כמעט סתיו

"הסתיו כמעט שבא עכשיו
ונרגעת נשימת הים
גם האופק הכחול נעלם"

בכל שנה, אני מחכה לבוקר הזה.
אני גורר את עצמי מהמיטה, והכל כרגיל, ומתארגן לעבודה, והכל כרגיל, ויוצא מהבית.
אבל בבוקר הזה הספציפי, שמגיע כל שנה, אני יוצא מהבית, ובחוץ, בפעם הראשונה השנה, הרוח שמכה בי קרירה. אלו כבר לא הרוחות החמות והמחניקות של אוגוסט וספטמבר (והשנה אפילו אוקטובר), אלא רוח מרוממת ונעימה, שמכניסה אותי בבת אחת למצב רוח אחר. וקצת אחר כך כבר מגיע הטפטוף הראשון, ואני מוציא את השמיכות החמות מהארון, וכבר הרבה יותר נעים לטייל מחוץ לבית.
ולמרות שעוד יהיו כמה ימים חמים בחודש הזה, הקיץ כבר נגמר. וזה כמעט סתיו.

ומתחילים לצוף לי בראש הרהורים על הבלוג הזה, ואולי זה גם קשור לעונה?
הרי הקיץ זו העונה של להוציא-הכל-החוצה, של האקסטרווגנזה, של התחכום והקלילות. וכשהתקופה הקרירה מתקרבת, מתגברת נטיית ההתכנסות פנימה, החזרה לדברים שגורמים להרגשה נוחה יותר.
כי לפעמים, גם למשתעממים-מהר כמוני מתחשק לעזוב את כל התחכומים והמשחקים, ולחזור לבסיס, לאוכל פשוט. אוכל פשוט, שגם אם הוא לא תמיד מפתיע ומסקרן, הוא תמיד יעמוד במרכז המשיכה שלי לעולם הרחב הזה, של הבישול.

ובעודי מהרהר, ראיתי את הסרט "המטבח של מרתה". סרט גרמני, על מרתה, שפית מצליחה. את רוב חייה היא מבלה בבישול צרפתי מדוקדק, וחייה הפרטיים כמעט ואינם קיימים. הסרט מתחיל להתגלגל כשאחותה מתה בתאונה, והיא הופכת להורה היחידה של אחייניתה. ומיד אחר כך, מצטרף למטבחה שף חדש, איטלקי ושובב, ששובר את השקט והסדר שבו התנהל המטבח שלה, וכמטאפורה, כמובן, גם התנהלו חייה.
זה נשמע די צ'יזי, ודי שחוק. אבל הסרט עשוי טוב, השחקנים מצויינים, והסיפור מסופר בצורה עדינה ומאופקת, מה שמרכך מאוד את הקלישאתיות שבסיסו של התסריט.

והאוכל.
האוכל נוכח הרבה יותר בתחילת הסרט, ומעט פחות אחר כך. בסרט הזה הוא ממש משמש כעוד אמצעי אומנותי, כעוד מוטיב בסיפור. לאוכל פה יש כמעט משמעות פוליטית, שמבדילה בין הגרמנים הקפדנים לאיטלקים הנהנתיים, ומשמעות סיפורית, שמייצגת את השינוי שעובר על מרתה, דרך האוכל שעובר במטבחה. מרתה נצמדת לתהליכי הבישול ה"נכונים" בחרדת קודש, ומזדעזעת כשמגיע האיטלקי הנודניק עם האוכל שלו שיוצא מהלב, יצרי, וכמעט גולמי. אבל ככה זה בסרטים – הרי הוא שם כדי להזכיר לה, שלפעמים, אפשר גם אחרת.
נו, ואולי כדי להזכיר את גם לנו.

אז כבר לא הייתה לי ברירה.
אנצל את ההזדמנות בשביל עוד מנה, אולי אחרונה, של קיץ.

ברוח הדברים שנכתבו, הכי פשוטה שיש.

פסטה. שמן זית. מלח גס. פלפל שחור גרוס. קצת שום קצוץ. בצל ירוק טרי, החלק הלבן טוגן קלות, החלק הירוק פוזר מעל. וגבינה. אני השתמשתי בגבינה שסבתא שלי מכינה (מבשלת שמנת ושלושה לבן עד בעבוע עדין, ותולה ליום על בד גזה כדי לטפטף את הנוזלים), אבל אפשר בכיף גם להשתמש בריקוטה.

זהו. הכל טמון בידיים, או יותר נכון, בכמה הן רגישות למה שעובר בהן בדרכו להפוך לאוכל. וזה, כמובן, הכי חשוב, בכל מה שנבשל.

אז בינתיים, שיהיה סתיו רגוע.

מודעות פרסומת

תגובה אחת

מתויק תחת אישי, סרטים

תגובה אחת ל-“כמעט סתיו

  1. רשומה מקסימה….
    לא צריך יותר מידי תחכום כדי להכין משהו מפעים ,מספיקים חומרים טובים ויידים יודעות .וזה בדיוק מה שעשית ,אהבתי מאד…
    חיה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s