה כשליש מנפח החומוס (על שלוש כוסות חומוס, כוס טחינה).
למעבד המזון אני מוסיף רק שום, מיץ לימון, מי בישול החומוס, ומלח. כל שאר התוספות (שמן זית, או כמון אם מתחשק לי) יוספו כבר בצלחת.

וזה הגפרור שאני יכול להוסיף למדורת החומוס (הפעם, בלי תהליכים כימיים וכאלה. רק ניסוי וטעייה).

…

כמו שאפשר להבין, להכין חומוס זה עסק מאוד פשוט, רק לזרוק כמה מרכיבים לבלנדר, ולתבל כמו שצריך. אבל ההשרייה שלוקחת לילה, והבישול שלוקח לפחות שעה וחצי, הורסים חלק גדול מהכיף.
את עניין ההשרייה עוד אפשר לפתור, על ידי השריית כמות גדולה של גרגרים והקפאתם לשימוש עתידי, אבל את זמן הבישול הממושך, עוד לא מצאתי דרך לעקוף.
עד שהעדשים הכתומות קפצו לי לראש.
אז החלטתי לנסות.

…

בישלתי המון עדשים כתומות.

טייק וואן.
עדשים כתומות, ומים בכמות כפולה מהעדשים. בישול של רבע שעה בערך, והן רכות ומתפוררות. סיננתי אותן ממי הבישול, וטחנתי לפי מתכון החומוס: שליש נפח טחינה, מיץ לימון, שום, ומלח.
הטעם של העדשים עדיין מאוד "אדמתי", אך יותר דומיננטי מהחומוס, והמרקם שלהן יותר עדין. התוצאה הייתה טעימה ממש, ומזכירה מאוד בטעם חומוס ביתי. אבל מכיוון שהעדשים סופגות הרבה יותר נוזלים במהלך הבישול, התערובת יוצאת נוזלית יותר, איפשהו בין חומוס דליל לבין טחינה סמיכה.
וחוץ מזה, גם לא כל כך ידעתי איזה שם לתת למנה שזה הרגע הכנתי. כי הדרך היחידה שאנשים יבינו את המהות של העניין היא, "הכנתי חומוס מעדשים!". אבל, מממ, זה לא עשוי מחומוס.
(לא מזמן יצא לי לפגוש שף צרפתי שבישל בארץ ארוחה עם מוטיבים ישראליים. אז הוא שילב בארוחה שלו "קרם חומוס", שהיה, למעשה, חומוס של חומוסיות. אז אפשר לקרוא לזה "קרם עדשים כתומות", אבל זה מפספס את המטרה.)
בכל מקרה, לא הייתי מסופק.

…

טייק טו.
אותן עדשים כתומות. הפעם, אני מנסה להכין מסבחה. מערבב עם אותם מרכיבים (טחינה, מיץ לימון, שום, ומלח), אבל הפעם, רק מערבב, ולא טוחן.
קיבלתי מסבחה נהדרת!
כמו שנאמר, הטעם קצת יותר אינטנסיבי, אבל חברים שנתתי להם לטעום לא חשבו שמדובר במשהו אחר מחומוס, עד שסיפרתי להם. וטעים להפליא.
איזה כיף, מנה שאפשר להכין בזריזות בבית, וסוגרת את הדוּדה לחומוס, במינימום זמן ומאמץ.
אני מבסוט.

…

ולסיום, כמו שאני אוהב, הצעת הגשה.

טייק וואן, גירסת החומוסיות.

עם עדשים באמצע, שמן זית, ופטרוזיליה.

טייק טו, גירסת הבמאי.

עם שום קונפי ועלי פטרוזיליה, וליד בצל וזיתים, מוקפים בסירופ בירה.

סירופ בירה???
בישלתי עוגה עם בירה, ונשארה לי קצת מרפי'ס שלא התחשק לי לשתות באותו הרגע, ונשארה מיותמת בפחית, מחכה להזדמנות שלה. אז צמצמתי אותה במחבת עם סוכר עד שהסמיכה, ואז הוספתי לה חתיכת חמאה, בשביל הברק והמרקם החלק. ואז לסקוויזר (בקבוק לחיץ), שמופיע פה במקום הטחינה המסורתית של החומוסיות. קיבלתי סירופ מריר ומתקתק, שבהחלט השתלב לי עם הטעמים שעל הצלחת.

…

אז עכשיו אפשר לחזור להתחלה.

עלמה היקרה.
התגובה שלך ממש שיעשעה אותי, כי את צודקת לחלוטין. ועד כמה שאנסה להתחמק מזה (ותאמיני לי שאני מנסה), התיאור ששלפת הולם אותי יותר מדי. אז רק נותר לי לקוות, שלא הלחצתי אותך יותר מדי עם הפוסט הארוך הזה, שתמשיכי לכתוב חריף ולבשל טעים, ושתהני משנה נהדרת של אוכל איטי ומפנק.
סה טו.

…